בית המשפט העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשכים, שקרנות ושחיתות (י): כפפה לרגליהם של השופטים יורם דנציגר, ניל הנדל, אורי שהם
|
אם האדונים בגלימות, נבלים, אוטיסטים, אידיוטים, אומרים כי “טוב אעשה” אם אתלונן במשטרה על שחיתות ה”סולמית” – שחיתות-המיליארדים בהוצל”פ – מדוע שהם עצמם, כאזרחים אשר טוהר המידות נר לרגליהם, לא יעשו זאת בעצמם, כאשר תלונתם תזכה ליחס הולם יותר, והם גם יכולים לעשות זאת היום, בעוד אני נמצא בארה”ב, והזמן שינקוף עד שובי ארצה – לא בשבועות הקרובים – יפעל לרעת החקירה?
שמחה ניר, עו”ד
הצטרפו לקבוצת הפייסבוק
“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!“
(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)
בן 75 שנים אנוכי, ועוד כוחי במתני!
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד שר המשפטים
מתי מותר – ואפילו חובה – לומר לזולת “שק בתחת”?
בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן
בפרק הקודם בסדרה הזאת שאלתי שאלת-תם: כאשר הם “מציעים” לי:
“באשר לפתיחת חקירה בנושאים שציין העותר – טוב יעשה אם ימצה תחילה את ההליכים מול גופי החקירה והבדיקה הרלבנטיים, על פי הדין והנוהל“.
למה הם מתכוונים, כאשר אני פניתי אל גורם החקירה הכי רלוואנטי – הוא היועץ המשפטי לממשלה, בכבודו ובעצמו – וכאשר אין שום “דין ונוהל” לפניות אליו כדי שהוא יורה על חקירה פלילית.
לא, זה לא שאני נאיבי, ושאני לא יודע למה המנוולים האלה התכוונו, אבל כאשר שופטים אומרים דבר בפסק-דין, הם לא מדברים עם עצמם, וגם לא בלשון-סתרים אשר תהיה מובנת רק לעצמם ולבעלי-הדין. הם עצמם מתיימרים להיות נושאי-הלפיד של הדמוקרטיה, ומנחי-הדרך לנורמות הציבוריות.
אבל בפועל – ורק על הנקודה הזאת אני רב איתם 50 שנה – הם מחזיקים ב”קניפלעך” את מה שהם חושבים, ומגלים לקורא רק את מה שהם רוצים שהוא יידע.
אהרן ברק אמר לא פעם:
“אני חושב שאם נימוק פלוני עמד לנגד עיניו של בית המשפט, הוא צריך להביא אותו בפסק הדין. זו השקיפות האמיתית.
“אצלי אין “קניפלעך” בראש. רבותי, מה ששקלתי אני כותב. ואין לי שיקולים שמאחורי הראש ששקלתי אותם ואיזנתי אותם ובכלל לא הזכרתי אותם.
“השיקולים שאני חושב עליהם – אותם אני מביא. הם פתוחים. כל אחד מכם יכול לעיין, יכול להסכים, יכול לא להסכים”.
השאלה אם ברק עצמו פעל על פי הדברים הנאצלים האלה היא שאלה נפרדת, שלא דון בה במקום הזה, אבל זה, כאמור, מה שאני רב עליו עם שופטי ישראל זה 50 שנה, וזה מביא אותנו השאלה מה הנבלים האלה הסתירו בקניפלעך בעניין בו אני דנים כעת (לבד משאר העניינים אותם הם הסתירו בתיק הזה)?
הם הסתירו ממך, הקורא, את כל מה שהבאתי – בעתירה גופה – בתשובה לדרישה שאני אפנה לתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגורי עם תלונתי בעניין שחיתות-ה”סולמית”:
- הם הסתירו את העובדה שלי אישית אין מידע מידיעתי האישית עליו אני יכול להעיד במשפט, וממילא גם אין בידי ראיות קבילות;
- הם הסתירו את נכונותי לבוא מארה”ב ארצה אם, למרות חוסר-הטעם שבכך, המדינה תממן לי את עלות הטיסה ארצה וחזרה;
- הם הסתירו את מדיניות האיפה-ואיפה של הפרקליטות;
- הם הסתירו גם את העובדה שכבר הייתה פנייה למשטרה בעניין הזה, וגם היא כשלה, והגיע לאותה הנקודה של עתירתי: לאור התנהלותם עד כה של המשטרה והפרקליטות, מוצו כל האפשרויות החלופיות, ועל כן אין מנוס מפנייה לבג”ץ.
- הם הסתירו, והסתירו, והסתירו – לא מפני שנגמר להם “חומר-החיטוי הטוב ביותר”, אלא משום שחמים להם ונעים להם לטבול בביצת הזוהמה והטינופת.
- ומעל לכל – הם הסתירו את ההבהרה החד-משמעית שלי, לפיה אם הם ישלחו אותי ל”סעד חלופי”, אני לא אשעה לעצתם, ולא אעשה זאת.
למרות כל האמור, ולמרות הבהרתי החד-משמעית, האוטיסטים האלה “המליצו” לי, כאמור, לפנות עם התלונה הזאת לתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגורי.
האם האידיוטים האלה באמת האמינו – בתום או בתמימות – שאני אקנה מכספי את כרטיסי הטיסה מארה”ב לישראל ובחזרה, ואעלה על המטוס הסמוך למקום מגורי, על מנת להתלונן בעניין ציבורי בו אין לי כל עניין אישי?
מדוע התלמיד יוסי איחר לבצפר?
זהו סיפור ישן-נושן, אשר טעמו לא פג, ולא יפוג: יוסי איחר לבצפר.
שואלת אותו המורה: יוסי, מדוע איחרת?
יוסי: הלכתי להביא את הפרה אל הפר.
המורה: אבא שלך לא יכול לעשות את זה?
יומי: כן, מורתי, אבל הפר עושה את זה יותר טוב!
זה לא שני מאמין יותר מדי לשופטי ישראל, ולשופטי העליון במיוחד, אבל, כמי שרואה עצמו סניגורם-של-ישראל אמרתי לעצמי אולי הם באמת פיספסו את ההבהרה שנתתי להם, ואולי באמת הם מאמינים שזה הדבר הנכון לעשותו, ושאני, בחרדתי לטוהר המידות, אכן אקנה כרטיסי טיסה מארה”ב ארצה וחזרה, על מנת להתלונן במשטרה.
על בסיס ההנחה האפשרית הזאת, הגם בסבירות השואפת-לאפס, אמרתי לעצמי הבה ניתן להם לרגע ליהנות מן הספק, ונניח שהם אכן אזרחים החרדים לשלטון החוק ולטוהר-המידות, וכך עשיתי, בהשליכי לרגליהם כפפה: אם אתם אכן אזרחים טובים כל כך, ואם “טוב אעשה” בכך שאפנה עם העניין לתחנת המשטרה, מדוע – בהתחשב בכך אתם יכולים לעשות זאת יותר טוב, ואתם גם קרובים ממני לתחנת המשטרה – מדוע לא תקיימו בעצמכם את ה”טוב יעשה” הזה, ותפנו בעצמכם – כאזרחים החרדים לטוהר המידות – אל תחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריכם?
את המכתב הזה שלחתי להם בדואר רשום ב-1.3.2015, הם קיבלו אותו ביום 3.3.2015, והיום, 10,3,2015, ייתם מועד השבוע שנתתי להם להראות את יושרם ואת חרדתם לטוהר-המידות.
אם הן יגיבו – ואני לא מעז להמר על האפשרות הזאת – אפרסם את תגובתם, ואעיר את מה שאמצא לנכון להעיר.
אם לא יגיבו – אעמוד בדיבורי, ואשיב להם “לאחר תום השבוע” שקצבתי להם, ואני אשתדל שזה יהיה סמוך ככל האפשר למועד האמור.
זה המכתב:
שמחה ניר, עו”ד
16.2.2015
השופט יורם דנציגר
השופט ניל הנדל
השופט אורי שהם
בית המשפט העליון
ירושלים
נכבדי,
הנדון: עצת “טוב יעשה” שנתתם לי בבג”ץ 8743/14
בסוף הפיסקה השלישית לפסק דינכם בתיק בג”ץ הנ”ל אמרתם כי “טוב יעשה (העותר, אני) אם ימצה תחילה את ההליכים מול גופי החקירה והבדיקה הרלבנטיים, על פי הדין והנוהל“, כאשר ברור הוא, מתוך הקשר הדברים, שאתם מתכוונים לכך שאני אטוס ארצה על חשבוני, ואפנה אל תחנת המשטרה כדי להתלונן שם על שחיתות ה”סולמית”.
אתם כנראה שלא שמתם לב להבהרתי החד-משמעית (בסע’ 129 – 133 לעתירה) לפיה אם אתם “תציעו” לי לפנות ל”סעד חלופי”, אני לא אהיה מוכן “לחזר על פתחיו של הציבור על מנת להתחנן לפניו ולהסביר לו שרק בטובתו הוא חפץ – ועוד לשלם לו אגרה, וכו'”, ו”על כן, והיה אם כב’ ביהמ”ש יציע לעותר לפנות לתחנת המשטרה עם תלונתו – העותר לא יעשה כן, ויתקשה להשתחרר מהמסקנה שבמדינת ישראל ‘אין עם מי לדבר’, ושהמדינה הזאת מושחתת מכף-רגל ועד ראש”.
אבל נניח – רק נניח – שאני מוכן, למען טובת הכלל, למחול על כבודי ולהבליג על הפגיעה באגו הנפוח שלי (הרבה יותר נפוח משלכם), ולטוס ארצה על חשבוני, על מנת לפעול על פי עצת ה”טוב יעשה” שנתתם לי, כמי שחרד לטובת-הכלל, ורק טובת-הכלל היא לנגד עיניו. נניח.
השאלה היא מה יתרון לי על פניכם, שגם אתם מוחזקים כאזרחים טובים ונאמנים, אשר רק טובת-הכל היא גם לעיניהם.
וזה מביא אותי אל שאלת-התם שלי: מדוע שלא תעשו זאת אתם?
לפנייתכם שלכם אל המשטרה ישנם לפחות שני יתרונות על פנייתי שלי אליהם:
האחד – לפנייתכם המשטרה תתייחס ברצינות רבה יותר, ואין לי שום ספק שאתם לא תצטרכו לעבור את המסלול אשר עברה המתלוננת האחרת, אשר פעלה בדיוק כפי שאתם יעצתם לי (הכל כמפורט בסע’ 4 – 5, 13, 39 – 40, 75 – 76 לעתירה, וכן בסע’ 9 ו-14 למכתבי מיום 10.7.2011 אל עו”ד אלדד מפרקליטות המדינה, המופיע בסע’ 86 לעתירה), מסלול אשר בסופו אצטרך – אם עדיין אהיה מוכן להשקיע כסף וזמן כדי לכפות את שירותיו הטובים על הציבור אשר לא חפץ בהם – להגיש עתירה חדשה לבג”ץ, לשלם שוב את האגרה (חודש שלם של קיצבת-הזיקנה שלי מהביטוח הלאומי, שהיא מקור פרנסתי היחיד), ולהידחות ע”י הבג”ץ מטעם אחר (כמסתבר על פי הסטטיסטיקה הרשמית, לפיה הבג”ץ עושה כך ב-99% מהתיקים). לכם איש לא יגיד את זה.
והשני – הזמן שינקוף עד שאצליח לחסוך מקצבת-הזקנה שלי את דמי הטיסה ארצה-וחזרה רק יזיק לחקירה: כל מי שעשוי להיות חשוד יכול להעלים ראיות ולתאם עדויות, והעבירות עשויות להתיישן (לפחות לגבי חלק מה חשודים הפוטנציאליים).
אני משליך, איפוא, לרגליכם את אותה הכפפה אשר אתם השלכתם לרגלי.
אני מבקש מכם תשובה לכתובת המייל שלמעלה, תוך שבוע ימים.
אם לא תענו לי, יהיה לי קשה להשתחרר מהתחושה שאתם צבועים, שלא טובת-הכלל אלא טובתכם האישית לנגד עיניכם, ושאתם, בנוכלותכם, ניסיתם לגרור אותי למלכודת: אני אשלם מכיסי בעד הטיסה מארה”ב ארצה וחזרה, אתלונן במשטרה, המשטרה תסרב לחקור ותמציא נימוקים מפוקפקים לכך, הערר על החלטתה יידחה בקש, אני אעתור שוב לבג”ץ, אשלם שוב את האגרה, וגם העתירה הזאת תידחה, ושוב – בלי התייחסות ראוייה לטענותי.
אז לא: האגו שלי, כאמור, הרבה יותר נפוח מזה שלכם, וחוץ מזה אני גם לא פראייר שנמשך למלכודות-פתאים.
את תשובתי לתגובתכם, לחיוב או לשלילה (תלוי מה תענו לי, אם בכלל) תוכלו לקרוא לאחר תום השבוע שקצבתי לכם, כאן: www.tinyurl.com/kthaz.
באותו הכבוד שאתם רוחשים לי,
שמחה ניר, עו”ד
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!
נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס