נו, אז למי להצביע?

מדוע אני  קורא להחרים את הבחירות לכנסת, הפעם, ומה אני מציע הן למי שמקבל את עמדתי, והן למי שלא מקבלה?

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!“

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים

מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

מבוא

על תפקיד יו”ר ועד-הבית שלי מתחרים שני מועמדים. שניהם כבר שימשו בתפקיד הזה, ושניהם תיפקדו ברמה דומה: דאגו לניקיון חדר-המדרגות, לתשלום-בזמן של חשבונות החשמל והמים של הרכוש המשותף, וכן הלאה.

במהלך ההתמודדות הפעם הם היו די קורקטיים איש כלפי רעהו, אם כי  מדי-פעם הם גם החליפו עקיצות, ולפעמים גם מהלומות (מילוליות, כמובן).

אלא מאי? יש להם תכונה משותפת אחת שלא מצאה חן בעיני: מבזבזים אם מסי ועד-הבית בכמות מסחרית (אבל לא לוקחים דבר לעצמם, יש לציין).

ברור כשמש שההכרעה בין השניים תיפול לפי “העיניים היפות”, קרי: האהדה האישית שרוחשים יותר דיירים למתמודד האחד, או לחברו, והשאלה היא מה להם ולי, השבוי הכא.

כן, כן, השכנה ממול שאלה אותי מדוע אני עצמי לא מתמודד, אבל הזכרתי לה כי כבר התמודדתי, אבל זכיתי לקול של עצמי בלבד. מדוע? כנראה שהדיירים לא אוהבים אותי, אולי בגלל שאני יורק בחדר המדרגות, אולי בגלל שאני מרעיש בלילות, אולי משום שאני מדבר אל השכנות בסגנון בוטה ומשתלח, ומטריד מינית את בנותיהן הקטינות, ואולי משום שאני לא מתגלח כל בוקר. כמובן שקיימת גם אפשרות נוספת, והיא שלדיירי הבית לא אכפת מבזבוז כספיהם.

בקונסטלציה הזאת, אמרתי לשכנה, אין לי כל עניין בבחירות האלה, ואני לא בא להצביע.

וזה מביא אותנו אל הבטחתי לכל אלה ששאלו אותי למי להצביע, להביא את המלצתי לקראת הבחירות, ואת הבטחתי זו אני מקיים.

אומר כבר בפתח הדברים: אני מכבד את העיקרון לפיו מי שנמנע מלהצביע, אך מחזק את הרעים, או את אלה שהוא מתנגד לדיעותיהם ועמדותיהם, ועל כן יש תמיד להצביע עבור “הרע במיעוטו”. מכבד – אבל הפעם לא אמליץ לפעול על פיו, אלא להחרים את הבחירות.

על מה המאבק הפעם (ולא רק הפעם)?

על השלום במזרח התיכון? אף מפלגה לא מציעה לנו פתרון שיהיה מקובל הן על 51% מהישראלים והן ע”י 51% מהפלשתינאים, כי אין פתרון כזה, ולא יהיה בעתיד הנראה לעין.

על הגרעין האיראני? כולם נגדו (גם  אני), אבל אף אחד לא מציע פתרון אופרטיבי, אפילו לא בנימין נתניהו, שהלך אל חבריו הרפובליקנים, כדי להגיד על במתם לנשיא ארה”ב, ברק אובמה, שיש צורך בהסכם “טוב בהרבה-הרבה” עם  האיראנים. נו, ומי לא בעד הסכם “טוב בהרבה-הרבה”? הבעייה היא רק בכך שאף מפלגה לא אומרת מה היא תעשה אם האיראנים לא יסכימו להסכם כזה, יעזבו את שולחן המו”מ ובניגוד לנבואתו של ביבי הם לא יחזרו אליו על ארבע, ולא יחזרו אליו בכלל.

עיצומים כלכליים כנגד האיראנים? אפשר שלא להזמין אותם להשתתף בשבוע הספר העברי – הם ממש ייעלבו, ותוך 24 שעות הם ישמידו את כל 190,000 הצנטריפוגות מעשירות-האוראניום – ובלבד שנזמין אותם לשבוע-הספר. אלא מאי? גם בנושא הזה אין הבדל בין המפלגות: כולן נגד הזמנת האיראנים לשבוע הספר, כל עוד הם לא ישמידו את הצנטריפוגות.

כלכלה? הכלכלה הסוציו-קפיטליסטית של ישראל נטועה עמוק כל כך, ואף מפלגה לא מציעה משהו רדיקלי.

מלחמה בשחיתות? כן, כן … כל המפלגות, כל חברי הכנסת, וכל המועמדים, הריאליים והלא-ריאליים – כולם נגד המלחמה בשחיתות, אבל כאשר שלחתי לכל הח”כים מכתב בעניין שחיתות המיליארדים בהוצל”פ, בשיטת ה”סולמית”, מתוך 120 ח”כים קיבלתי רק תגובה אחת – וגם ממנה לא יצא כלום.

וזה כבר מביא אותנו אל הנקודה אליה אני מכוון, אל מרכז האג’נדה שלי: השחיתות וההסתאבות במערכת המשפט ובמנהל הציבורי.

אמרתי לא פעם כי למען 10% מהאג’נדה שלי אני מוכן ללכת עם כל מפלגה – החל מהימין הקיצוני ועד לשמאל הקיצוני, יהודים, ערבים, חילונים, דתיים, חרדים, ואפילו מפלגות ה”מרכז” המשוקצות בעיני מכל – כולם טובים בעיני למען המטרה הקדושה הזאת, אבל, לצערי, בתחום הזה אף מפלגה ואף ח”כ לא מוכנים לגעת.

מה לא עשיתי כדי לעניין את המפלגות המתמודדות בבחירות האלה: הראיתי להם, באותו ובמופתים כי האג’נדה שלי יכולה להביא להם עשרות אלפי קולות, אם לא מאות אלפים – ואף אחד לא חזר אלי. אמרתי להם תנו לי את המקום השלישי אחרי המקום הריאלי האחרות שלהם, וזה אומר שלפני שאני נכנס לכנסת, אני מכניס שני מועמדים שבלעדי לא היו נכנסים.

שום דבר לא עוזר, ואף אחד לא מוכן לגעת בנושאים האלה, ואני לא אתמוך במי שלא מוכן ללכת אתי ברחובה-של-עיר, לאורו של יום.

הבחירות לכנסת, כבחירות לוועד-הבית

חמישים שנה אני נאבק בחוסר היושר האינטלקטואלי של השופטים. מה אני בסך-הכל רוצה מהם? שיתייחסו לטענות ולראיות, במקום להתעלם מכל מה שלא מתיישב עם התוצאה, אותה הם סימנו לעצמם מראש להגיע אליה – ויהי מה. לא רק שהם לא מוכנים לסור מדרכם הרעה, אלא שהם גם רודפים עד-חורמה כל מי שמותח ביקורת על תרבות השפיטה הקלוקלת שלהם.

חמישים ושמונה שנים אני מתמודד עם ההסתאבות במשרדי הרישוי ובאגף הרישוי – “דגימת אקראי” של המנהל הציבורי בארץ – ואני לבד במערכה.

כאן, בארה”ב, תוך שעה חמישים וחמש דקות מהרגע בו דרכה כף רגלי על מפתנו של משרד הרישוי ועד לרגע שיצאתי ממנו עם רישיון נהיגה מקומי, מבריק ונוצץ – עם חמש-שש תחנות בדרך, כולל מבחן עיוני ומעשי, עם המתנות ביניהן, ובלי שום הנחות בזכות רישיוני הישראלי, אותו אני מחזיק מאז שנת 1957, בנוסף לרישיון ההוראה, משנת 1963/4.

בארץ, לעומת זאת, שבעים ושבעה מדורי גיהינום, המתנה של חודשים, ומה לא.

ומה עם הבג”ץ, אשר מתיימר להיות “מגינו ומושיעו של האזרח הקטן בריבו עם השלטון”? רק עתירה אחת מתוך מאה זוכה לצו מוחלט, ומה הפלא שהשירות הציבורי משתין בקשת הכי גבוהה (45 מעלות למקום עלינו) על זכויות האזרח?

כן, כן … הייתה פעם מפלגה בשם רצ, אותה הקימה שולמית אלוני ז”ל, אשר התחילה את הקריירה שלה בתוכנית-הרדיו מחוץ לשעות הקבלה, בה היא טיפלה בתלונות של אזרחים, המשיכה כחברת-כנסת מטעם מפא”י, פרשה מהמפלגה הזאת, הקימה את רצ, התנועה לזכויות האזרח, שעל כנפיה היא נכנסה לכנסת.

בהמשך, כשהסתבר כי השלום הוא סחורה טובה ההולכת בשוק הפוליטי, שינתה התנועה את שמה, והייתה לרצ, התנועה לזכויות האזרח ולשלום, ובהמשך, עם כל האיחודים-פילוגים נשאר השלום – אשר, כאמור, אינו בהישג-יד – ואילו זכויות האזרח נמוגו ואינן – אפילו ב”לוגו” של המפלגה היחידה שבעבר עשתה משהו עם זה.

המצב כיום הוא שאין אף מפלגה שנושא זכויות האזרח זוכה אצלה למקום כלשהו – אפילו שולי-שבשולי, שלא לדבר על כך שנושא זכויות האזרח מול השופטים לא מופיע אפילו כהבטחת-בחירות ריקה-מתוכן.

והמסקנה? אין עבור מי להצביע, אפילו כ”הרע במיעוטו”, וזה מה שאני ממליץ לכל מי  שהאג’נדה שלי קרובה לליבו: לא לתמוך במי שלא מוכן ללכת אתנו ברחובה-של-עיר, לאורו של יום.

הצבעת-מחאה פסיבית

אם כל הציבור היה מדיר את רגליו מהקלפיות – אולי זה היה מזיז משהו למישהו. נשיא המדינה, ראובן רובי ריבלין, הזמין אליו אזרחים אשר הצהירו שלא ישתתפו בבחירות. מה הוא יעשה לאחר הבחירות, אם שיעור ההשתתפות יהיה נמוך משמעותית מאשר בשנים עברו? אני לא יודע.

הצבעת-מחאה אקטיבית

הצבעת מחאה אקטיבית פירושה ללכת לקלפי, לעמוד בתור, ולהטיל לקלפי פתק פסול (אפשר לשים במעטפה אחת פתקים של כל המפלגות, זה בהחלט יכול להרשים, אם זה יהיה בכמויות גדולות).

ומה עם מי שלא מוכן שלא להצביע עבור מפלגה מסויימת?

לבד מההצעות השחוקות להצביע עבור “הרע במיעוטי”, או עבור “מי שהאג’נדה שלה הכי קרובה לליבך”, יש לי הצעה שאולי רבים לא יאהבו אותה, והיא קשורה לחקיקה הנבזית של הכנסת היוצאת, שהעלתה את אחוז החסימה (מוסד נבזי כשלעצמו) מ-2 ל-3.25 אחוז.

בין המטרות – המוצהרות והלא-מוצהרות – של העלאת אחוז החסימה הן חיזוק ה”משילות” וסילוק הערבים מהכנסת, משום שבכנסת היוצאת שתיים משלוש המפלגות הערביות נמצאות על גבול החסימה החדשה, ואחת אפילו מתחתיו.

התוצאה – אותה כנראה לא ציפו מגביהי-החסימה – הייתה שהמפלגות הערביות התאחדו, הן רצות עכשיו במסגרת הרשימה המשותפת, ולפי הסקרים עד כה, היא תקבל לפחות 12 מנדטים, תחת ה-11 שהיו להן בכנסת היוצאת.

כמי שמתנגד נחרצות לכל חסימה אפשרית, ארקוד על הגגות אם היא תקבל מספר רב של מנדטים: 13, 15, 20 – כל המרבה הרי זה משובח.

מהן ההשלכות האפשריות במקרה כזה?

אפשרות אחת (מאוד לא סבירה) היא שהשמאל יתעשת, וייצור קואליציה גם עם הערבים, וכמו שאמרתי בראשית הדברים, לעיל, בעניינים הגדולים (השלום במזרח התיקון, הגרעין האיראני, הכלכלה וכו’) שום תוצאה לא יכולה להשפיע ממשית, אז גם מי שלא רוצה לראות את הערבים בממשלה יכול להירגע: נזק ממשי הם לא יכולים לגרום.

אפשרות שנייה (אחת המסתברות) היא שהימין יקים את הממשלה הבאה, וממילא חלוקת-הכוחות בין יהודים וערבים על ספסלי האופוזיציה אין לה משמעות כלל-ארצית כלשהי.

אפשרות שלישית (החלום הכי רטוב שלי) היא שהקמת הקואליציה החדשה תיקלע למבוי סתום, הכנסת תפזר את עצמה לדעת, ובהזדמנות חגיגית זאת היא תבין סוף-סוף כי העלאת אחוז החסימה אינה מחזקת את ה”משילות”, אלא דווקא פוגעת בה קשות.

תהיה למחוקקים רק בעייה אחת: את הנולד הזה, אותו הם לא ראו, כבר אי אפשר יהיה להחזיר אלי-רחם, ולבצע הפלה (בדומה לחוק הבחירה הישירה של ראשי הממשלה, שמטרתו הייתה לפגוע במפלגות הקטנות, אבל גם הוא השיג את המטרה ההפוכה, וביטולו לא החזיר את המצב לקדמותו).

אני לא אקרא לתמוך ברשימה המשותפת, משום שגם היא לא מוכנה ללכת אתי, לאור היום, ברחובה-של-עיר: פניתי אישית לראש הרשימה, איימן עודה, שהוא עורך-דין, ופניתי אישית גם אל חה”כ דב חנין, היהודי היחיד ברשימה, שגם הוא עורך-דין, אבל גם הם לא ענו לי, ולכן לא אקרא לתמוך גם בהם, אבל את סגור-לבי פתחתי, והמבין יבין.

ארקוד על הגגות משמחה לאיד

ברוח המסורת היהודית, האומרת בנפול אוייבך אל תשמח, ובהיכשלו אל יגל ליבך, אני לא מרבה לשמוח לאידם של אחרים, והעובדה שעשיתי זאת רק פעמיים-שלוש בחיי (למרות שאוייבי הם רבים-מספור, ולפעמים גם הם נופלים וכושלים) אומרת דרשני.

אבל אשמח לאידם של כל מי שלא הרימו את הכפפה שהשלכתי לרגליהם, וחסרו להם קולות ספורים כדי לקבל עוד מנדט, אותו – ואף הרבה יותר – הם היו יכולים לקבל אילו היו מאמצים את האג’נדה שלי.

במיוחד אשמח לאידם של מרצ ושל יור”ה, זהבה גלאון, אם יחסרו להם כמה קולות כדי לעבור את החסימה (זו אפשרות די ריאלית): מרץ היא מפלגה ראוייה, גלאון היא פרלמנטרית ראוייה, ונפילתה של מרצ תהיה מכת-מוות, אולי לשנים רבות, לפרלמנטריזם בישראל, אבל מי שרוצה לדבר על סוציאליזם בלי להגן על הפרולטריון מפני הגרוניסיזם (קראו את מאמרי המצויין – והצנוע, לא לשכוח!!! – אגרות, פסיקת-הוצאות וערבויות – סובסידיה לעשירים על חשבון העניים, לחזקים על חשבון החלשים, תמריץ וזרז לשחיתות שיפוטית, שלטונית וכלכלית, וגורם משתק להתפתחות המשפט), שידחף את ה”סוציאליזם” שלו, אתם יודעים לאן …

לפי הסקרים כיום המאזן בין הימין והשמאל הוא כזה שאף אחד לא מוכן להתנבא מי ירכיב את הממשלה, ואילו מפלגות תהיינה חברות בה, אבל נפילתה של מרצ תגרע ארבעה מנדטים מגוש השמאל, ביבי נתניהו ירכיב ממשלת-ימין, עם כמה עצמות ל”מרכזיסטים” (משה כחלון, יאיר לפיד) ולחרדים, ולאף אחד לא יהיה אכפת אם הערבים מהווים שליש מהאופוזיציה (בוודאי שלא לביבי ושות’, שיישאו, כמעט לבדם, את דגל הציונות מול אופוזיציה ציונית דלה ביותר).

אני תקווה שקיימתי במאמר הזה את הבטחתי, להבהיר את עמדתי לקראת הבחירות.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס