ביהמ”ש העליון – עלבון לאינטליגנציה,
שפיטה במחשך, שקרנות ושחיתות קשה (ו): שקרים לא רלוואנטיים, להסחת-הדעת

מאמר שישי בסדרה, בעקבות
פסה”ד בתיק בג”ץ
8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: כיצד השופטים
יורם דנציגר, ניל הנדל ואורי שהם מתחמנים את מי שקורא את פסק-הדין

שמחה
ניר, עו”ד

הצטרפו לקבוצת הפייסבוק

“נציב תלונות הציבור על שופטים
ורשמים – זה אנחנו!“

(לתת לייקים זה חשוב, אבל צריך
גם להצטרף!)

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

בן
75 שנים אני, ועוד כוחי במתני!

בג”ץ 8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה
לבחירת שופטים ו-7 אחרים – קיצור תולדות הזמן

א.     
המשל

שופט פלוני המגלגל תחת ידיו
תיקים כלכליים בהיקף של מיליארדים רבים (לא, זה לא איתן הורנשטיין, לא ורדה אלשיך
ולא אף אחד אחר, זולת פרי דמיוני, לצורך המשל) חי בדירת-פאר מרווחת במגדלי
אקירוב, מחליף כל שנת-ייצור את הרולס-רויס שלו, אשתו מחליפה כל שנת-ייצור את היגואר שלה, ארבעת ילדיהם גם הם גרים
בדירות-פאר באותם המגדלים, וגם הם מחליפים את מכוניותיהם מדי שנת-ייצור.

כל המשפחה הזאת נוסעת שלוש-ארבע
פעמים בשנה לחו”ל, ומתגוררים שם בסוויטות מפוארות במלונות היקרים והיוקרתיים
ביותר.

השופט, יש לציין, נולד למשפחת
עובדים אשר גרה במעונות עובדים ח’ בתל-אביב, אביו היה פועל בנמל,
ואימו עקרת בית מטופלת בחמישה ילדים.

השופט מימן את לימודי המשפטים
שלו מעבודתו כפקיד בדואר, ומשסיים את לימודיו הוא התקבל לעבודה בפרקליטות המחוז
(מיסוי וכלכלה) – תחילה כמתמחה, ובהמשך הוא הצליח מאוד ובזכות כשרונותיו בתחום,
תוך כעשר שנים הוא התמנה כשופט בית משפט השלום ותוך כעשר שנים נוספות, באמצע שנות
הארבעים לחייו, הוא הגיע לבית המשפט המחוזי, ומהר מאוד הוא שובץ למחלקה הכלכלית,
כמומחה לפירוקי-חברות כושלות – התחום בו מתגלגלים, כאמור, מיליארדי דולרים מדי
שנה.

אשתו של השופט נולדה וגדלה
בעיירת פיתוח, וברוב שנותיה הבוגרות היא התפרנסה מעבודה כלבורנטית בבית חולים
ממשלתי, עד שהחליטה לפרוש, ולהתמסר לאומנות הציור, אותה נאלצה להניח בצד, כל עוד
פרנסתה הייתה מרכיב חיוני לכלכלת המשפחה.

ארבעת ילדיהם של הזוג עובדים
כשכירים במגזר הציבור – לא מקור לעושר.

מאיפה, לכל הרוחות, יש להם כל כף
הרבה כסף – זאת השאלה שריחפה הן בחוגי המקצוע, והן בקרב העיתונאים, עד שאחד מהם
החליט להתלבש על הנושא, ולגלות מה מקור עושה של המשפחה הזאת.

חקירה מאומצת של העיתונאי, אשר
נמשכה כארבע שנים, גילתה כי השופט מחזיק כמה וכמה חשבונות בבנקים שונים בשוויצריה,
ולידי העיתונאי הגיעו מסמכים הבנקים האלה, המראים יתרות-זכות של למעלה ממאתיים
מיליון דולר.

חקירה מקפת נוספת גילתה זרם-אדירים
של הפקדות לחשבונותיו של השופט בשוויצריה, רובם של אנשי עסקים אשר קנו במחירי-אפס
חברות שעברו הליכי פירוק אצל השופט, או של עורכי-דין אותם הוא פינק במינויים
כמפרקי חברות.

עם תיעוד של מאות מסמכים אשר
בידיו – דפי חשבון, הפקדות, צ’קים והתכתבויות (חלקן בכתב-ידו של השופט עצמו) – החל
העיתונאי לפרסם את מימצאיו, כולל פרטי-פרטים הקושרים את השופט במישרין או בעקיפין –
לרוב במישרין – לכספים המופקדים בחשבונותיו בבנקים השוויצריים, ולבעלי אינטרסים
אשר הופיעו בפניו בהליכים המשפטיים.

סמוך להשלמת פרסומה של סדרת
התחקירים נודע ברבים כי השופט הגיש את מועמדותו לבית המשפט העליון, והעיתונאי פנה
במקביל הן לוועדה לבחירת שופטים (וולב”ש), לבל תקדם את השופט הזה
לביהמ”ש העליון, ובמקביל לכך הוא פנה גם אל היועץ המשפטי לממשלה, על מנת
שיורה על פתיחתה של חקירה פלילית נגד השופט, ונגד כל אדם אחר אשר ניתן לקשור אותו
לפרשה.

בין-לבין החליטה הוולב”ש
לבחור בשופט לכיסא המתפנה בביהמ”ש העליון, והיועץ המשפטי כלל לא טרח לענות
למתלונן, למרות שהמועד הקבוע בחוק לתשובה מנומקת (45 יום) כבר חלף-עבר לו כמה
פעמים, והעיתונאי עתר לבג”ץ.

העתירה הייתה נגד שלושת אלה: נגד
הוולב”ש והיועץ המשפטי – כגופים ציבוריים על פי דין, אשר לא עמדו בחובת
ההנמקה, ופעלו ב”חוסר סבירות קיצוני”, ונגד השופט עצמו – כמי שעשוי
להיפגע מההליך המשפטי, אם העתירה תתקבל.

הבג”ץ – כמה מפתיע – דחה את
עתירתו של העיתונאי בלי לתת לו את יומו בבית המשפט, באמרו, לקונית, כך:

מדברי העותר משמע כי בשלב זה טענותיו של העותר לא הביאו
ולוּ לפתיחת חקירה פלילית. די בכך כדי לדחות את העתירה.

העתירה נדחית.

ב.     
פרשנות

השאלה הראשונה הקופצת מיד לעין
היא האם העובדה שהיוהמ”ש לא הורה על פתיחתה של חקירה
פלילית יש בה עצמה כדי להכשיר את אי פתיחתה של חקירה? דבר כזה עוד לא היה במקומותינו,
ומחר כל רשות שתידרש להשיב לעתירה בבג”ץ תענה: אנחנו בכלל לא עשינו שום דבר, ועל סמך
התקדים הזה-והזה אנחנו מבקשים לדחות גם את העתירה נגדנו.

והשאלה השנייה היא מה
עניין החקירה הפלילית שנפתחה, או שלא נפתחה, לעניין הוולב”ש, שהפנייה אליה
עמדה על רגליה-היא, ולא הייתה תלוייה בכך שהיוהמ”ש יורה – או שלא יורה – על
חקירה פלילית בנושא (נניח שהעבירה הפלילית התיישנה – האם זה פוטר את הוולב”ש מלמלא את
תפקידה כהלכה?

ג.       
הנמשל

עתירתי בג”ץ
8743/14, שמחה ניר, עו”ד, נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’ נסבה סביב שני
מוקדים: האחד – קידומם של השקרנים מרים נאור ואליקים רובינשטיין, והשני – קידומו של הרשם
הגנב עמיעד רט לכהונת שופט.

במוקד הראשון עסקנו בפרקים הקודמים
של הסדרה הזאת, וכעת נעסוק במוקד השני: הדרישה מהוולב”ש שלא לבחור בגנב
עמיעד רט לשיפוט.

את הנושא הזה סגרו השופטים יורם
דנציגר השקרן, ניל הנדל ואורי שהם, ב-24 מלים בלבד, אשר מתחילות בדבר-שקר (ההדגשה
שלי, לא במקור):

מדברי העותר משמע כי בשלב זה טענותיו של העותר לא הביאו ולוּ
לפתיחת חקירה פלילית. די בכך כדי לדחות את הסעד בקשר למשיב 4.

צר לי מאוד, אבל אני
לא אמרתי זאת, והשקר הזה נאמר כהצדקה לדחיית העתירה כנגד המשיב מס’ 4, הלא הוא הגנב
עמיעד רט.

לא אמרתי זאת, וגם לא יכולתי לומר
זאת, כי היועץ המשפטי כלל לא ענה לי, וממילא הוא גם לא גילה לי מה
הוא עשה עם התלונה שלי. האם הוא השליך אותו לסל? האם היא עדיין על שולחנו,
אבל הטיפול בה נדחה מפני עניינים דחופים יותר, או שהטיפול בה כבר החל, אבל עדיין
הוא וצוותו לומדים את הנושא, עושים את שיעורי-הבית הדרושים לפני שמורים למשטרה
לחקור את התלונה?

ואולי היוהמ”ש כבר הורה
למשטרה לפתוח בחקירה, אבל כיוון שהחקירה עדיין בשלב הסמוי שלה, הוא העדיף שלא
לדווח לי על כך (שיקול לגיטימי).

השאלה הראשונה המתבקשת היא מהי
הרלוואנטיות של השקר הזה, ומה זה משנה אם הנושא עדיין בשלב שיעורי-הבית אצל היוהמ”ש,
או שהחקירה כבר “נפתחה” בפועל? ונניח שהחקירה נפתחה לפני חמש דקות, או
לפני חמישה חודשים – מה זה משנה?!

אכן, סעד ג’ ברשימת הסעדים
שביקשתי, זה לשונו:

ג.       (לצוות) על המשיב מס’ 5 (היוהמ”ש – ש’ נ’) להורות למשטרה,
או לכל גוף אחר שימצא לנכון, לחקור את הטענות המובאות בעתירה זו בכל הקשור
ל”שיטת הסולמית”, ואת חלקו של המשיב מס’ 4 (היוהמ”ש – ש’ נ’) בנושא
הזה.

ומה”להורות לחקור”
עשוי להשתמע כי היוהמ”ש עדיין לא הורה לחקור, אבל בהמשך, בסעד ה’ שברשימה,
אני מבקש (ההדגשה לא במקור):

ה.      כן יתבקש בית משפט נכבד זה ליתן צו-ביניים המקפיא את בחירתו של
המשיב מס’ 4 עד לסיום הטיפול של המשיב מס’ 5 בפרשה, ובכפוף לה, וזאת מבלי לגרוע
מזכותו של העותר לטעון כנגד החלטתו של המשיב מס’ 5, אם הוא יחליט שבהתנהגותו של
המשיב מס’ 4 אין כל רבב המונע את בחירתו ומינויו כשופט בישראל.

ואם השופטים כל כך להוטים להיאחז
בדברים כגון “העותר עצמו מודה ש…” (טכניקה ידועה לשמצה), הרי שמבחינתי
לא “פתיחת החקירה” היא מילת-המפתח, אלא “סיום הטיפול”.

אלא מאי? כאשר השופטים
ערלי-האוזן להוטים להגיע לתוצאה מסויימת, שום דבר לא יעמוד בדרכם.

אבל נניח ש”פתיחת
החקירה” היא אכן מילת-המפתח – מה בדבר העתירה כנגד היועץ המשפטי לממשלה? מדוע
הוא בכלל לא נזכר בנימוק המשונה הזה, המכשיר את מחדלו של היוהמ”ש בעזרת המחדל
עצמו?

כן, כן … אפשר לומר
שהמועמד-לשפיטה, שהוא עדיין בחזקת-זכאי, לא צריך לסבול ממחדלו של היוהמ”ש,
ושאם היוהמ”ש היה מורה לחקור את הפרשה כשהיא הגיעה לידיעתו, היא הייתה היום כבר
“בחיק ההיסטוריה”. אפשר גם לומר שאם החקירה תתקיים, ויימצא בסיס לאישום
כנגד המועמד אחרי שהוא יתמנה כשופט, תמיד אפשר יהיה להשעותו, עד לתום ההליכים.

ואפשר גם לומר שהבושה בניהול
משפט פלילי כנגד שופט (ולא כנגד מועמד-לשפיטה) עדיין לא מצדיקה לפגוע בקידומו בגלל
מחדלו של היוהמ”ש.

אכן, אפשר לומר הכל, אבל זה
בנוסף לצו המורה ליועץ המשפטי לממשלה “לפתוח” בחקירה, או לנהל אותו אם
היא כבר נפתחה, אבל כדי לומר את הדבר הזה יש צורך להתייחס למחדלו של היוהמ”ש,
אבל הבג”ץ כלל לא התייחס לכך.

א-פרופו “לפתוח” בחקירה:
נניח שהייתי עותר להורות ליועץ המשפטי להמשיך בחקירה (או בטיפול) … הם היו
דוחים את העתירה בנימוק ש”העותר מבקש להורות למשיב מס’ 5 להמשיך בחקירה, אבל
החקירה כלל לא החלה, ולא ניתן ‘להמשיך’ בדבר שכלל לא הוחל בו”…

ושאלה נוספת היא כיצד “די
בכך (שהחקירה כלל לא נפתחה – ש’ נ’) כדי לדחות את הסעד בקשר למשיב 4”, כאשר הפנייה
למשיבה מס’ 1 (הוולב”ש) בהתנגדות לקידומו של הגנב עמדה על רגליה-היא,
וכלל לא הייתה קשורה כלל לתלונה הפלילית ליוהמ”ש (אשר זכרה כלל לא בא בפנייה
לוולב”ש).

כך כתבתי בסע’ 145 לעתירה:

145.    הגם שלרשותה של המשיבה מס’ 1 עומדים כל הכלים לחקור כל דבר הנוגע
למועמדים-לשפיטה – לרבות שירותיו הטובים של המשיב מס’ 5, אם היא תחפוץ בכך – הדבר
היחיד המבוקש לגבי המשיב מס’ 4, כפשרה לעניין המשיב הזה, הוא להורות למשיבה מס 1
על הקפאת בחירתו, עד לסיום טיפולו של המשיב מס’ 5 בפניותיו של העותר בעניין,
ולהחזיר את הנושא אל המשיבה מס’ 1 לאחר מכן, לדיון מחודש בעקבות החלטתו של המשיב
מס’ 5.

הנה כי כן, אני ציינתי במפורש כי
הוולב”ש אכן יכולה להיעזר ב”שירותיו הטובים” של היוהמ”ש, אבל
יכולה גם להגיע בכוחות עצמה “לחקור כל דבר הנוגע למועמדים-לשפיטה”, ואם
הבעתי “נכונות לפשרה” לעניין מועמדותו של הגנב – איש לא הציע לי את
הפשרה הזאת, או הביע נכונות להסכים לה.

ראו איך דבר-שקר לא-רלוונטי
(“מדברי העותר משמע”) משמש כלי לתחמן בו את כל מי שקורא פסקי-דין.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר
ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת
תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס