על יריב לוין הדמגוג, על חופש הביטוי, על הביזוי ועל השיסוי

על יריב לוין הדמגוג, על חופש הביטוי, על הביזוי ועל השיסוי

מה עושים כאשר רוצים לסתום פיות? מנצלים אירוע טראגי הקשור באינטרנט, מוסיפים כי זה “לא רק באינטרנט”, ואחרי שביססנו את הקשר הבל-יינתק בין האינטרנט לבין ה”לא רק באינטרנט” אפשר לחזור לאינטרנט, ולומר שהוא “רשת אכזרית” – וזה משלים לנו את מעגל סתימת-הפיות.

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!”

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

 

שר התיירות, יריב לוין, מותח ביקורת על חוק לשון הרע בצורתו הנוכחית ואומר כי נדרש שינוי ייסודי בנוסח שלו. את הדברים אמר לוין במליאת הכנסת, בדיון שעסק בהתאבדותו בכיר רשות האוכלוסין, אריאל רוניס ז”ל, כתוצאה מפרסום בפייסבוק אשר ייחס לו גזענות – דבר שכנראה היה רחוק ממנו כרחוק מזרח ממערב.

חברי הכנסת מסיעות הקואליציה והאופוזיציה כאחד, הסכימו כי יש להסדיר את החקיקה בנושא ולהגביל את הפגיעה בשמו הטוב של אדם ברשת האינטרנט.

עוד אמר לוין:

“נדרשים התאמה ושינוי יסודיים בחוק לשון הרע, אבל בכל פעם שמנסים לקדם זאת מציגים את הדברים כאילו מנסים להצר את גבולות התקשורת. לצערי אנחנו במדינה נמצאים בחופש ביזוי מוחלט. חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי. אין שום בעיה לעמוד כאן ולהביע צער, אבל בסוף צריך להחליט אם אנחנו שמים גבול ונותנים לאנשים כלים להגן על שמם. אני מאוד מקווה שהפופוליזם שעד היום ליווה את הנושא, לא ימשיך ללוות אותו ובאמת נגיע להסדרה אמיתית. הסוגיה הזו מצריכה אומץ כדי לא ללכת שבי אחר הפופוליזם של פגיעה בחופש הביטוי”.

ומה נותן לנו יריב לוין במקום הפופוליזם עליו הוא מדבר? פופוליזם אחר, העושה שימוש ציני בטרגדיה אנושית כדי לסתום את הפיות, וכמו שכבר צויין לעיל, לא האופוזיציה ולא הקואליציה יעזו להקל ראש במקרה הטראגי.

אכן, אדם זכאי לשמו הטוב, ומי שסבור כי שמו הטוב של הזולת אין לו על מה שיסמוך, רשאי להביע את דעתו, ואם הנפגע מכך סבור כי הוצא עליו לשון-הרע – יתבע את המעוול בבית המשפט: זה הכלי שמעמידה החברה לרשות כל הנפגע – ולא רק מהוצאת לשון-הרע, אלא מכל עוולה ועוולה.

כאשר מדובר בלשון-הרע, אין, למעשה, כל הבדל עקרוני בין פרסום באינטרנט לגבי פרסום בכל דרך אחר, ואכן גם לוין מכיר בכך:

“המקרה הזה הוא תמרור אזהרה והוא מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות”.

עד כאן דברים כדרבונות, אבל מיד ממשיך השר לוין בשיטה הרב-מפרקית, ומדביק – בלי שנשים לב לכך – דברים שאינם שייכים לנושא (וגם אינם נכונים):

“העובדה שבמדינת ישראל אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת לא מתאימה למדינה דמוקרטית. לא סוד שהחקיקה בישראל בפיגור עצום אחרי הטכנולוגיה”.

זה לא נכון שבמדינת ישראל “אדם הוא אשם אלא אם כן הוא הוכח אחרת”, זה לא מתאים לא רק למדינה דמוקרטית, אלא גם למדינות לא-דמוקרטיות (אלא אם מדובר בלשון-הרע שמוציאים בעלי השררה על מי שאינו בעל-שררה), וזה לא קשור בפיגור של החקיקה בישראל (או בכל מקום אחר) אחרי הטכנולוגיה, כי גם בתחומים שאינם נוגעים ללשון-הרע החקיקה מפגרת אחרי הטכנולוגיה.

טלו למשל …

בחוק זכויות היוצרים משנת 1911, שהיה תקף בישראל עד שנת 2007, הייתה הוראה לפיה בעל זכויות היוצרים בצילום הוא מי שהיה הבעלים של ה”נגטיבה” בעת חשיפתה לאור. כשלושים שנה לאחר 1911 כבר היו סרטי צילום “פוזיטיביים”, אבל לקח למחוקק שלנו כשבעים (!!!) שנים נוספות כדי להתאים את החקיקה לטכנולוגיה.

איפה היה יריב לוין במשך 70 השנים האלה?

נחזור ללשון הרע

אכן, “המקרה הזה … מבטא בעיה עמוקה שחורגת מעבר לרשתות החברתיות, והיא בעיה בכלל בשיח שהוא הרבה פעמים מאוד אלים ולעתים גם באווירה של חיסול חשבונות. זה קרה אמנם בגלל פוסט ברשת החברתית אבל זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות”.

הווופפפה!!!: “מפרסום בעיתונות” …

העיתונות העברית קיימת בארץ ישראל כבר כ-150 שנה. איפה היה השר לוין במשך כל השנים האלה? מדוע הוא חיכה לאינטרנט, כאשר הוא עצמו אומר כי “זה יכול לקרות גם מפרסום בעיתונות”?

התשובה הקלישאית המוכרת לעייפה, בפיו של לוין: חופש הביטוי אסור שיהפוך לחופש הביזוי, ומחרה-מחזיקה אחריו חה”כ מיכל רוזין (מרצ): יש לנו חובה ציבורית למצוא את האיזון בין חופש הביטוי לבין איסור השיסוי.

הדברים נשמעים נהדר: מצד אחד הדבר הטוב – חופש הביטוי, ומצד שני, כ”מובן מאליו” – הדברים ה”רעים” – ה”ביזוי” וה”שיסוי” … נשאלת רק השאלה מה לכך ולאינטרנט. האם ה”ביזוי” וה”שיסוי” פסולים כאשר הם באינטרנט, וכשרים כאשר הם ב”פרסום בעיתונות”?

לא, אף אחד לא טוען את זה, אלא בסך-הכל משתמשים באינטרנט כי זה זמין וקל-לעיכול, וברגע שזה נקלט אומרים זה חל גם על העיתונות.

וזה מחזיר אותי לדברים שאמרתי לפני 4 שנים:

ביניש מוסיפה: “אנחנו קשובים לביקורת, לוויכוח ענייני ורציני, אך לא להתנגחות וביזוי המערכת”.

בואו נפרק גם את הרב-מפרקי הזה לגורמיו:

“אנחנו קשובים לביקורת”: שקר מוחלט: חיים רמון בא עם ביקורת ועם רעיונות לרפורמה – תפרתם לו תיק (והוא לא היה היחיד!). דניאל פרידמן בא לתפקיד שר המשפטים עם ביקורת ועם רעיונות לרפורמה, ויצאתם גם נגדו.

עו”ד שמחה ניר לא דרש מכם הרבה בראשית היכרותו אתכם (המחצית השנייה של שנות הששים של המאה שעברה): רק שתתייחסו לטענותיו, גם אם הן לא מקובלות עליכם. שלא “תצפצפו על בני אדם”, כלשונו של חברכם, גודע-הידיים מישאל חשין. שתקיימו את משנתו של הנשיא מאיר שמגר – כעשרים שנה אחרי – ברע”א 478/88, עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’, פ”ד מב(3), 679.

עו”ד שמחה ניר לא דרש מכם אפילו פסיק יותר מזה, לא בימים ההם, לא בזמן הזה ולא בין-לבין, אבל אתם – המתגאים ומתנאים בכך שאתם “קשובים לביקורת” – אתם לא אביתם שמוע, וגם כיום אתם לא אובים שמוע.

לא אביתם שמוע גם כאשר, בשנת 2000, חזיתי רצח שופט, התאבדות שופט ועוד כמה מכות אנושות וכואבות שתחטפו תוך חמש שנים.

לא אביתם שמוע, וחטפתם את זה ישר בפנים. חטפתם רצח שופט תוך פחות מארבע שנים, התאבדות שופט תוך קצת יותר מעשר שנים, אבדן מתמשך של אמון הציבור מאז ועד היום, וזה עו”ד לא כל מה שמחכה לכם בצנרת.

ואתם עדיין לא אובים שמוע.

הלכתי אל מחצבות אבן וסיד בע”מ, שכרתי מהם קומפרסור עם פטיש אוויר כדי לחדור את שכבות-הבטון האוטמות את אזניכם, אבל מקדח אחר מקדח נשברו, ואני לא הצלחתי להבקיע אפילו את השכבה החיצונית ביותר.

נו, וכאשר נתקלים באזניים אטומות וערלות, אין מנוס מלהגביה את הטונים, ולהחריף את הסגנון … כן, ה”סגנון” הוא הכלי השחוק והכוזב באמצעותו אתם רודפים את מבקריכם – גם כאשר הם משתמשים בסגנונכם-שלכם, ואפילו בסגנון עדין ותרבותי שבעתיים משלכם.

קחו, למשל, את פרשת השופט צבי סגל נ’ עו”ד שמואל יוסף, ותבינו לאיזה שפל-מדרגה הידרדרתם – וזו רק דגימת-אקראי.

כן, כן, אתם לא רק “קשובים לביקורת”. אתם גם אנשי-כבוד. כולכם אנשי כבוד.

אתם “קשובים” לא רק לביקורת, אלא גם “לוויכוח ענייני ורציני”, אז בואו נבחן את זה באופן “ענייני ורציני”. קיראו, בבקשה, את זה: השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

אכן, אין לי מונופול על החוכמה והאמת, ויכול להיות שאני טועה, אבל צריכה להיות חוצפה תהומית לבוא ולומר כי הטענות שאני מעלה אינן “ענייניות ורציניות”.

כן, כן … אתם “קשובים לביקורת, לוויכוח ענייני ורציני” … “אך לא להתנגחות וביזוי המערכת”.

אז תסלחו לי מאוד על שאני מעיר את אזניכם הערלות: כאשר אתם משקרים במצח נחושה, אני אתנגח אתכם, מכאן ועד להודעה חדשה, ואני אעשה ככל שיכולתי לבזות אתכם עד-עפר – כי הרווחתם את זה ביושר.

זה בדיוק טיבו וטבעו של השיח הציבורי: החירות לומר דברים “מקוממים ומרגיזים”, גם אם הם “התנגחות וביזוי”. מדוע מותר “להתנגח”, למשל, עם אביגדור ליברמן או עם זהבה גלאון, ולא עם השופטים אשר גרוניס, ניל הנדל ועוזי פוגלמן?

ומדוע מותר “לבזות”, למשל, את אריה דרעי, ואסור לבזות את הרשם הגנב עמיעד רט?

מ”ביזוי” ל”שיסוי”

אחרי שיצרנו את הניגודיות בין “חופש הביטוי” ל”חופש הביזוי” מה טבעי יותר מאשר לכרוך יחדיו את “חופש הביזוי” עם “חופש השיסוי”?

אז לא, זה בכלל לא ממין הטענה: “שיסוי” זו הסתה, והשאלה היא רק אם ההסתה היא כשרה, או בלתי כשרה.

כך, למשל, אם אני משסה אל כלבי בעוברי-דרך תמימים – זה פסול, וזה גם פלילי, אבל אם אני משסה את הכלבים במסיגים את גבולי – זה כשר, ולשם כך, בין השאר, קיימים הכלבים.

או, למשל, אם אני משסה את קוראי בשופטים, לרצחם נפש – זה פסול, אבל אם אני קורא להם לנהל “תיק הוכחות” על כל עבירת-תעבורה, על מנת לחנך את השופטים ואת התביעה שהציבור אינו “פרה חולבת”, או “מסחטת כספים” – זה כשר לחלוטין.

יכול, כמובן, להיות שמה שנראה בעיני כשיסוי לגיטימי ייראה בעיני אחרים כשיסוי לא-לגיטימי, אבל זה כבר חלק מהשיח הציבורי, ולא עילה לפסול כליל את עצם השיסוי.

ושוב לאינטרנט

אחרי שיצרנו את הקשר בין האינטרנט לעיתונות, בא חה”כ איתן כבל (המחנה הציוני) ומשתמש בהקשר הזה כדי ללמוד ממנו על האינטרנט, בבחינת “רגל על הקרקע, ורגל באוויר” (ואת מה שנלמד מכך נחזור ונחיל גם על התקשורת):

“לצערי, הכנסת עד היום לא באמת מנסה לעסוק בזה בצורה מעמיקה ורצינית. העולם האינטרנטי תמיד יהיה שני צעדים לפנינו, זה עולם חדש ומאוד אכזרי. זה כלי שצריך לייצר את הכללים לרסן אותו. בתוך הרשת האכזריות הניבטת משם היא חסרת רחמים כי לא צריך להתעמת פנים אל פנים ולא צריך להסתכל בעיניים. הגיע העת שנתחיל לקבוע לעצמנו כללים”.

נו, ומה זה שייך. התקשורת הממוסדת, העיתונות, אינה עולם “מאוד אכזרי”?

ומערכת המשפט אינה “עולם מאוד אכזרי”? ראו, לעיל, את הקישורים שבמאמר שלי, מלפני ארבע שנים – שקיבל הרבה חיזוקים מאז ועד היום.

מה באמת מפריע להם?

כל ההגבלות שמציעים חברי הכנסת לא תחולנה עליהם עצמם: יש להם חסינות, יש להם במה, יש להם עוזרים, דוברים, יחצ”נים ותקציב ל”קשר עם הציבור”.

לחלכאים ולנדכאים אין דבר מכל אלה, יש להם רק פייסבוק, בחינם, ושם – רק שם – הם יכולים להשמיע את זעקתם.

מפריע להם, לבעלי הכוח, הבמה והשררה, שהכלים העומדים לרשותם יעמדו גם לרשותם של פשוטי-העם.

תארו לעצמכם

חיזרו, בבקשה, 20 שנה לאחור, לימים שלפני האינטרנט-בכל-בית. תארו לעצמכם איפה הייתה עומדת היום הביקורת הציבורית על הרשויות, בלי האינטרנט. האם חברי הכנסת, התקשורת, המשטרה, שי ניצן, הבג”ץ – האם אלה יהוו את “כלב השמירה של הדמוקרטיה”?

יש לי “הפתעות” בשבילכם: בעניין שחיתות המיליארדים בהוצל”פ, בשיטת ה”סולמית”, פניתי אל כל “כלבי השמירה” האלה – המשטרה, פרקיטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה, התקשורת, חברי הכנסת, הבג”ץ – אבל אף אחד מכל אלה לא קם, והגדיל לעשות הבג”ץ, “מעוז הדמוקרטיה”, “מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם הרשויות”, שהשתין בקשת הכי גבוהה על כל הערכים עליהם הוא מתיימר להגן:

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן.

מה יש לי לומר על כך, בתכלית התימצות? הבוז לכם, יורם דנציגר, ניל הנדל, אורי שהם, חלאות-אדם אתם, ועדיף לכם שתגנו על כבודכם האבוד, במקום להתריס כנגדי את ה”באיזה סגנון אדוני מדבר” שלכם, השחוק-עד-דק.

לא, אפילו את זה אתם כבר לא עושים. אתם, שפלים ומוגי-לב, ברחתם לתוך קונכייתכם, ולא יצאתם ממנה להשיב מלחמה שערה – אפילו אחרי שאמרתי לכם שקו לי בתחת!

לא, גם אל תגידו לי שאין לי כבוד אל בית המשפט, כי אתם – ורק אתם – הם אלה אשר מבזים את בית המשפט, ואילו אני, העני-ממעש, תקוע עם אצבעי הקפואה בחור שבסכר  כבר חמישים שנה, בניסיון להשיב את שופטינו כבראשונה.

אני לא היחיד אשר משתמש באינטרנט כדי להעיר את העם היושב בציון מתרדמתו, ותארו לעצמכם איזו מערכת משפט רקובה ומושחתת הייתה לנו אלמלא האינטרנט, אלמלא אותם הנערים, אותם משתמשי הפייסבוק, אשר תקועים עם אצבעותיהם הקפואות בחורים שבסכר הזה.

א-פרופו התאבדויות

אכן, זה עצוב מאוד שאדם ישר שם קץ לחייו בגלל איזו טיפשה שמרגישה עצמה נפגעת מכך שבגלל צבע עורה היא לא קיבלה את הטיפול הראוי, לטעמה.

עצוב מאוד – ומיותר לחלוטין, ואם תאמרו לי “אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו”, אשיב לכם כי אני כבר הייתי בסרט הזה, בתנאים קשים בהרבה, ועמדתי גם עמדתי בהם.

אבל, מה לעשות, זכותה של המרגישה את עצמה נפגעת להביע מחאתה וזעמה – וגם את תחושותיה. אנשים בכל העולם מרגישים את עצמם דפוקים ומקופחים בגלל צבע עורם, ולפעמים התחושות האלה גם מוצדקות.

האם בכלל אכפת למישהו מההתאבדויות?

מה שנעשה ע”י הגברת לאריאל רוניס ז”ל נעשה יום-יום על ידי הרשויות – ובעיקר בתי המשפט, המשפילים בני-אדם ומאשרים כל עוולה – והנפגעים מרגישים עצמם אובדי-עצות.

כ-300 איש מתאבדים מדי שנה בשנה, בגלל הייאוש ואבדן-התקווה לעשיית-הצדק, ולאיש זה לא אכפת, איש לא מכה על חטא – לא בשם עצמו ולא בשם “מערכת המשפט לדורותיה”.

56 שנים לאחר קום המדינה נרצח שופט אחד – מאותה הסיבה ממש – ומערכת המשפט מקוננת: הוא נרצח רק בגלל שהיה שופט!… ואיש לא מכה על חטא בפני המנוח והמשפחה – לא בשם עצמו ולא בשם “מערכת המשפט לדורותיה”.

בטח שהוא נרצח רק בגלל שהיה שופט: מי שרצחו אותו איבדו כל תקווה לעשיית-הצדק, ואת מחאתם הם הביעו על המטרה הזמינה ביותר שהייתה להם.

ישנו כלל בסיסי בחיים: אם אתה משכיב אדם אל הקרשים – אל תוסיף ותשפיל אותו; אם אתה משפיל אדם – אל תוסיף ותשכיב אותו אל הקרשים.

זה מה שהשופטים שלנו עושים: הם משכיבים אותך אל הקרשים, ואחר-כך מוסיפים ובועטים בך – שתרגיש מושפל וחבול, חבול ומושפל, ואחר כך מה הפלא שאנשים מתאבדים.

מדוע כל המקוננים לא מצמצמים את “חופש הביזוי” אשר בידי השופטים הוא דבר של יום-ביומו? כי לא ממש אכפת להם מהמתאבדים, ומה שהם רוצים זה רק “שקט תעשייתי”, וכי “לא יעלה על הדעת” לפגוע בשופטים, “מעוז הדמוקרטיה”, בלה-בלה-בלה.

יש מתאבדים, ויש מתאבדים

פתחנו את הדיון הזה בישיבת הכנסת שעסקה בהתאבדותו של עובד-ציבור בגלל פרסום באינטרנט שייחס לו “גזענות”, ונסיים בישיבה של ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת, שעסקה בהתאבדות של שופט בגלל שנערי האוצר, האשמים-תמיד, לא נותנים מספיק תקני-שופטים.

טוב שיש את מי להאשים.

בין-לבין, מעט למעלה מכך, הזכרנו את 300 המתאבדים בגלל הייאוש, והשאלה היא מודע אף אחד לא מעלה בכנסת – ולמעשה לא בשום מקום – את עניין המתאבדים בגלל הייאוש מהמערכת הציבורית – במיוחד מערכת המשפט, אבל גם הרשות המבצעת – משרדי הממשלה.

300 מתאבדים מדי שנה, וזה לא מזיז לאיש.

אף אחד לא מעלה את זה, כי זה מחייב לשחוט את הפרות הכי קדושות, ובמיוחד את מערכת המשפט, שהשמאל הפוליטי נשכב על הגדר למענה, ושהימין הפוליטי – שרת המשפטים איילת שקד – כל כך “גאה” בה.

הרשו לי, בהזדמנות זאת, דקת דומיה לזכרו של משה סילמן ז”ל, אשר השכיל לבצע התאבדות מתוקשרת, ובזכות כך אנחנו זוכרים אותו היום. האם היה קרבנו לשווא? חוששני שכן הוא.

על הפרסומים האנונימיים באינטרנט

אכן, ישנה בעייה עם מפרסמים אנונימיים – בעיקר טוקבקיסטים, אבל לא רק: אי אפשר לתבוע אותם, ואפילו לא לחשוף ברבים את קלון טיפשותם.

יחד עם זאת, למרות שאני מפרסם הכל בזהותי האמיתית, ולמרות שאני נפגעתי יותר מכל אדם אחר מ”טרולים” אנונימיים – אין לי אלא לחזור על מה שכתבתי לפני למעלה משבע שנים, תחת הכותרת אל תגעו בטוקבקיסטים, בתגובה להצעת החוק של חה”כ ישראל חסון, שמטרתה הייתה לפגוע בחופש הביטוי באינטרנט, בכך שהיא מטילה על בעלי אתרים ועורכיהם את האחריות ל”תגובונים”, כולל הסגרת המגיבים, על פי כתובות ה-IP שלהם.

באותו המאמר עמדתי על חשיבותם של הטוקבקים האנונימיים במלחמה בשחיתות, על כך שאין להם תחליף ועל כך שחסימתם נזקה גדול מתועלתה, והוספתי:

הטוקבק האנונימי-המוני הינו ההתגלמות האולטימטיבית של המימרה הלטינית קול המון כקול שדי (ובעברית: vox populi vox dei), ומי שמבקש להשתיק את הקול הזה – את קול השכינה הוא משתיק.

שבע שנים עברו מאז, ישראל חסון כבר לא בכנסת, הצעת-החוק שלו כבר נרקבת בפח-האשפה של ההיסטוריה, ואילו המאמר שלי טרי כביום היוולדו, כאילו יצא זה עתה מהתנור.

אגב: המפרסמת אשר הביאה להתאבדותו של רוניס ז”ל לא הייתה אנונימית.

מה זה מזכיר לי?

ביום 14.2.2011 קיימה ועדת החוקה, חוק ומשפט, של הכנסת ישיבה רבת-משתתפים לזכרו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל, כאשר על סדר היום נושא אחד ויחיד: התאבדותו של שופט בשל עומס העבודה.

בישיבה נכחו שר המשפטים יעקב נאמן-לעצמו, נשיאת בית המשפט העליון דורית W ביניש, משה גל, מנהל בתי המשפט, ורדה אלשיך – יו”ר ועד העובדים של שופטי ישראל, ובסך הכל נוכחו בה, לבד מחברי הוועדה, למעלה מ-30 מוזמנים, כמחציתם שופטים – נשיאים ורוח, סגנים ואחרים.

גם חה”כ יריב לוין היה שם.

מילת-המפתח בישיבה הזאת הייתה המילה “צריך”, על הטיותיה השונות, והמלים “צריך”, “צריכים”, “צורך”, מופיעות בפרוטוקול הישיבה 96 פעמים (לא בדקתי מלים אחרות, כגון “יש ל…”, “מן הראוי ל…”, נחוץ, “חיוני” וכו’).

כמובן שהמוטיב המרכזי היה הצורך להוסיף שופטים, והרבה שופטים.

לסיכום הישיבה הבטיח יו”ר הוועדה, חה”כ דוד רותם:

אסכם את הדיון: רבותי, המערכת סובלת. כל מיני פתרונות להקל ולהעביר לעורכי דין ולבוררויות. תאמינו לי, יש מיליון שיטות איך להפריט את המערכת, אבל מדינה שאין בה מערכת משפט מסודרת, שנותנת לשופטים שלה כלי עבודה, היא מדינה שאיבדה את עצמה לדעת.

אני לא מתכוון לסיים את הדיון הזה היום. אני מתכוון להיות לפה לשופטים. אני יודע להפעיל תכסיסים פוליטיים, שהאוצר נאלץ לשלם בשבילם. אז אם הנהלת בתי המשפט לא יודעת להסתדר לבד, ואם השופטים לא יודעים להסתדר לבד, אני פוליטיקאי, אני יודע להסתדר. אני מודיע לכם, אנשי האוצר, אני מתכוון להילחם ולהגדיל את תקן השופטים, את התקציב, ולא אניח לכם. אני פשוט לא אניח לכם ואתם תשלמו בשביל זה מחירים יקרים. כדאי לגמור את זה בפשרה לפני קדם המשפט כי אחרת זה עולה ביוקר.

תודה רבה לכם רבותי. הישיבה נעולה.

(הישיבה ננעלה בשעה 13:20)

מה יצא מכל אלה? שום דבר.

הכנסת יודעת, כנראה, לנצל אירועים טראגיים כדי לקבל “זמן מסך”, ותו לא.

כשם שאותה הישיבה, אשר נשאה בכנפיה תקוות גדולות, לא הניבה שום פרי, אני מקווה שגם פסטיבל סתימת-הפיות הזה לא יניב, ולא כלום.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס