ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (יג): מותה של חובת ההנמקה, עכשיו הלווייה

מאמר שלושה עשר בסדרה, בעקבות פסה”ד בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: מה עושים עם הוראת-חוק הקיימת כבר כמעט 60 שנה, ומעולם לא נעשה בה שימוש, למרות שהיא מן החשובות ביחסים שבין האזרח לרשויות המדינה?

גופתה של חובת ההנמקה נרקבת בחצר האחורית של בית המשפט העליון, ואף אחד מהשופטים לא מרגיש בסירחון, או שכולם מרגישים בו, אבל זה לא אכפת להם כלל ועיקר.

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

חובת ההנמקה, קצת היסטוריה

החוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958, מחייב כל עובד-ציבור לתת לפונה אליו תשובה מנומקת תוך 45 יום, זולת, כמובן אם עובד הציבור נעתר לבקשת הפונה, ואז אין הוא צריך לנמק.

סעיף 1 לחוק מגדיר את “עובד הציבור”: עובד מדינה, עובד רשות מקומית וכן כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין.

סעיף 2 (א) לחוק, זה לשונו:

2(א)     נתבקש עובד הציבור, בכתב, להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין, יחליט בבקשה וישיב למבקש בכתב בהקדם, אך לא יאוחר מארבעים וחמישה ימים מיום קבלת הבקשה.

סעיף 2(ד) לחוק, זה לשונו:

2(ד)     עובד הציבור יודיע על החלטתו למבקש מיד לאחר קבלתה.

סעיף 2א’ לחוק, זה לשונו:

2א.      עובד הציבור שנתבקש כאמור בסעיף 2(א) וסירב לבקשה, יודיע למבקש בכתב את נימוקי סירובו.

סעיף 3 לחוק, זה לשונו:

3.         על אף האמור בסעיף 2א, לא יהא עובד הציבור חייב להודיע נימוקי סירובו (כאן נמנות חמש עילות הפוטרות את עובד הציבור מלנמק את סירובו).

סעיף 4 לחוק, זה לשונו:

4.         סירב עובד הציבור להשתמש בסמכות שניתנה לו על פי דין ולא הודיע נימוקי סירובו כאמור בסעיף 2א, יודיע למבקש, בכתב, את הטעם מן הטעמים האמורים בסעיף 3 שעל פיו נמנע מלהודיע נימוקי סירובו …

סעיף 6 לחוק, שכותרתו תוצאות אי-מילוי אחרי החוק, זה לשונו:

6. (א)   החלטה או פעולה של עובד הציבור לא יהיו פסולות בשל כך בלבד שהוא לא מילא אחרי הוראות הסעיפים 2א, 2ב, 4 או 5; ואולם בכל הליך לפני ועדת ערר או ועדת ערעור או לפני בית המשפט, על עובד הציבור הראיה כי החלטה או פעולה שלא ניתנה לגביהן תשובה או הודעה כאמור, נעשו כדין. הוראות סעיף זה אינן גורעות מאחריותו המשמעתית של עובד הציבור על אי-מילוי חובתו לפי חוק זה.

   (ב)    לא השיב עובד הציבור או לא הודיע תוך שלושת החדשים כאמור בסעיף 2(א) או (ג), רואים בכך, לענין כל דין, החלטה לסרב לבקשה, ללא מתן נימוקים.

הדברים ברורים: עובד הציבור שמסרב לבקשה, או שכלל לא משיב לבקשה רואים אותו כאילו הוא פעל שלא כדין, זולת אם הוא הוכיח שהוא פעל כדין.

(אגב, אי ההתאמה שבין סעיף 2, הקובע 45 יום לתשובה, לבין האמור בסעיף 6(ב) נובע, ככל הנראה, מכך שכאשר המחוקק קיצר את משך הזמן לתגובה משלושה חודשים ל-45 יום, הוא שכח לקצר אותו גם בסעיף 6(ב). סביר להניח שהאקטיביזם השיפוטי המושמץ כבר יתאים את זה ל”כוונת המחוקק הסביר” או “כוונת המחוקק הנאור”).

אות מתה

ההוראה המטילה את נטל ההוכחה על עובד הציבור שלא עמד בחובת ההנמקה קיימת איתנו כבר כמעט 60 שנה, עובדי הציבור מזלזלים בה נון-סטופ, ואני מחפש ומחפש פסק-דין שהפעיל את ההוראה הזאת, או שלפחות התייחס אליה – ולשווא.

אני שואל את עצמי איך זה קורה, כאשר חוק מבוזה עד-עפר, יום-יום, ובתי המשפט שותקים.

לטעמי ישנן לפחות שתי סיבות לכך:

האחת – אם בתי המשפט יישמו את ההוראה הזאת, הם יוצפו תוך שבוע בכמות תביעות שתסתום את מערכת המשפט לאלפיים שנה קדימה (לפחות).

והשנייה – גם השופטים ובתי המשפט הם “עובדי הציבור” על פי ההגדרה שבחוק (“עובד מדינה, עובד רשות מקומית וכן כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין”). אפשר לומר, אולי, ששופט אינו “עובד מדינה”, אבל אי אפשר לומר שבית המשפט אינו נכלל בגדר “כל רשות שהוענקה לה סמכות על פי דין”. זה אפילו לא “גבולי”.

נו, ואם השופטים יתייחסו לחובת ההנמקה, וגם יקבעו הלכות מתי עובד הציבור עמד בה, ומתי לא, מחר הציבור ינפנף בהלכות האלה כנגדם.

עכשיו הלווייה

בעתירה בה עסקינן בסדרת מאמרים זו, בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’, יחד עם הודעת-התיקון לעתירה, בה הוספתי שלושה משיבים נוספים – אף אחד מהמשיבים לא טרח לענות לי, ופסק הדין לא מתייחס לכך, ולו ברמז.

חלק מהמשיבים כלל לא מוזכר בפסק הדין, למעט בכותרתו.

והשופטים – יורם דנציגר השקרן, ניל הנדל ואורי שהם – השתינו על החוק בקשת הכי גבוהה שאפשר.

מה עושים עם זה עכשיו?

גופתה של חובת ההנמקה נרקבת בחצר האחורית של בית המשפט העליון, ואף אחד מהשופטים לא מרגיש בסירחון, או שכולם מרגישים בו, אבל זה לא אכפת להם כלל ועיקר.

על כך נאמר (דברים כ”א כב-כג):

וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ: לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי וְלֹא תְטַמֵּא אֶת אַדְמָתְךָ אֲשֶׁר יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה.

הנה כי כן, מצוות כבוד המת ביהדות מקודשת עד כדי כך שהיא חלה אפילו על הפושע שהוצא להורג, ולא כל שכן גם על מי שנולד פג, מת עם היוולדו ולא חטא לאיש.

חובת ההנמקה נולדה פג, מתה עם היוולדה, והגיע הזמן לערוך להלווייה מכובדת: למחוק אותה מספר החוקים, ולהביא לעולם משהו טוב יותר, משהו נושך, משהו שייאכף ע”י בתי המשפט, ושופט שלא יאכוף את החובה הזאת – גם הוא יטופל בהתאם.

די, נמאס!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס