בין בחירות לקואליציה, 2015 (ב): נפתלי בנט, אם יש לך ביצים – אל תשתוק לו לבנימין נתניהו, על שוד-האברים שעשה לך!

נפתלי בנט צריך להעמיד במבחן את הצהרתו של ביבי לפיה “מדינה פלשתינית לא תקום”, ואם ביבי לא ירים את הכפפה – לחסום לו את האפשרות להקים ממשלה, ובכך להביא לבחירות חדשות, מהן ביבי לא יקום כל כך בקלות

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!“

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא: למשוך קולות מהמחנה היריב, לא מהשותפים הטבעיים!

בבחירות האלה עשה בנימין נתניהו את אותה השגיאה שעשתה ציפי לבני, אז יו”ר קדימה, בבחירות לכנסת ה-18 (2009): כדי להגיע למעמד הסיעה הגדולה בכנסת, היא כיוונה אל ציבור הבוחרים שמשמאלה, כדי לשכנע אותם שהיא יותר “חברתית” ויותר “רודפת שלום” מאשר מפלגת העבודה ומר”צ.

התוצאה הייתה שציפי ניצחה בקרב על מעמד המפלגה הגדולה, אבל הובסה במלחמה על השלטון, משום שגוש הימין קיבל יותר מנדטים וביבי עלה לשלטון. אם ציפי הייתה מתרכזת בבוחרים שמימינה, ובמיוחד מהליכוד, ממנו היא באה, היא אולי הייתה “מפסידה” ארבעה מנדטים מהשמאל, וזוכה רק לשני מנדטים מהימין, ההיסטוריה האישית שלה, של קדימה ושל מדינת ישראל כולה יכלה להיות שונה מן הקצה אל הקצה.

כמובן שאני לא נוקט כל עמדה בשאלה אם הדבר היה “טוב ליהודים” או “רע ליהודים”, אלא רק בשאלה איך מנהלים מערכת בחירות – האם רק בראייה “טקטית”, או דווקא בראייה “אסטרטגית”.

כמובן שהרבה יותר קל ומפתה למשוך קולות מהמחנה “שלך” מאשר מ”מחנה האוייב”, וזה גם מועיל מאוד בכל מאבק עתידי על ראשות מפלגתך-שלך, והעובדה שציפי הפסידה לשאול מופז בבחירות ליו”רות קדימה לא נבעה, כנראה, מהישגה בבחירות לכנסת, אלא מכך שבוחרי קדימה סברו כי שאול מופז יהיה יותר אטרקטיבי לבוחרים בבחירות לכנסת שלאחר מכן (בעיקר, מן הסתם, מהימין), ויביא למפלגה הן יותר מנדטים והן סיכוי רב יותר להרכיב את הממשלה.

באותן הבחירות, אגב, גם ביבי עשה את אותה השגיאה, אלא שבמבחן התוצאה הוא השיג מספיק מנדטים כדי להקים קואליציה. יחד עם זאת, אם הוא היה פוזל שמאלה ממנו, אל המרכז והלאה, הוא יכול היה לגבש גוש ימני גדול יותר – אפילו היה מאבד מנדטים לטובת המפלגות שמימין לו.

עמדתי על כך לאחר אותן הבחירות, במאמר בין הבחירות לקואליציה (א): על חוסר האחריות של ציפי לבני וביבי נתניהו – כלפי עצמם, וכלפי מפלגותיהם-הם, אותו סיימתי במלים האלה:

ולסיכום – במבחן התוצאה חטאה של ציפי היה גדול מחטאו של ביבי. קשה לי להבין מדוע לא נשלפות הסכינים הארוכות במפלגתה-פנימה, אבל זה עוד יכול להגיע.

ואל תשכחו את שאול (“בית לא עוזבים“) מופז ושות’, אשר טרם אמרו את המילה האחרונה.

ואכן, זה בא, ושלוש שנים לאחר מכן (מארס 2012), לקראת הבחירות לכנסת ה-19, נשלפו הסכינים, שאול מופז הביס את ציפי בהתמודדות על ראשות קדימה – והשאר היסטוריה.

את הנושא הזה הזכרתי גם במהלך מערכת הבחירות לכנסת ה-19, תחת הכותרת בחירות לכנסת, 2013: מנדטים או שלטון, או: אל תריבו בתוך המשפחה! במאמר הזה הזכרתי את מה שהתרחש בבחירות שקדמו, לנוכח מה שמתרחש באותה העת, וגם חזיתי את מה שעתיד להתרחש שנתיים לאחר מכן, בבחירות לכנסת העשרים. כך אמרתי אז, בין השאר:

דבר דומה קורה גם בבחירות האלה – הן בימין והן בשמאל.

בימין ביבי נתניהו והליכוד-ביתנו מתכתשים עם נפתלי בנט והבית היהודי. במקום שיתכתשו עם קדימה ושאול מופז, ועם התנועה וציפי לבני.

בשמאל – שלושת המרכיבים העיקריים של גוש המרכז-שמאל (יאיר לפיד ויש עתיד, ציפי והתנועה שלה, ושלי יחימוביץ ומפלגת העבודה) מכתשים אלה עם אלה, במקום שינסו לנגוס בקדימה, ואם אפשר – גם בהליכוד-ביתנו.

אני מבין את ביבי, וגם את יאיר לפיד.

לביבי ברור שגוש הימין יזכה ביותר מ-60 מנדטים, והוא יהיה זה אשר ירכיב את הממשלה, גם אם הוא לא ינגוס אפילו מנדט אחד מגוש המרכז-שמאל, אבל ככל שהוא ינגוס בהבית היהודי, זה יחליש את מפלגתו של נפתלי בנט, ויקל עליו למשוך לקואליציה את יאיר לפיד ומפלגתו – לפחות כאיום על בנט, על מנת להחליש עוד יותר את כושר המיקוח שלו.

גם את יאיר לפיד אני מבין, כי הוא לא נכנס לפוליטיקה על בסיס אידיאולוגי כלשהו, אלא על בסיס הקסם האישי שלו, אותו הוא הביא מרום כסאו כאיש טלוויזיה. יאיר יודע שביבי יקים את הממשלה הבאה, אבל אם הוא ינגוס משלי ומציפי מנדטים לטובת עצמו – זה יחזק את כוח המיקוח שלו מול נפתלי בנט.

הנה כי כן, המאבק האמיתי בבחירות האלה הוא בין יאיר בנט לנפתלי לפיד, אפילו שהם לא נאבקים על אותו האלקטורט.

והנה הפעם, בבחירות לכנסת העשרים, קיבלנו את אותו בנימין נתניהו, פעם שלישית, והשותפים שלו – בעיקר נפתלי בנט – עדיין לא הבינו עם איזה נחש יש להם עסק. למען הדיוק – בנט התחיל להבין זאת בערך שבוע לפני הבחירות, אבל זה כבר היה מאוחר: ביבי הלך אל הציבור של בנט והצהיר שמדינה פלשתינית לא תקום (בניגוד למה שהוא אמר בנאום בר-אילן, ולמה שהוא עתיד היה להגיד לתקשורת הזרה ביום שלאחר הבחירות (ויגיד גם לברק אובמה, אם זה האחרון יסכים להיפגש איתו).

התוצאה: ביבי גנב לבנט ולהבית היהודי שליש ממה שהיה להם בכנסת הקודמת.

עם ההלם הראשון בנט אמר “תרמנו אברים לליכוד”, אבל זאת לא הייתה “תרומה”, אלא שוד אברים, או קצירת אברים, ובהמשך בנט אמר את דעתו בצורה ברורה בהרבה, ונחמדה פחות.

האם היה זה “יום כיפור של הסוקרים”, ו”יום חשבון-הנפש של התקשורת?

לא מיניה ולא מקצתיה: המחנה הציוני (הרצוג-לבני), מרץ (זהבה גלאון), הרשימה המשותפת (איימן עודה), יש עתיד (יאיר לפיד), כולנו (משה כחלון), יהדות התורה (יעקב ליצמן), ישראל ביתנו (אביגדור ליברמן), ש”ס (אריה דרעי) – כולן קיבלו כמעט בדיוק את מה שהסקרים צפו.

יש לזכור שהסקרים האחרונים פורסמו 4 ימים לפני הבחירות, ואם נניח שהכנת סקר היא עניין של יום-יומיים, הרי שהסקרים האחרונים נערכו 5 – 6 ימים לפני הבחירות, וטעות של מנדט-שניים היא בהחלט בתחום הסביר (במיוחד כאשר הבדל קטן בעודפים עשוי לשנות לא מעט, בנוסף למרווח הטעות הנסבלת).

מה השתבש בתחזיות?

היה זה “שוד האברים” שביבי ביצע ל”שותפיו הטבעיים”, ובמיוחד לבית היהודי, אחרי שהסוקרים כבר “קיפלו את הציוד”, והשאירו את ביבי עם התחזית הפסימית, אשר אפשרה לו לשגר את אזהרותיו מפני נפילת המדינה לידי השמאל, ומפני נהירתם של הערבים לקלפיות.

אפשר לומר במידה רבה של דיוק שהוא גזל מבנט 4 מנדטים, ומאלי ישי 5 מנדטים: זה כמעט בדיוק הפער שבין התחזיות לבין מה שהליכוד קיבל בסופו-של-דבר, ואף סקר לא יכול לנבא את התרגילים שמומחי-תעמולה כמו ביבי יכולים לעשות בישורת האחרונה, לאחר שהסוקרים כבר הלכו הבייתה.

האם “העם אמר את דברו בצורה שאינה משתמעת לשני פנים”?

כך אומרים מי שתוצאה הבחירות משמחת אותם, וכך אמר גם נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, אבל זו טעות אופטית, הנובעת ממספר המנדטים שקיבל הליכוד, ומתעלמת שהם באו ממה שנקרא “המחנה הלאומי” עצמו, וחז”ל הלא אמרו אין הבור מתמלא מחוליתו.

אלא מאי? אם נבחן את התוצאות נראה בבירור כי מה שאפשר לכנותו “הגוש החברתי”, המאחד את כל אלה שענייני הכלכלה, יוקר המחייה, מחירי הדיור וכו’ נמצאים אצלם ברמת חשיבות וקדימות גבוהה, הן מהגרעין האיראני והן מההתנגדות למדינה פלשתינית – הגוש הזה זכה ליותר מנדטים מ”המחנה הלאומי”, שהליכוד עומד בראשו.

צריך להביא בחשבון כי הליכוד הוא אבן-שואבת לכל נדכאי-הארץ, שוכני השכבות הסוציו-אקונומיות הנמוכות, תושבי עיירות הפיתוח בדרום הארץ, אשר נפגעו – ובצדק! מה”התגרבזות” של המחנה הציוני (אשר כבר הספיק לשכוח את לקחי פרשת ה“צ’חצ’חים” של דודו טופז ז”ל), ומשאר קשי-היום, אשר רק שנאת-הערבים עומדת אצלם מעל הדאגה למצבם הכלכלי, ועניין המדינה הפלשתינית והגרעין האיראני רחוקים מהם כרחוק מזרח ממערב.

אפשר, איפוא, להניח ברמה גבוהה של וודאות כי אלמלא “נאמנויות”, כמו זו של כחלון למפלגת-מולדתו, הליכוד, ואולי אף למרות אותן הנאמנויות, ניתן בהחלט להקים קואליציה “חברתית” – אפילו ללא תמיכתה של הרשימה המשותפת, ולא כל שכן עם תמיכתה – אפילו “מבחוץ”.

מה צריך נפתלי בנט לעשות עכשיו?

אחרי שביבי דאג לעצמו, ולמפלגתו, גם על חשבון שותפתו ה”טבעית” ביותר, צריכה גם הבית היהודי לדאוג לעצמה, ובמיוחד לאג’נדה שלה, ולשם כך היא צריכה להעמיד את ביבי במבחן רגע-האמת: אמרת “מדינה פלשתינית לא תקום!”? אנחנו רוצים את זה בחוק, לא בהבטחות, ואנחנו רוצים את זה לפני הרכבת הממשלה – לא אחריה, עם “רגע-רגע”, עם “דברים כאלה לא נעשים מהיום-להיות”, ועם “התנאים עדיין לא בשלים” – כל התירוצים השחוקים לגרירת-הרגליים.

לו אני נפתלי בנט, הייתי מגיש, מיד עם כינונה של הכנסת החדשה, הצעת חוק יסוד: שלמות הארץ, בה היה נקבע, בין השאר, איסור פלילי מוחלט לנהל מו”מ על הקמתה של מדינה נוספת בין הירדן לים התיכון, וכן היה נקבע בה כי על עבירה לפי חוק זה לא תחול כל חסינות. כמובן שלא הייתי שוכח להכניס סעיף על “יציבות החוק”, לפיו לא ניתן לבטלו או לשנותו אלא ברוב של 112 חברי-כנסת, דבר אשר מונע כל אפשרות לשנותו ללא הסכמתם של סיעת הבית היהודי, יחד עם חבר-הכנסת יריב לוין.

לא, אני לא מאמין שחוק כזה יכול לעבור בכנסת, אבל עצם ההצעה יכולה לדחוק את ביבי אל הקיר, ולבחון עד כמה הוא היה רציני בהבטחתו כי “מדינה פלשתינית לא תקום” – הבטחה אשר שמשה בידיו פיתיון לדוג בו את אוהדי הבית היהודי.

אם ביבי יתמוך בהצעה, זה יהיה סימן שהוא אכן היה רציני, ושהוא נתן לנאמני שלמות הארץ את מה שהבית היהודי לא העז לתת להם, ולכן “גזל האברים” היה לגיטימי, אבל, מאידך, אם הוא יתנגד להצעה – ויש לו אלף סיבות ואחת להתנגד – פירוש הדבר הוא שהוא רימה את הבוחרים על מנת למשוך קולות, בלי שהוא התכוון ברצינות למה שהוא אומר.

ועם ראש ממשלה שאינו רציני בהבטחותיו – אני, במקום נפתלי בנט, לא הייתי נכנס למיטה.

כדי לממש את האיום הזה, ולמנוע כל אפשרות להקים ממשלה בלי החוק הזה (וממילא לחייב, אוטומטית, בחירות חדשות), הייתי אני, נפתלי בנט, מחדש את הברית ה”היסטורית” עם יאיר לפיד, מצרף אליה גם את משה כחלון, ואין צורך לומר כי המחנה הציוני, מרצ והרשימה המשותפת יצטרפו אליה ברצון רב – הכל כדי להביא לבחירות חדשות, במטרה להחליש את ביבי והליכוד.

ברית מוזרה? אולי, אבל לי היא מזכירה את קואליצית ניר, אפילו שאין לי שום קשר משפחתי לחה”כ נחום ניר (רפאלקס) ז”ל.

כעת נראה אם לנפתלי בנט יש ביצים.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס