ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה, שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (ח): שופטים מושחתים, מחבלים בחקירה

מאמר שמיני בסדרה, בעקבות פסה”ד בתיק בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: איך הפלתי את השופטים למלכודת שהם לא ציפו לה.

שמחה ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים ורשמים – זה אנחנו!“

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך גם להצטרף!)

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

בן 75 שנים אני, ועוד כוחי במתני!

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

א.      המשל:

שר הביטחון, כמשיב בבג”ץ, מגיש, על פי החלטת בית המשפט, תגובה לעתירה שהוגשה נגדו.

בפתח התגובה מבקש המשיב להוציא, כדבר ראשון, צו לאיסור הפרסום של חלק מהנספחים לה, שהם התכתבות פנימית המסווגת “סודי ביותר”, והנוגעת לפעילות מבצעית של כוחותינו.

בית המשפט לא מוציא את הצו המבוקש, ובפסק בדין הוא אומר:

טרם סיום – יחד עם תגובתו של המשיב הוגשה בקשה להטלת צו איסור פרסום על מסמכים שצורפו כנספחים לתגובה. עולה מהחומר כי אלה הם העתקים של התכתבות פנימית במשרדו, עוד בטרם הגשת תגובה זו. בנסיבות אלו, ספק אם ניתן על פי הדין להעניק צו איסור פרסום כמבוקש. זאת אף מבלי שנידרש להביע עמדה לגופן של טענות החיסיון אותן העלה המשיב.

כעת כל העולם יודע שבתיק הבג”ץ מתגלגל, כדומן שעל פני האדמה, חומר בעל סיווג בטחוני “סודי ביותר”, הנוגע לפעילות מבצעית של כוחותינו, והוא גלוי לעין-כל.

כעת הממשלה יושבת על קרני הדילמה: לדחות את הפעילות המבצעית על מנת לשנותה, או לקיימה כמתוכנן, עם כל הסיכון לכשלון נחרץ ומביש, לרבות אבדן חייהם של חיילים רבים.

עד כאן המשל, ולפני הנמשל – הקדמה קצרה.

ב.      על מידע שנחקרים לא אמורים לדעת

חקירה פלילית מתחילה, כידוע, במידע כלשהו, ובמקרים רבים כאשר ידועים כיווני חקירה, אבל אין פרטים מלאים – זהות העבריין, כאשר ידוע שהעבירה בוצעה, או פרטי העבירה, כאשר זהות החשוד ידועה, אבל עדיין אין ראיות המספיקות להגשת כתב אישום.

חקירה משטרתית מצוייה, גם זה ידוע, מתחילה פעמים רבות כ”חקירה סמוייה”, כאשר החשודים כלל לא יודעים שהמשטרה “יושבת להם על הזנב”, אבל גם כאשר החקירה עוברת לשלב הגלוי – עדיין לא מגלים לחשודים את כל מה שידוע לחוקרים, והסיבה לכך ברורה.

עד כאן הדברים ידועים, ולכן גם קיצרתי בהקדמה.

ג.        הנמשל: מכתבי אל היוהמ”ש, ואיסור-הפרסום שביקשתי לגביו

במסגרת הפניות שלי אל היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, כדי שיורה על חקירה משטרתית בעניין שחיתות ה”סולמית”, כולל חלקו של הרשם הגנב עמיעד רט בשחיתות הזאת, שלחתי לו מכתב בו ציינתי פרטים שהראו לי חשובים לחקירה (והם עדיין נראים לי כך), ולהבנתי אסור שהחשודים, או החשודים הפוטנציאליים, ידעו אותם – כל עוד החוקרים, משיקוליהם המקצועיים, סבורים כך.

משלא קיבלתי מהיוהמ”ש כל התייחסות, והחלטתי להגיש את העתירה בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’, מצאתי לנכון לצרף את המכתב הזה כנספח, כדי שהשופטים יתרשמו ממאמצי הכנים להניע את היוהמ”ש להורות על חקירה, אבל, יחד עם זאת, הטעם להשארתו הרחק מידיעתו של כל מי שעשוי להיחקר נראה לי עדיין כאקטואלי, ולכן צירפתי לעתירה גם בקשה להוצאת צו איסור פרסום על המכתב, כדי שהוא לא יודלף.

אבל בבקשה הזאת לא הסתפקתי, ובראש רשימת הסעדים להם עתרתי נאמר:

א.      לפני הכל יתבקש בית משפט נכבד זה, במעמד צד אחד, להוציא צו איסור פרסום של נספח ו’ (המצורף לעתירה זו במעטפה סגורה כנגד דליפה בטרם-צו), לרבות איסור הדלפתו מחוץ ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, ולהורות ככל שימצא לנכון על מנת להבטיח שהצו הזה יקויים, והכל עד לכל החלטה אחרת, ובכפוף לה.

איסור הפרסום וההדלפה נחוץ משום שבנספח הזה ישנו מידע אשר הגעתו לידי אחרים – לרבות מי שעשויים להיחקר, עלול לפגוע בחקירה ולשבשה.

ומה עשו המושחתים? לא רק שהם לא הוציאו איסור-פרסום מידי (אותו ניתן לבטל אם יתברר שהוא שגוי, להבדיל מסירוב שגוי לתיתו, שנזקו בלתי-הפיך), אלא שבפסק-הדין הם הוסיפו חטא על פשע, וכך כתבו:

טרם סיום – יחד עם העתירה הוגשה בקשה להטלת צו איסור פרסום על מסמך שצורף כנספח ו’ לעתירה. עולה מהחומר כי זהו העתק של מסמך אשר נשלח על ידי העותר ללשכת משיב 5, עוד בטרם הגשת עתירה זו. בנסיבות אלו, ספק אם ניתן על פי הדין להעניק צו איסור פרסום כמבוקש. זאת אף מבלי שנידרש להביע עמדה לגופן של טענות החיסיון אותן העלה העותר.

האמירה המטופשת והשערורייתית הזאת מעוררת כמה שאלות:

השאלה האחת: מהן אותן “נסיבות אלו”, כאשר כל מה שהם מגלים הוא כי “זהו העתק של מסמך אשר נשלח על ידי העותר ללשכת משיב 5, עוד בטרם הגשת עתירה זו”. אם המסמך היה נשלח בתפוצת-נאט”ו, ניתן היה לומר כי “בנסיבה הזאת” (ולא “בנסיבות אלו”) ניתן – או שלא ניתן – לתת צו לאיסור בפרסום, אבל אני שלחתי רק ליוהמ”ש, ובבקשה לאיסור הפרסום אמרתי (ההדגשה לא במקור):

מבוקש בזה ליתן צו איסור פרסום של נספח ו’ לעתירה (המצורף, במספר עותקים מספיק למקרה שבקשה זו תידחה, במעטפה סגורה כנגד דליפה בטרם-צו), לרבות איסור הדלפתו מחוץ ללשכת היועץ המשפטי לממשלה, ולהורות ככל שימצא לנכון על מנת להבטיח שהצו הזה יקויים, והכל עד לכל החלטה אחרת, ובכפוף לה.

השאלה השנייה: מהו השיקול העיקרי כאשר יש “ספק אם ניתן על פי הדין להעניק צו איסור פרסום כמבוקש”, והבחירה היא בין “חשש נבלה” (איסור-פרסום שגוי) לבין “חשש טריפה” (הימנעות שגוייה מלהוציא איסור פרסום)?

השיקול העיקרי הוא למנוע נזק בלתי-הפיך, ולכן יש להעדיף את “חשש הנבלה” על פני “חשש הטריפה”.

ומה עושים כדי להתיר את הספק? מוציאים “צו ארעי” לאיסור הפרסום, עם החלטה “לתגובת היועץ המשפטי תוך … ימים”. במקרה כזה, אם, לאחר תגובת היוהמ”ש תוך … ימים יוחלט לבטל את האיסור, הנזק לציבור יהיה עיכוב המידע לכמה ימים.

והשאלה השלישית: האם האידיוטים האלה הבינו מה הם עושים כשהם אומרים “זאת אף מבלי שנידרש להביע עמדה לגופן של טענות החיסיון אותן העלה העותר”?

כעת חיזרו אל המשל, וראו עד כמה שערורייתי וחסר-אחריות היה מחדלו של ביהמ”ש העליון, בהשאירו גלוי לעין-כל חומר שעלול להיות לעזר למי שעשוי להיות חשוד ולהיחקר בעניין שחיתות הסולמית.

ד.      הבג”ץ לא שלל את הצורך בחקירה

אפשר היה להבין את הסירוב לאסור את הפרסום אם הבג”ץ היה דוחה את העתירה פוזיטיבית, וקובע כי העתירה שהגשתי, בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’, אינה מגלה שום עבירה, ולו גם לכאורה (דהיינו שגם אם כל העובדות נכונות, דהיינו אם מי שהגדרתיו הרשם הגנב עמיעד רט אכן היה שותף לשוד כספי ה”סולמית”, וגם לקח לכיסו את הנתח שלי, הרי אין בכך שום עבירה). אפשר היה לקבל זאת, כי אם אין עבירה – ולו גם לכאורה – אין מה לחקור, וממילא גם אין כל טעם לאסור פרסום שעשוי לחבל בחקירה שלא תתקיים לעולם.

אבל לא רק שהבג”ץ לא קבע שהעתירה לא מגלה שום עבירה, אלא שהוא אף המליץ לי לפנות אל הסעד החלופי, באמרו כי “באשר לפתיחת חקירה בנושאים שציין העותר – טוב יעשה אם ימצה תחילה את ההליכים מול גופי החקירה והבדיקה הרלבנטיים, על פי הדין והנוהל”.

ל”המלצה” הזאת אתייחס לקראת סיומה של הסדרה הזאת, אבל איזה אינטרס יש לשופטים האלה לחבל בחקירה, אם אני אשעה ל”טוב יעשה” שלהם, והחקירה תיפתח, אבל אז יתברר כי המידע שהם שחררו לאוויר העולם אפשר לסוסים “לברוח מהאורווה” לפני שנועלים אותם מאחורי סורג ובריח?

לשאלה הזאת ישנן שתי תשובות אפשריות:

האחת – לדפוק את שמחה ניר, אבל את זה הם עשו ממילא, וחשיפת מידע שעשוי לחבל בחקירה עתידית – אין בה שום “תוספת דפיקה”, כך שהאפשרות הזאת נופלת מאליה.

והשנייה, המסתברת העליל – לעזור לפושעים להימלט מאימת הדין.

כעת נשאלת השאלה הבאה: איזה אינטרס יש לשופטים האלה לעזור לפושעים להימלט מאימת הדין?

גם לשאלה הזאת ישנן שתי תשובות אפשריות:

האחת – הם עושים זאת מטוב-לב, כדי לעזור לגנבים המסכנים, אבל הסבירות לכך היא בלתי ריאלית עד אפסית.

והשנייה – כדי להשתתף בעצמם בחלוקת השלל.

ה.     על השחיתות במערכת המשפט

לקראת סיומו של המאמר הזה אני מוכרח לציין משהו בדבר מאבק חמישים השנים שלי, שעד עכשיו לא הקדשתי לו מקום נרחב במיוחד, משום שהוא נראה לי מובן-מאליו: טענותי כנגד השופטים לא היו על כך שהם מטים משפט בגלל שוחד, או טובת-הנאה אחרת, אלא על שהם לוקים בחוסר היושר האינטלקטואלי, וכל מה שמסביב לו.

יחד עם זאת, בשנים האחרונות אמרתי כי במקום בו היושר האינטלקטואלי חסר, גם יושר אחר אין, ובשנת 2011 אף העזתי לומר בוודאות מוחלטת כי במערכת המשפט נמצאות כעת, בשלבי “דגירה” שונים, פרשיות שחיתות ושוחד בקצב של מיליוני שקלים בשנה, בהן מעורבים שופטים, רשמים, פקידים בכירים – ואולי גם פחות בכירים – וגם, איך לא, עורכי-דין.

וכהיום כן גם אז, לא נידבתי לציבור הרחב מידע שעשוי לחבל בחקירה, וכך אמרתי (ההדגשות במקור):

לא, אל תבקשו ממני פרטים, כי דברים כאלה מקומם, בשלב הזה, בחקירה משטרתית סמוייה, אבל כאשר הדברים יתפוצצו, תזכרו שאמרתי לכם. ותזכרו שאני לא מדבר על “תחזית לעתיד”, אשר יכולה להתאמת או להתבדות, אלא על דברים שכבר קיימים כיום.

ולא, לא התכוונתי אז לשחיתות ה”סולמית” בהוצאה לפועל, שבאותה העת הייתה, מבחינתי, רק בחיתוליה, ולא לשחיתות ההוצל”פ בכללותה, אלא לשחיתות בלב-ליבה של הרשות השופטת.

המאמר הזה, משנת 2011, נכתב בעקבות פנייה שלי אל ראש אח”מ דאז, ניצב יואב סגלוביץ’, בתיבת-ה”צרו קשר” אשר באתר משטרת ישראל. כיוון שתיבות ה”צרו קשר” אין מספיקות לצורך פירוט והרחבה, וכיוון שהתיבה הזאת (לפחות אז, אני לא יודע איך זה היום) לא נתנה לי אישור על פנייתי (אתרים מסודרים נותנים אישור אוטומטי, כולל מס’ הפנייה, לצורך מעקב ובירורים עתידיים), לא ראיתי מנוס מלפרסם את המאמר, ובו הזמנתי את הקוראים ליידע את סגלוביץ’, כדי שיפנה אלי, ואפרט לו את המידע אשר בידי.

סגלוביץ’ סיים את הקדנציה שלו, בלי שיפנה אלי, וגם מחליפו (או מחליפיו) לא פנו אלי עד עצם היום הזה.

ו.         סוד מחדרי לבי

הגם שלנספח הסודי הייתה, בעיני, חשיבות רבה לצורך החקירה, חשיבותו לעניין העתירה וסיכויי הצלחתה, הייתה גבולית בלבד.

גבולית – משום שאם השופטים היו מחליטים לקבל את העתירה, הם היו מקבלים אותה גם בלי הנספח הזה, ואם הם היו מחליטים לדחותה – כפי שאמנם הווה, כמה מפתיע – גם אלף נספחים כאלה לא היו עוזרים.

יחד עם זאת, בגלל הפרפקציוניזם הארור שלי, ובגלל שבמקרים של התלבטות שיפוטית אמיתית וכנה גם הגבולי יכול להטות את הכף, החלטתי לצרף אותו לעתירה.

אבל הייתה לי סיבה נוספת לצירוף הנספח הזה: אם בית המשפט לא יוציא – כדבר הראשון, כפי שהדגשתי והבהרתי, וביקשתי ממש בתחילת העתירה – את צו-איסור הפרסום (אפילו כצו “ארעי”, עד לתגובת היוהמ”ש), זה סימן מובהק לכך שהשחיתות בהוצל”פ לא מפריעה לשופטים, ושהם החליטו לחבל בחקירה.

בסקירה ואלה תולדות: בג”ץ 8743/14 שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’ – סיפורה של קונסטלצית פעם-בחיים לביעור מקיף של השחיתות והרוע במערכת המשפט, ובמה שמסביב לה, אותה פרסמתי עם הגשתה של העתירה, תיארתי כיצד סירובו של היועץ המשפטי לממשלה לחקור שחיתות בהוצאה לפועל הוליד תיק בג”ץ המשתרע על שבעה מישורים, ויש בו שמונה משיבים, והצגתי את השאלה: האם תוחמץ ההזדמנות (לביעור מקיף של השחיתות והרוע במערכת המשפט, ובמה שמסביב לה)?

באותה הסקירה, תחת ראש-הפרק מה ייצא מזה, אמרתי:

לפתוח בהליך משפטי זה כמו להכין חמין (צ’ולענט) לשבת: אתה יודע מה אתה מכניס לתנור, אבל לעולם אינך יודע מה תוציא משם.

כאשר מנהלים הליך משפטי, יש ציפיית-מינימום, וציפיית-מקסימום.

ציפיית-המקסימום שלי בתיק הזה היא שהעתירה תתקבל במלואה, שהשקרנים והמושחתים ילמדו את לקחם ויועמדו במקומם, שהיועץ המשפטי לממשלה יורה על חקירה רוחבית מלאה בכל המתרחש בהוצל”פ, וכן בעניין הקנוניה הבין-לאומית שעיכבה את העתירה, וששרי המשפטים ולשכת נשיא המדינה יפרסמו ברבים את המועדים בהם תתקיימנה השבעות השופטים.

ציפיית-המינימום שלי היא אפס, כי משופטי הארץ הזאת כבר אין לי הרבה ציפיות, וכל מה שאשיג מעל למינימום הזה יהיה לי בבחינת “בונוס”.

אלא מאי? אם השופטים יקבעו שאין פסול בכך שהוולב”ש בחרה לקדם את השקרנים והמושחתים, בכך שהיוהמ”ש סרב לחקור את פרשת ה”סולמית” ואת הקנוניה בדואר, וששרת המשפטים ולשכת נשיא המדינה מסרבים לגלות לציבור מתי תתקיימנה השבעות השופטים – זאת תהייה הוכחה ניצחת שהם מושחתים הרבה יותר מכל מה שייחסתי להם ב-50 השנים האחרונות.

וגם זה בהחלט משהו.

ואכן, כפי שאנחנו רואים בסדרת המאמרים הזאת, השופטים האלה הם אכן מושחתים ל”תפארת” מדינת ישראל, ונושא איסור-הפרסום אכן נותן לנו אינדיקציה נקודתית מובהקת לכך שהם מוכנים לחבל בחקירה המשטרתית, שעשוייה להתנהל במועד מאוחר יותר – גם לשיטתם.

ועכשיו אני רוצה לראות את השופטים האלה טוענים שאין להם כל טובת-הנאה בשחיתות הזה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס