בין בחירות לקואליציה, 2015 (ד):
משה כחלון, עדיף ללכת לבחירות חדשות!

במאמר קודם בסדרה הזאת קראתי לנפתלי
בנט להעמיד במבחן את הצהרתו של ביבי לפיה “מדינה פלשתינית לא תקום”, ואם
ביבי לא ירים את הכפפה – לחסום לו את האפשרות להקים ממשלה, ובכך להביא לבחירות
חדשות *** היום אני מזמין כחלון להצטרף

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב
תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!“

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

בן
75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד
שר המשפטים

מתי
מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה
לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא

תחת הכותרת בין
בחירות לקואליציה, 2015 (ב): נפתלי בנט, אם יש לך ביצים – אל תשתוק לו לבנימין
נתניהו, על שוד-האברים שעשה לך, וכותרת המשנה נפתלי בנט צריך להעמיד
במבחן את הצהרתו של ביבי לפיה “מדינה פלשתינית לא תקום”, ואם ביבי לא
ירים את הכפפה – לחסום לו את האפשרות להקים ממשלה, ובכך להביא לבחירות חדשות, מהן
ביבי לא יקום כל כך בקלות, פירטתי קצת היסטוריה על ראשי המפלגות הגדולות (כולל
ביבי עצמו) אשר העדיפו לעשות חיים קלים, ובמקום למשוך קולות מהמחנה הנגדי הם
העדיפו למשוך קולות דווקא מהמפלגות אשר במחנה שלהם – דבר אשר נתן להם סיעה גדולה
יותר בכנסת, אבל בסיס קטן יותר להקמת קואליציה.

כך היה גם בבחירות האלה, שהישגו הספקטקולארי של ביבי (30
מנדטים למפלגתו) היה על חשבון שותפיו מימין, ולא תרם דבר לבסיס הקואליציוני.

אם ביבי היה עוזב את נאמני-בנט לנפשם, ומנסה לקצץ בנטיעות
המרכז-שמאל, בנט היה יכול לגמור עם ה-12 שהיו לו בכנסת היוצאת (ואולי אף יותר),
וביבי היה “מפסיד” 6, 8 או 10 מנדטים לטובת הימינה-ממנו, וגורף רק 2, 4
או 6 מהמרכז-שמאל, הוא יכול היה להקים קואליציה כמעט “בהליכה”.

תארו לעצמכם תוצאת-בחירות עם 12 מנדטים לבית היהודי, 6
לישראל ביתנו, 26 לליכוד ורק 6 לכולנו של משה כחלון … ועם ש”ס ויהדות
התורה, על 13 המנדטים שלהן, כבר יש לנו בסיס קואליציוני של 63 מנדטים – עם נפתלי
בנט שצריך, מותר וחובה לתת לו יותר, בלי שהאחרים – בליכוד ומחוצה לו – יוכלו לפתוח
את הפה, ועם כחלון חלש יותר אשר מסתפק “רק” בתיק האוצר, בלי לנגוס
מהציפיות-דרישות של שתי המפלגות החרדיות (ועדת הכספים, משרד הפנים, מינהל התכנון, רשות
מקרקעי ישראל ומה לא).

אם ביבי היה חושב “אסטרטגית”, ולא רק
“טקטית”, ופועל לכיוון הזה, הוא לא היה צריך להסתבך בהצהרת “מדינה
פלשתינית – לא במשמרת שלי“, שעמדה בסתירת לנאום בר-אילן שלו,
וממנה הוא נאלץ לחזור בו ביום שלמחרת הבחירות, בלי
שאף אחד, בעולם, בארץ, ואפילו במפלגתו-הוא, כבר לא מאמין לו.

כן, כן … אסטרטגיה כזאת הייתה מקוממת על ביבי את
מפלגתו-הוא, שהייתה זוכה לפחות מנדטים, אבל אם נאמין למה שהוא אמר בקונגרס
האמריקאי, הוא פועל משיקולי טובת המדינה, ולא משיקולים פוליטיים, אבל משיקוליו
המוצהרים הוא היה צריך לפנות עם סוגיית הגרעין האיראני דווקא אל מצביעי
המרכז-שמאל, ולא אל חברי הקונגרס האמריקאי, אשר, אם היו כולם בעלי זכות הצבעה
לכנסת, ואם כולם – כולל הדמוקרטים שבהם – היו טסים ארצה כדי להצביע, הם היו מביאים
לו, לכל היותר, 535 פתקי מחל (100 מהסנאט, ו-435 מבית הנבחרים), אבל כיוון
שלרוב חברי הקונגרס אין זכות הצבעה לכנסת, הוא היה מקבל מהם much-much less.

אם ביבי היה מכתת את רגליו אל מעוזי המרכז-שמאל (קיבוצים,
מושבים, קרית חיים, יישובים ערביים וכו’), ומסביר להם כי רק הוא יציל את מדינת
ישראל מהאיום האיראני … הוא לא היה מקבל הרבה, אבל – לפחות בזכות הרטוריקה
המשובחת שלו – הוא היה מקבל יותר מאשר 535 פתקי מחל נוספים, אלא שאל המעוזים
ההם הוא לא הלך, ועל  כן הוא קיבל מספסלי
הקונגרס האמריקאי ומהשמאל-מרכז הישראלי, גם-יחד, לכל היותר אפס קולות – לתפארת
יושבי הספסלים האחוריים בסיעת הליכוד בכנסת, אבל ממש לא לתפארת “המחנה
הלאומי”, אשר ביבי מתיימר להיות מנהיגו הבלתי-מעורער.

מה
הזמנתי את בנט לעשות

בקריאתי לנפתלי בנט שלא
לשתוק לביבי על “שוד האברים”, הצגתי את השאלה מה צריך נפתלי בנט
לעשות עכשיו, ואף עניתי עליה:

אחרי
שביבי דאג לעצמו, ולמפלגתו, גם על חשבון שותפתו ה”טבעית” ביותר, צריכה
גם הבית היהודי לדאוג לעצמה, ובמיוחד לאג’נדה שלה, ולשם כך היא צריכה להעמיד את
ביבי במבחן רגע-האמת: אמרת “מדינה פלשתינית לא תקום!”? אנחנו רוצים
את זה בחוק, לא בהבטחות, ואנחנו רוצים את זה לפני הרכבת הממשלה – לא אחריה, עם
“רגע-רגע”, עם “דברים כאלה לא נעשים מהיום-להיות”, ועם
“התנאים עדיין לא בשלים” – כל התירוצים השחוקים לגרירת-הרגליים.

לו אני
נפתלי בנט, הייתי מגיש, מיד עם כינונה של הכנסת החדשה, הצעת חוק יסוד: שלמות
הארץ, בה היה נקבע, בין השאר, איסור פלילי מוחלט לנהל מו”מ על הקמתה
של מדינה נוספת בין הירדן לים התיכון, וכן היה נקבע בה כי על עבירה לפי חוק
זה לא תחול כל חסינות. כמובן שלא הייתי שוכח להכניס סעיף על “יציבות
החוק”, לפיו לא ניתן לבטלו או לשנותו אלא ברוב של 112 חברי-כנסת, דבר אשר
מונע כל אפשרות לשנותו ללא הסכמתם של סיעת הבית היהודי, יחד עם חבר-הכנסת יריב
לוין.

לא, אני
לא מאמין שחוק כזה יכול לעבור בכנסת, אבל עצם ההצעה יכולה לדחוק את ביבי אל הקיר,
ולבחון עד כמה הוא היה רציני בהבטחתו כי “מדינה פלשתינית לא תקום” –
הבטחה אשר שמשה בידיו פיתיון לדוג בו את אוהדי הבית היהודי.

אם ביבי
יתמוך בהצעה, זה יהיה סימן שהוא אכן היה רציני, ושהוא נתן לנאמני שלמות הארץ את
מה שהבית היהודי לא העז לתת להם, ולכן “גזל האברים” היה לגיטימי,
אבל, מאידך, אם הוא יתנגד להצעה – ויש לו אלף סיבות ואחת להתנגד – פירוש הדבר הוא
שהוא רימה את הבוחרים על מנת למשוך קולות, בלי שהוא התכוון ברצינות למה שהוא אומר.

ועם ראש
ממשלה שאינו רציני בהבטחותיו – אני, במקום נפתלי בנט, לא הייתי נכנס למיטה.

כדי
לממש את האיום הזה, ולמנוע כל אפשרות להקים ממשלה בלי החוק הזה (וממילא לחייב,
אוטומטית, בחירות חדשות), הייתי אני, נפתלי בנט, מחדש את הברית
ה”היסטורית” עם יאיר לפיד, מצרף אליה גם את משה כחלון, ואין צורך לומר
כי המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת יצטרפו אליה ברצון רב – הכל כדי להביא
לבחירות חדשות, במטרה להחליש את ביבי והליכוד.

ברית
מוזרה? אולי, אבל לי היא מזכירה את קואליצית
ניר, אפילו שאין לי שום קשר משפחתי לחה”כ נחום
ניר (רפאלקס) ז”ל.

כעת
נראה אם לנפתלי בנט יש ביצים.

ומנפתלי
בנט – למשה כחלון

לכחלון ישנה מחוייבות רבה יותר לבוחריו – ולעצמו – מאשר
לבנט. זה האחרון יכול להגיד שאם יתנו לו את משרד החוץ, למשל, הוא כבר ידאג לכך
שחזון שתי המדינות ייכנס להקפאה עמוקה, יחד עם ראיון ה”חזרה בתשובה” של
ביבי לתקשורת הזרה, למחרת הבחירות. לסידור הזה ביבי דווקא ישמח מאוד, כי הוא יוציא
לו את הערמונים מן האש, וכך יהיה גם בכל תפקיד של שר בכיר בממשלה, אם הוא יינתן
לבנט.

המחוייבות של כחלון, לעומת זאת, היא מחוייבות
“פוזיטיבית” – לבצע מדיניות כלכלית מסויימת, אשר לשם הגשמתה הוא זקוק –
לשיטתו – לכלים נוספים מעבר לכסא שר האוצר, אבל בינתיים ביבי כבר הבטיח אותם
לאחרים – ליעקב ליצמן (יהדות התורה), לאריה דרעי (ש”ס), ומי
יודע למי עוד הובטחו אותם הדברים. אם כחלון ייכנס לממשלה בלי הכלים הנוספים האלה –
הוא ייכשל כמו שנכשל יאיר לפיד בתפקידיו כשר האוצר: את זה הוא יודע, ולכך
הוא נחוש בדעתו שלא להגיע.

כחלון היה למעלה משנתיים מחוץ לחיים הפוליטיים, מבחירתו
החופשית – והוא “נשאר בחיים”. יכול להיות שהוא רצה “לעשות
לביתו” קצת, וייתכן שה”פרישה” שלו הייתה חלק ממהלך מתוכנן, אשר נבע
מחילוקי-דיעות עם ביבי, מהלך אשר בסופו הוא עתיד היה להקים מפלגה חדשה, ולהיכנס
איתה לכנסת, בגדול, כפי שאמנם הווה: כניסה התחלתית עם 10 מנדטים – הישג מכובד, לכל
הדיעות, של מי שנחשב בעבר – בצדק, או שלא בצדק – לפוליטיקאי אפור, מהשורה השנייה,
הישג אשר נבע מהדברים הגדולים שעשה, בחלקת-האלוהים הקטנה שלו.

כעת כחלון רוצה לשדרג את עצמו, אבל, כמי שחזר לפוליטיקה עם
שיעורי-בית מוכנים, הוא אומר “אם לא תתנו לנו את הכלים – אנחנו לא נהיה שם
(בממשלה)”, וכמו שהוא נשמע – הוא נשמע נחרץ למדי, ונראה שהשנתיים מחוץ לכנסת
ולממשלה הרגילו אותו לכך שהוא יכול להמתין בצד – קרי: באופוזיציה – עד שתגיע שעתו
הנאה, ולהישאר בחיים גם בלי לשבת בממשלה.

השאלה שלא אני, ולא אף אחד אחר לבד מכחלון עצמו, יכול לתת
עליה את התשובה היא עד כמה הוא יהיה איתן בעמידתו. בינתיים אנחנו רואים שהוא איתן
בדרישתו לקבל, בנוסף לתיק האוצר, גם את מינהל התכנון וגם את רשות מקרקעי ישראל,
ואילו לגבי ראשות ועדת הכספים – כנראה שהוא מוכן “להתגמש” – קרי: לוותר
עליה.

משה
בנט, נפתלי כחלון

את ביבי נתניהו צריך ללמד לקח: ראשית – לא לומר דברים שהוא
יצטרך לחזור בו מהם, ולזגזג הלוך-וחזור, לפי צרכי הרגע ולפי מה שהקהל אליו הוא
פונה רוצה לשמוע, ובכך להסתבך ב”הסברים” והתנצלויות שאיש מלבד עצמו כבר
לא מאמין להם, ושנית – לא לבגוד בחבריו-שותפיו, ולא לגנוב מהם קולות.

עד כה, כפי שהדברים נראים – ולומר שיש בכך משום הפתעה, זה יהיה
רחוק מאוד מהמציאות – לא נראה שביבי מתרשם עמוקות מקריאתי אליו לוותר
על ראשות הממשלה, ולהשאיר את התפקיד הזה לח”כ אחר ממפלגתו-הוא.

לו הייתה דעתי נשמעת, אני מציע גם למשה כחלון לחבור לגוש
החוסם את בנימין נתניהו, וללכת
לבחירות חדשות, כפי שהצעתי לנפתלי בנט, והזכרתי זאת שוב, לעיל: לחדש –
לצורך העניין הזה – את הברית ה”היסטורית” נפתלי בנט – יאיר לפיד, לצרף
אליה גם את משה כחלון, ולהיות בטוחים כי המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת יצטרפו
אליה ברצון רב, גם בלי לתאם זאת איתם – הכל כדי להביא לבחירות חדשות, במטרה להחליש
את ביבי והליכוד.

במיוחד את ביבי נתניהו.

למי זה
כדאי, ולמי זה לא כדאי?

זה לא כדאי לליכוד ולביבי נתניהו, שלא יוכל למחזר את
הפוילע-שטיקים שלו. הוא לא יוכל לחזור ולומר כי כל עוד הוא ראש הממשלה, לא תהיה
מדינה פלשתינית; הוא לא יוכל למחזר את נאומו בקונגרס. והוא לא יוכל לזרז את
הבוחרים שלו בנימוק ש”הערבים נוהרים לקלפיות בכמויות אדירות”. די, זה
נגמר.

זה כדאי מאוד להבית היהודי ולנפתלי בנט, שיוכל לומר לבוחריו
ביבי הבטיח לכם שאצלו לא תהיה מדינה פלשתינית, אתם התפתיתם להצביע עבורו,
ולמחרת היום הוא אמר לכל העולם בדיוק את ההיפך.

סביר להניח שכולנו ומשה כחלון ירוויחו מזה משהו, בין השאר משום
שהוא הוכיח שהוא לא “מוכר” את בוחריו תמורת כיסא בממשלה.

ישראל ביתנו ואביגדור ליברמן, יש עתיד ויאיר לפיד, ש”ס
ואריה דרעי ויהדות התורה עם יעקב ליצמן – אלה, ככל הנראה, לא יפסידו כלום ולא ירוויחו
כלום, זולת, אולי, נתחים פרופורציונליים ממה שביבי יפסיד.

המחנה הציוני עם יצחק הרצוג וציפי לבני, מרצ עם זהבה גלאון
והרשימה המשותפת עם איימן עודה ישישו להזדמנות המחודשת, וסביר מאוד שגם הם ירוויחו
משהו.

צריך לזכור כמה דברים:

ראשית – אם אף אחד לא מצליח להרכיב ממשלה תוך כשלושה
חודשים, הבחירות הן אוטומטיות (ביום ג’ האחרון שלפני תום 90 ימים מהיום בו נכשל הניסיון
האחרון האפשרי להקים ממשלה) ואין צורך לגייס רוב להצבעה על חוק התפזרות הכנסת, עם
חשבונות-הכדאיות של חברי הכנסת שעלולים לאבד את כסאותיהם. המפתח לבחירות החדשות
הוא בעיקר בידי בנט וכחלון.

שנית – כאשר תתקיימנה הבחירות, אם תתקיימנה, זה יהיה בעוד
כשישה חודשים, עד אז הסכם ארה”ב איראן כבר יהיה, ככל הנראה, לעובדה מוגמרת,
והשאלה תהיה, כדברי דוד בן-גוריון ז”ל, לא מה יאמרו הגויים, אלא מה
יעשו היהודם. ובמלים אחרות: ביבי נתניהו לא יוכל לשפוך חמתו על ברק אובמה,
והוא יצטרך לומר לעם בציון, ולעולם כולו, מה הוא אמור לעשות עם הגרעין האיראני,
וכאן הוא לא יוכל לומר דברים והיפוכם, על מנת לרצות את הכל – זה הנכס העיקרי שלו,
שמאפשר לו לרמות את כל הציבור חלק מהזמן, חלק מהציבור כל הזמן, אבל לא את כל
הציבור, כל הזמן.

ושלישית – כיוון שבבחירות האלה נושאי הגרעין האיראני והמדינה
הפלשתינית יירדו מגדולתם, הדגש יהיה על הנושאים החברתיים, וכאן ביבי נתניהו לא
יוכל להציג הישגים מרשימים באף אחת מהקדנציות שלו, כולל בממשלת המעבר הראשונה
שתכהן על פני שלוש כנסות.

יכול להיות שאם כחלון וגוש המרכז-שמאל ישיגו הישגים רבי-משמעות
בתחום החברתי, בבחירות שלאחר מכן – לכנסת ה-22 – נושאי הגרעין האיראני והמדינה יחזרו
לקדמת-הבמה, אבל זה כבר חזון רחוק למדי, המותנה בכך שתקום ממשלה
“חברתית”, ושהיא גם תביא לעם בציון הישגים משמעותיים בתחומים החברתיים –
ואני קצת נוטה לפקפק בכך.

מילת
תנחומים לנפתלי בנט

נפתלי, אתה לא צריך לחשוש מממשלת מרכז-שמאל, משום שכדי
שתקום מדינה פלשתינית יש צורך בהסכמת 51% מהישראלים ו-51% מהפלשתינים, ואתה יכול לסמוך
על משה כחלון ועל הפלשתינים שהם לא יתנו את ידם לכך.

להתראות בבחירות לכנסת ה-21, בעוד כשישה חודשים.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס