בג”ץ 8743/14 שמחה ניר, עו”ד,
נ’ הוועדה לבחירת שופטים ו-7 אח’: מה מכינים לנו השופטים?

מה מתרוצץ בראשיהם, ואיך הם
יפתרו את הדילמה, כדי לחסוך מבוכה ממערכת המשפט

שמחה ניר, עו”ד

בן
75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

היום,
שבוע מהגשת העתירה, והחלטה כלשהי אין

שורות אלה רואות אור אור ליום א’, 28.12.2014.

העתירה
נגד הוולב”ש, נגד קידומם במעלות טמאים ומזוהמים של מרים נאור, אליקים רובינשטיין
ועמיעד רט, נגד היועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, על שהוא לא פותח בחקירה נגד
המושחתים, נגד שר/ת המשפטים (ציפי לבני או מי שיבוא במקומה) ונשיא ביהמ”ש העליון
אשר יגורתי-גרוניס על שהם לא מוציאים את השופט-הגנב עמיעד רט לחופשה עד
שהיוהמ”ש ישלים את החקירה, ונגד שר/ת המשפטים ולשכת נשיא המדינה על שהם לא
מפרסמים מראש את המועדים בהם תתקיימנה השבעות השופטים (בג”ץ
8743/14), הוגשה לפני שבוע בדיוק, ביום א’, 21.12.2014, ובינתיים אין כל החלטה
– אפילו טכנית – לא לגופה של העתירה, ואפילו לא בבקשה לאיסור פרסום של אחד הנספחים
לעתירה.

האם זה אומר משהו? האם יש מקום לדאגה, או לתקווה?

לא מקנא
בהם

האמת, אני לא מקנא בשופטים האלה.

עשרות בשנים הם נהנו מסגידת-המונים עיוורת ומהילה של
מלאכי-שרת צחורי-כנפיים, עד שהשתן עלה להם לראש.

עשרות בשנים הם שידרו לרשויות המדינה שהם נותנים צווים
מוחלטים רק באחוז אחד מהעתירות המוגשות לבג”ץ, ואילו בעתירות נגד רשויות
התביעה, עם היועץ המשפטי לממשלה שיעור הצווים המוחלטים ממש שואף לאפס, עד שהשתן
עלה גם לאלה לראש.

עשרות בשנים הם התעלמו מהפחיתה באמון שהציבור רוחש להם, ורימו
את עצמם שהציבור הוא האשם בכך.

עשרות בשנים עמדו לצידם של השופטים מוסדות
ה”אתיקה” של לשכת עורכי הדין, אשר שכבו על הגדר למען השופטים, ודיכאו כל
ביקורת עליהם, בכסות של “סגנון, לא תוכן”.

אבל הם היו צריכים לקחת בחשבון שיום אחד הבלון הזה יתפוצץ
להם בפנים, והם יעמדו מולו עירום-וערייה, וכל מה שהם יעשו, לא יהיה טוב – לא בעיני
אלוהים, ולא בעיני אשם.

זה אכן הגיע, והם הרוויחו את זה ביושר.

טלו,
למשל …

טלו, למשל, את ערעורו של רומן זדורוב על הרשעתו ברצח
תאיר ראדה, המתנהל כעת בבית המשפט העליון, בסיבוב השני של המשפט, לאחר שבסיבוב
הראשון התיק הוחזר לביהמ”ש המחוזי ל”מילואים והשלמות”.

הציבור, איך לומר, לא ממש השתכנע באשמתו של זדורוב, ובניגוד
לימים עברו הוא מנהל את הערעור “במקביל” לביהמ”ש העליון. אני לא
התעמקתי בנושא הזה (כי יש לי עם השופטים חשבונות אחרים), אבל ממה שפורסם ברבים
נראה כי יש יסוד לטענות שההרשעה של זדורוב מלאה חורים כרשת לציד לוייתנים אשר
משמשת לציד דגי-רקק.

לציבור יש עניין אחד: לא רק שחף-מפשע לא יישב מאחורי סורג
ובריח, אלא גם שהרוצח האמיתי לא יסתובב חופשי, וימשיך לרצוח.

לאוכפי-החוק (המשטרה והתביעה הכללית) יש עניין לסגור כמה
שיותר תיקים, בכמה שפחות משאבים. תארו לעצמכם שהמשטרה “נדלקת” על
כיוון-חקירה מסויים, משקיעה בו את מלוא משאביה, וזונחת כל כיווני-חקירה אחרים.

מה יעשו אוכפי-החוק אם יתברר שהחשוד ה”מרכזי” שלהם
ינוקה מכל אשמה, ואפילו מכל חשד, ואילו העבריין האמיתי ניצל את ביטחונם המופרז
ונעלם לבלי-מצוא?

כדי להגן על כבודם, הם לא יבחלו בשום אמצעי לא-כשר, וכך תרבות-השקר
של פרקליטות המדינה פורחת לה ומשגשגת.

גם לשופטים יש אינטרס לסגור כמה שיותר תיקים בכמה שפחות
משאבים. לכן הם מכופפים ידיים, ולכן הם מטפחים את תרבות-השקר של המשטרה ושל התביעה
הכללית.

אבל לשופטים יש אינטרס נוסף, אינטרס של אגו: לא
לצאת פראיירים של אף אחד. תארו לעצמכם שהם מזכים נאשם מחמת הספק, ובסוף
מתברר שהוא אכן ביצע את העבירה ממנה הוא זוכה… תארו לעצמכם שזה קורה יום-יום
… מה יגיד הציבור צמא-הדם?

ותארו לעצמכם שדברים כאלה קורים, ונאשמים מזוכים לאחר
שהעבירה התיישנה, וכבר לא ניתן להעמיד לדין את האשמים האמיתיים – אפילו אם ידוע מי
הם, ויש הגדם מספיק ראיות? הציבור לא ממש יאהב את זה.

וזה עו”ד לא האינטרס האחרון של השופטים. יש להם גם
אינטרס להגן על המערכת, כאשר מתגלים בה שופטים גרועים, נלעגים – ואפילו מושחתים.
תארו לעצמכם שערכאות הערעור מזכות כל שני וחמישי נאשמים אשר הרשעתם עומדת על כרעי
תרנגולת?

וכמובן שקיים אצל השופטים החשש שאם ייצא להם שם “טוב
מדי” של שופטי-צדק הם יוצפו בתביעות, עתירות, כפירות וערעורים, עד כדי כך שהם
יבקשו את נפשם למות מרוב אמון הציבור.

אז לא – גם לשופטים יש אגו, ועם האגו מופיעים גם שיקולים
זרים נוספים, אשר אינם עולים בקנה אחד עם עשיית-הצדק.

הציבור, איך לומר, קונה את זה פחות ופחות, והדיון הציבורי
באשמתו של זדורוב הוא סימפטומטי לכך.

כעת ישנה לשופטים ה”עליונים” בעייה רצינית: אם
הם יזכו את זדורוב, יגידו עליהם שהם “מושפעים מהשפיטה על ידי הרחוב”,
ואם הם ידבקו בהרשעתו, יגידו עליהם שהם מחפים על חבריהם, שהם “מצופפים
שורות”, ושאצלם “יד רוחצת יד”.

וזה אומר שכל מה שהם יפסקו, לטוב או לרע – הציבור כבר לא
יאמין להם. הם הרוויחו את זה ביושר!

ואם יותר לי לנבא, אז אני מנבא: תהא אשר תהא התוצאה
בערעורו של זדורוב, בשולי פסק-הדין השופטים יוסיפו הערות-אגב בגנות התקשורת,
הטוקבקיסטים, ושאר הפורומים וקבוצות הדיון אשר לא היו מוכנים לשבת בשקט, ולתת
לשופטים לעשות את מלאכתם בשובה-ונחת.

אבל גם זה לא יעזור להם, וגם את זה הם הרוויחו ביושר.

ובחזרה
לבג”ץ שלנו

בתיק הזה, אותו השופטים לדורותיהם בנו לעצמם – ומדוייק יותר:
כנגד עצמם – בשקידה רבה, בעבודת-נמלים, ללא ליאות. “יום ועוד יום, שנה ועוד
שנה, כמו מלים ללא מנגינה”.

בתיק הזה השופטים צריכים לבחור בין נבלה לטריפה: אם
הם יקבלו את העתירה, הם יודו בכך ששמחה ניר צודק, וצדק במה שהוא אמר כלן
השנים, ואם הם ידחו אותה – בכך הם יוכיחו ששמחה ניר צודק, וצדק במה שהוא
אמר כל השנים.

הם יכולים גם ללכת בדרך של חצי-חצי: לקבל חלק מעילותיה של העתירה,
ולדחות את האחרות, אבל אז יהיה להם קושי: מדוע זה-וזה כן, וזה-וזה לא.

להלן נפרק את העתירה לגורמיה, וננסה להיכנס לראשם של
השופטים.

הקשיים
העומדים בפני השופטים

“קושי-הגג” – החובק את כל האחרים – הוא חובת
ההנמקה, שאף אחד מהמשיבים לא עמד בה.

לפי מה שקרוי במקומותינו חוק ההנמקות, גוף ציבורי
הדוחה את בקשתו של הפונה אליו חייב לנמק את סירובו, ואם לא עמד בחובתו זו (או שכלל
לא ענה לפונה) – עליו נטל ההוכחה שהוא פעל כדין.

במציאות אותה בנו והכשירו שופטי ישראל, רשויות-המדינה משתינות
על חובת ההנמקה בקשת הכי גבוהה שהם יכולים, בלי שזה יחזור אליהם (45 מעלות
ויותר), ואני, כסוס-קרבות משפטי ותיק ומשופשף העליתי את הטענה הזאת בבית המשפט פעמים
אין-ספור, ולא זכיתי אפילו פעם אחת שבית המשפט יתייחס אליה. אני מסופק אם מישהו
מזקני-צפת זכה לכך אי-פעם.

איך יתייחסו השופטים לכך בבג”ץ הזה? הם לא יתייחסו.

העילה הראשונה (בחירתם של נאור ורובינשטיין כנשיאה
והמשנה-לנשיאה הבאים של ביהמ”ש העליון, אחרי פרישתו של אשר יגורתי – ב-17.1.2015,
בעוד 3 שבועות בדיוק), תהייה לשופטים הפחות קשה לפיצוח: הם יכולים להשתמש במנטרה
הרגילה שלהם (“בג”ץ לא יתערב בשיקולי … אלא במקרים נדירים …
בלה-בלה-בלה!”).

אין מחלוקת על כך שבג”ץ “לא יתערב, אלא במקרים
נדירים”, אבל כל מי שעותר לבג”ץ כנגד שיקוליה של הרשות ער לכך, ומנסה
בכל כוחו להראות שהמקרה שלו הוא אחד מהמקרים הנדירים בהם מן הראוי שהבג”ץ אכן
יתערב.

איך השופטים מתמודדים עם טענות כאלה? הם לא מתמודדים, הם
מתעלמים מהן.

הקושי הנלווה לקושי האמור הוא הביקורת על שיטת
הסניוריטי, לפיה השופט מקודם אל כס הנשיא והמשנה-לנשיא לפי הוותק, אפילו אם
הוא התגלה כשופט כושל, ואפילו אם הוא לא קורץ מחומר “נשיאותי”.

גם את הטענה הזאת הם, ככל הנראה, יזרקו אל מתחת לשטיח
המסכן, שכבר לא יכול לכסות מתחתיו את כל הזוהמה והטינופת שהשופטים זרקו מתחתיו
במשך עשרות בשנים.

הקושי השני כרוך בעתירה כנגד היועץ המשפטי לממשלה, אשר מסרב
להורות על חקירה בפרשת שחיתות ה”סולמית”, לרבות חלקו של הרשם –
היום כבר שופט – הגנב עמיעד רט.

איך הם יכולים להתגבר על הקושי הזה? שיש לי “סעד חלופי”
בפניה למשטרה, אחרי שהסברתי להם “בכפית” – כמו לילדים קשי-הבנה –
שה”סעד” הזה אינו סעד, ושהוא אינו “חלופי” לשום דבר?!

ברור שאם הם יורו ליוהמ”ש לפתוח בחקירה, התוצאה הטבעית
המתבקשת תהייה הוצאתו לחופשה של השופט הגנב עמיעד רט, אבל השאלה היא אם הם
יעשו זאת.

קושי נלווה לקושי הזה הוא הדרישה שהוולב”ש תימנע מלדון
בבחירתם או בקידומם של מועמדים בעלי “רקע הוצל”פי”, דהיינו כאלה שבעברם
כיהנו כראשי הוצל”פ או רשמי הוצל”פ, כל עוד לא סיים המשיב מס’ 5 את טיפולו
בנושא, ובכפוף לכך. כמובן שאם היוהמ”ש ייצא פטור, גם הקושי הזה יצא פתור.

הקושי הבא הוא בדרישה ששר/ת המשפטים ו/או לשכת נשיא המדינה
יפרסמו מראש את המועדים בהם תתקיימנה השבעות השופטים. לכאורה, מה יש להם להסתיר,
שהרי הבחירה עצמה מתפרסמת מיד לאחר החלטת הוולב”ש, ודבר המינוי ההשבעה עצמם מתפרסם
בו-ביום?

אז ככה: ראשית – אם הם מקבלים את החלק הזה שבעתירה, יש בכך
הודאה כי שמחה ניר לפעמים צודק. שנית – הם חושפים כל השבעת-שופטים להפגנות-נגד.
שלישית – אם הם מקבלים את החלק הזה, ובכך מודים ששמחה ניר “לפעמים צודק”
– מדוע שלא יקבלו גם חלקים אחרים של העתירה?

האפשרויות
הדיוניות העומדות לפני השופטים

עד זמנו של יואל זוסמן כנשיא ביהמ”ש העליון,
בסוף שנות השבעים של המאה הקודמת, היה מקובל לרוב שהשופט התורן היה מחליט אם
להוציא צו-על-תנאי (צע”ת), או שלא להוציא.

אם השופט התורן הוציא צע”ת, זה חייב את המשיבים להשיב
על העתירה, ולתמוך את תשובותיהם בתצהירים המאמתים את העובדות עליהן הם מתבססים. אם
הוא לא החליט להוציא צע”ת, העותר היה מוזמן להופיע לדיון בבג”ץ, תוך זמן
קצר – לרוב יומיים-שלושה – והייתה ניתנת לו ההזדמנות לשכנע את השופטים שלעתירתו יש
ידיים ורגליים, ולכן יש להוציא צע”ת. שכנע – מה טוב, לא שכנע – וזה היה ברוב
המקרים, אם לא בכולם – היה נזרק מכל המדרגות תוך יומיים-שלושה מהגשת העתירה.

להליך ה”שימוע” הזה לא היו מזמינים את המשיב(ים),
שהרי אם אין צע”ת אין חובה להשיב, ולה להטריח את המשיבים, אם הם לא צריכים
להשיב?

התהליך הזה היה מכאיב ומעליב, אבל הוא היה קצר, ללא
עינויי-הדין.

לקראת סוף שנות השבעים – זוסמן כבר לא היה אדם בריא, ובקושי
עמד והלך על רגליו – החלה להתפתח פרקטיקה חדשה: השופט התורן היה נותן החלטה
“לתגובת המשיב(ים), אשר – בהעדר צע”ת – לא חייבת הייתה בתצהיר תומך,
ומחלקת בג”ץ בפרקליטות המדינה למדה מהר מאוד שאפשר לשקר חופשי-חופשי,
ושהבג”ץ מקבל כתורה-מסיני את כל מה שהפרקליטות מאכילה אותו.

התוצאה היא שהיום עתירה הכי פשוטה לבג”ץ נגררת על פני
חודשים ארוכים של “הודעות” מטעם המשיבים, עם בקשות חוזרות-ונשנות
להארכות-מועד למיקצי-שיפורים, עד שבסוף נמאס לשופטים, והם דוחים את העתירה בנימוק
שהיא “התייתרה” …

התוצאה הייתה כמו בימי זוסמן וקודמיו, אלא שהבג”ץ היה
מוציא לעותרים את הנשמה טיפין-טיפין, במקום להוריד עליהם את הגרזן בהעלם אחד.

במשך השנים – וללא ספק על פי הזמנה של שופטי הבג”ץ –
“תוקנו” תקנות סדרי הדין בבג”ץ כך שניתן יהיה לדחות עתירה במחשכים,
ללא הזמנת העותר לטעון את טענותיו, וזאת מהטעם של “חוסר עילה”: השופט
התורן כותב “פסק דין”, ונותן לשניים מעמיתיו לחתום עליו (לשופט יחיד אין
סמכות לדחות עתירה).

התקנה הזאת היא שערורייתית בפני עצמה, משום שהיא לא נותנת
לעותר הזדמנות לשכנע את בית המשפט כי עתירתו אכן דווקא מגלה עילה, וכבר הראיתי
כיצד התקנה הזאת מנוצלת
לרעה, כדי לאפשר לשופטים לדחות כגנבים-בלילה עתירות שהן מוצדקות לעילא-ולעילא,
ולעזאזל “אור השמש שהוא חומר-החיטוי הטוב ביותר”, כפי שהם – השופטים עצמם
– מלמדים אותנו בפקולטה למשפטים.

מה אני
צופה בהתנהלותו של התיק הזה?

כל עוד לא ניתנה כל החלטה, קשה לנבא מה יחליטו השופטים, אבל
הניסיון המצטבר נותן כלים מסויימים לכך.

כאמור לעיל, קיימות, למעשה, שתי אפשרויות: האחת – לדרוש תשובה,
והשנייה – לזרוק את העותר והעתירה מכל המדרגות, עד למרתף החשוך.

לדרוש תשובה – זה הדבר הפשוט ביותר, וישנם שופטים שעושים זה
אפילו מחמת העצלות: רואים עתירה “שמנה”, או כזאת שמצריכה להפעיל את
התאים האפורים – נותנים נחלטה “לתגובת המשיב/ים תוך …”, ואחריהם –
המבול…

אלא שזה לא פשוט – במיוחד במקרים כאלה:

ראשית – עצם ההחלטה “לתגובה” מראה שהשופט מצא
בעתירה דבר-מה שמצריך התייחסות, וזה נותן לעותר רוח גבית, כולל התייחסות של
התקשורת.

שנית – הצורך בתשובה עשוי להביך את המשיבים – שהם “בשר
מבשרה” של מערכת המשפט.

שלישית – תשובתם של המשיבים אמורה לזכות את העותרים לתגובה
מצידם – לרוב כדי להפריך את שקריהם, או להשיב על טענות מפתיעות, שהמשיבים שמרו
סמוך לחזה (תוך הפרתה של חובת ההנמקה) – אבל גם הזכות הזאת במקרים רבים לא
מתקיימת.

הדבר הכי פשוט הוא, איפוא, לדחות את העתירה “מחוסר
עילה”, ואולי לכן מתמהמהת ההחלטה בתיק בג”ץ זה, אבל ממש לא אופתע אם
כך יהיה.

תרחיש
אפשרי

השופט התורן בשבוע בו הוגשה העתירה היה, ככל הנראה, צבי
הנדל, אשר נחשב כשופט ליברלי למדי. אני אישית מעולם לא נתקלתי בו, אין לי שום
היכרות איתו, וכשופט של “המשמרת הצעירה”, או “הגוורדיה החדשה”
של ביהמ”ש העליון (מכהן בערכאה זו כחמש שנים בלבד), אבל השאלה היא אם הוא לא
למד “להתיישר עם הזרם” במשך 26 שנותיו כשופט, ואם לא – האם יש לו
“ביצים” להפר את חובת ה”קולגיאליות” שלו עם
“המערכת”, ו/או להתכתש עם גרוניס הדיקטטור.

התרחיש הכי צפוי, בעיני, הוא הליכתו של הנדל אל גרוניס,
בלשכתו, כדי לשאול אותו “מה עושים עם זה”. גרוניס, בהיותו אחד המשיבים,
פסול מלדון בתיק הזה, אבל שום כוח לא יכול למנוע מהנדל “להתייעץ” איתו,
וממנו “לייעץ” להנדל, אפילו בהרעה “אתה יותר מה לעשות”,
המלווה בקריצה חד-משמעית.

מה נשאר להנדל כעת לעשות?

לכתוב פסק-דין הדוחה את העתירה “מחוסר עילה”,
להוסיף – כמה מפתיע, כמה מקורי – כמה הערות על ה”סגנון”, ולמצוא בקומת השופטים
שני קולגות שיחתמו “אני מסכים”.

אני מכיר אותם בערך 45 שנים, מאז שפניתי לראשונה
לבג”ץ, וכל תוצאה אחרת תפתיע אותי, לטובה.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה
מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס