עו”ד שמואל קליגר עושה שימוש ציני בבנו האוטיסט

אבל מפריע לו שאחרים משתמשים באוטיזם כמטאפורה – שגוייה, לטעמו – בעוד שרק לו מותר לעשות זאת, לשיטתו *** האם השופט אפרים דורון אוטיסט? לשיטתו של קליגר כן, אלא שהליקוי התקשורתי אינו שלו, האוטיסט המאושר, אלא שלנו, בני האדם ה”רגילים”, ואנחנו הם האומללים ***

שמחה ניר, עו”ד

 

בן 75 שנים אנוכי היום, ועוד כוחי במתני!

 

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

 

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

 

12.12.2014

 

לכבוד

 

מר שמואל קליגר, עו”ד

 

תל-אביב

 

נכבדי,

 

נודע לי לאחרונה שאתה מושעה מעריכת-דין למשך חמש שנים, וזה הזכיר לי חוב שאני חייב לך כבר עשרים שנה, ואם אתה חושב ששכחתי – אז לא, ולמרות 75 שנותי עלי אדמות, האלצהיימר המתקדם שלי עדיין לא פגע לי בזיכרון במידה כזאת שלא אזכור מה שהיה לפני 20 שנה, ונצרב עמוקות בנשמתי הרכה.

 

אפתח ואומר כי למשמע הידיעה רקדתי על הגגות משמחה לאידך, וזאת למרות שבטוח אני כי, לפי העקרונות והערכים שלי, נעשה לך עוול במשפט, אבל אם מה שאומר לך בהמשך יכאיב לך – זאת בדיוק כוונתי: שתחשוב פעמיים לפני שאתה פוגע במי שלא עשה לך רע, ושיחשבו כך גם כל פועלי-אוון, בבחינת חֹפֵר גּוּמָּץ בּוֹ יִפּוֹל וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ.

 

כן, להכאיב לך. להכאיב לך קשות. שתבכה את עצמך לדעת.

 

במה דברים אמורים?

 

לפני 20 שנה, ביום 18.8.1994, אתה כותב ליו”ר ועדת האתיקה של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב, עמוס נצר, ומבקש ממנו “ליתן חוו”ד בשאלה אתית”, והשאלה שאתה מציג לו היא “כינוי שופט כאוטיסט – האין זו עבירה על הכללים?”.

 

ודוק: אתה לא שואל “האם זו עבירה …”, אלא “האין זו עבירה …”, כלומר אתה מביע דיעה, ומבקש ממכותבך לאמץ אותה.

 

לפני שנראה על מה אתה מסתמך, אבהיר את העובדות לאשורן.

 

הפרסום שיוחס לי, ועליו – בזכותך – הועמדתי לדין והורשעתי, למרות שהדבר כלל לא הוכח, היה במסגרת מכתב אל שר המשפטים, שהוא הרשות החוקית המוסמכת לטיפול בתלונות נגד שופטים, ומה שבפועל נאמר בו לא היה “כינויו” של השופט, אלא מצג עובדתי טהור:

 

“לא רק עורכי-דין מגדירים את השופט דורון כ”אוטיסט”. גם שופטים“.

 

והמצג העובדתי הטהור הזה אינו על השופט עצמו, וגם לא מתייחס לשופט עצמו, אלא מציג לפני השר משהו מהלוך-הרוחות בקהילה המשפטית, שופטים ועורכי-דין גם-יחד, כדי שהשר יבדוק, בכליו-הוא, את כל הדרוש, ויפעל על פי הבנתו, מכוח סמכותו-שבדין.

 

אתה פותח ואומר:

 

נוכח הידיעה המופיעה הבוקר במעריב, מצ”ב, שתוכנה מדבר בעד עצמה אבקש כב’ להנחותני האם מותר לעו”ד לכנות שופט בתור אוטיסט, כנראה, תוך שימוש ציני במחלה נדירה ומזעזעת וחשוכת מרפא המקרינה לא רק על החולה, אלא גם על כל סביבתו וכל מי שנמצא במחיצתו.

 

בהמשך נראה מי באמת עושה שימוש ציני באוטיזם של בנו – ובנוסף גם בזכות להתלונן, בה אתה עושה שימוש כזה למטרה שאין לה דבר וחצי דבר עם הקנאות לענייני האתיקה של מי שעתיד להסתבך בעצמו בעניינים כאלה.

 

בהמשך ל”מבוא” שלך אתה זהיר בדבריך, כמצוות עורכי-דין מלומדה, ואומר:

 

בהנחתי דכאן, לפחות, כי הציטוטים בשמו של הח’ הנכבד משקפים את הנאמר בעתירתו לבג”ץ אבקש – בנוסף – את כב’ להנחותיני (כך! – ש’ נ’) אם אני בעצמי אינני עובר על כללי האתיקה משאכנה דכאן את הח’ הנכבד: “מפגר” (כך, בגודל אותיות כפול, במקור – ש’ נ’) וזאת, לפחות, מהטעם שהוא מייחס לשופט תכונות, כביכול, של אוטיסט ובעוד לו, בעצמו, אין, כנראה, אפילו שמץ של מושג – אוטיסט מהו, ושמא אפילו לא פגש אוטיסט מימיו.

 

אני מנחש שאת חוות-הדעת שביקשת, מעולם לא קיבלת – תקן אותי אם אני טועה – אבל אני אענה לך כאן, במלוא הכנות: לא, אתה לא עובר על כללי האתיקה כשאתה “מכנה” אותי “מפגר”, כאשר בצמוד לכך אתה מסביר מדוע, לדעתך, אני אכן “מפגר”, משתית את הדברים על עובדות-אמת, והביטוי “מפגר” אינו אלא פרשנותך האישית לעובדות האלה.

 

בדומה לכך אתה לא עושה שום דבר פסול אפילו אם “תכנה” אותי “נאצי”, כל עוד אתה משתית את פרשנותך העלובה על עובדות-אמת, ומדבריך ברור שזו פרשנותך-שלך לעובדות, ושאתה לא ממש מייחס לי חברות במפלגה הנאצית, או שותפות לזוועות שהנאצים ביצעו, בשעתם (ואתה גם מספיק חכם כדי שלא לייחס דברים כאלה למי שהיה ילד בן שש עם תום מלחע”ה השנייה).

 

בדוגמה ההיפותטית שלך  אתה אומר כי אני “מפגר” (כך, בגודל אותיות כפול), כאשר התשתית העובדתית לאמירה הזאת מתבטאת בכך שאני “מייחס לשופט תכונות, כביכול, של אוטיסט ובעוד לו, בעצמו, אין, כנראה, אפילו שמץ של מושג – אוטיסט מהו, ושמא אפילו לא פגש אוטיסט מימיו”, וזה לגיטימי, אם אני מייחס לשופט את מה שאתה אומר שאני מייחס לו, והתיאור “מפגר”, כאמור, מהווה פרשנות שלך, אותה אתה מציע לקוראיך ולשומעיך: ירצו – יאכלו, לא ירצו – לא יאכלו.

 

אלא מאי? מדבריך אני למד שאם אתה, עו”ד שמואל קליגר, היית אומר על השופט אפרים דורון שהוא “אוטיסט” זה היה בסדר, מבחינת כלי האתיקה, משום שאתה, כאב לילד אוטיסט, בוודאי שפגשת אוטיסט מימיך, ובוודאי שיש לך מושג אוטיסט מהו, ואילו עו”ד שמזלו לא הביאו לכך – הוא אכן עובר על כללי האתיקה, כאשר הוא אומר את מה שאתה היית אומר.

 

אכן, קונסטרוקציה משפטית מרתקת, מקולמוסו של עורך-דין.

 

שונים היו פני הדברים אם היית שם נקודה (או אפילו סימן קריאה) אחרי המילה “מפגר”, ונותן לקוראיך להבין שאני מפגר במובן הקליני (דהיינו בעל מנת-משכל נמוכה במיוחד), כאשר אין לך שום בסיס להנחה הזאת: תהא דעתי אשר תהא על חופש-הביטוי של עורכי-הדין, גם זה-כלפי-זה – לפי המקובלות במקצוע הרי זו עבירה אתית (ולפי הדין הכללי זו הוצאת לשון-הרע).

 

אלא מאי? במקרה דנן לא כך הם פני הדברים, וכאן אתה עצמך מתקן – כנראה מבלי משים – את אשר אחרים הקדיחו, כי בעוד שכל האחרים שנגעו בנושא אמרו שאני “כיניתי” את השופט כ”אוטיסט”, שמו נקודה, וגלגלו עיניים אלי מרום, אתה קראת את הטקסט נכונה:

 

וכך אתה אומר:

 

וכך עינינו הרואות צוטט עוה”ד הנכבד בידיעה בהתייחסו לשופט (ההדגשות שלך – ש’ נ’): “מדוע הוא אוטיסט? כי הוא לא שומע, לא מתעניין ולא רוצה להבין מה טוענים בפניו“.

 

אוקיי, אז אני “מפגר“, משום שאני לא יודע מה זה אוטיזם, וגם שוגה קשות בפרשנותי לתופעת האוטיזם, אבל מאימתי פרשנות שגוייה היא עבירה על כללי האתיקה?

 

ודוק: לא מפריע לך שאני מייחס לשופט התעבורה אפרים דורון את התכונות שהוא “לא שומע, לא מתעניין ולא רוצה להבין מה טוענים בפניו” (ההדגשות שלך), אלא רק שאני, בטעות, מגדיר אותן כ”אוטיזם”, ולא-למשל, אטימות-לב, ערלות-אוזן וכו’.

 

וכפי שנראה בהמשך, בכסות של קנאות-לאתיקה של עורכי-הדין, אתה מוציא כתב-הגנה על ציבור האוטיסטים, ואני שואל מדוע שלא תפרסם את דעותיך על האוטיזם מעל במות המתאימות לכך יותר, כגון כתבי-עת מקצועיים?

 

ואתה מוסיף (גם כאן ההדגשות שלך):

 

כשלעצמי, בהיותי מקורב (אפילו יותר מן המידה הראוייה) לעניינם של אוטיסטים, בדרך כלל, ולאוטיסט פרטי, בפרט אציין, כי למיטב תחושתי וידיעתי תכונותיהם של אוטיסטים, בדרך כלל בדיוק הפוכות לאלה, המפורטות בידיעה, שאותן מייחס הח’ הנכבד לשופט.

 

אוטיסטים לא רק שומעים כבני-אדם “רגילים”, אלא שומעים טוב יותר, ובין היתר, שומעים גם דברים שבני-אדם רגילים אינם מצליחים לקלוט (אף לא בחושיהם האחרים);

 

אוטיסטים לא רק מתעניינים כבני אדם רגילים, אלא מתעניינים בדברים אחרים, שבני אדם רגילים אינם מסוגלים להתעניין בהם; אוטיסטים רגילים לא רק רוצים להבין מה טוענים בפניהם, אלא אפילו רוצים להבין טוב יותר – מבני אדם רגילים – אשר לנטען בפניהם.

 

הנה כי כן, יש לנו כאן הרצאה “מקצועית” מפיו של מי שמעיד על עצמו – בזהירות מקצועית (ראוייה לשבח) של עורכי-דין – כי הבסיס לחוות-דעתו על האוטיזם היא רק “למיטב תחושתו וידיעתו” (וגם ההדגשה היא שלו), ותו לא (וגם זה רק “בדרך כלל”).

 

אבל בכך אתה לא ממש מסתפק, ואתה עובר לתנות את צרותיהם ומגבלותיהם של בני האדם הרגילים, לרבות שלך ושלי, וכאן זה כבר לא “למיטב תחושתך וידיעתך”, אלא ממש מפי גבורתך (המוסגרים וההדגשות – שלך המה):

 

בעייתם הגדולה של האוטיסטים, היא למרבה האירוניה (טראגית), בעצם, כלל לא בעייה שלהם, אלא – בעייתנו שלנו, בני האדם הרגילים (וגם, יורשה לי, בעייתו של הח’ הנכבד) ובאשר, בעוד הם מצליחים לא רק לשמוע, להתעניין, ולהבין הנטען בפניהם, הרי אנו – הרגילים – איננו מצליחים, למעט מקרים חריגים, לשער דבר שמיעתם, התעניינותם ורצונן להבין מתוך מה שנטען בפניהם.

 

ישנה רק בעייה אחת אצלך, כי בראשית דבריך אתה אומר כי האוטיזם הוא “מחלה נדירה ומזעזעת וחשוכת מרפא”, והשאלה היא מדוע, לשיטתך, זו אכן “מחלה”, ולשם מה היא זקוקה למרפא, אם בעייתם הגדולה של האוטיסטים, היא, בעצם, כלל לא בעייה שלהם, אלא – בעייתנו שלנו, בני האדם הרגילים?

 

ואתה ממשיך:

 

המדובר הוא, איפוא, בליקוי תקשורתי, ובעוד אנו – הרגילים – הרוב; והם – החריגים – המיעוט – אזי, על פי הקונצנזוס אנו מייחסים אותו להם ולא לנו! (ותמהני מה הם מייחסים – לנו).

 

הנה כי כן, אתה כבר מכיר בכך שמדובר בליקוי תקשורתי, אלא שהנגועים בו אינם האוטיסטים עצמם, אלא אנחנו, ה”רגילים”, כולל אותך ואותי. נו, שוין, אז אתה כבר מכיר באפשרות של ליקוי תקשורתי בין השופט אפרים דורון לבין “סביבת העבודה” שלו, אלא שלדעתך המקצועית (“למיטב תחושתך וידיעתך”) הבעייה אינה של השופט עצמו, אלא של הסובבים אותו, שהם עצמם, ולא הוא, אשר לא שומעים, לא מתעניים ולא רוצים להבין מה הוא טוען/מחליט/פוסק בפניהם“.

 

אלא מאי? כאן אנחנו כבר נכנסים ל”הכרת העובדות בשטח”, וכמי שהייתה לו ה”זכות” המפוקפקת להכיר את אפרים דורון, וגם את עורכי-הדין אשר הופיעו מולו (אשר לי היו הכבוד והזכות להימנות עימם), אני אומר לך חד-משמעית: מי שהיו לו ליקויים תקשורתיים היה אפרים דורון, ולא אלה שהופיעו בפניו, ואם עורכי-הדין והשופטים אשר אמרו עליו שהוא “אוטיסט” משום שהוא “לא שומע, לא מתעניין ולא רוצה להבין מה טוענים בפניו“, הם אולי טעו בהבנת מהותו של האוטיזם, אבל לא בהכרת העובדות שבשטח.

 

דווקא לשיטתך אפרים דורון הוא האוטיסט!

 

יחד עם זאת, אם דווקא אתה הוא המיטיב להכיר את העובדות שבשטח, ודווקא אנחנו, שהופענו בפני אפרים דורון, דווקא אנחנו היינו האנשים ה”רגילים” אשר “לא שומעים, לא מתעניינים ולא רוצים להבין מה טוענים בפנינו“, דהיינו הסובלים מליקויי התקשורת, ולא הוא, אשר שומע, מתעניין, ואחוז תשוקה אדירה ובלתי נשלטת להבין מה טוענים לפניו – דווקא לשיטתך-שלך, המומחה-לדבר, אפרים דורון הוא אכן אוטיסט, ותמהני על מה רגשתך, ועל מה יצא קצפך כאשר שופטים ועורכי-דין אמרו עליו את הדבר הזה ממש, אם כי על בסיס תשתית עובדתית אחרת.

 

ואתה אכן מקנח ב”פינאלה” הזה:

 

לכן, אפשר, כי רבה טעותנו בהיסחפנו למחשבה, כי האוטיסטים הם אומללים, ובעוד אנחנו – הרגילים – מאושרים ובעוד, אפשר, כי ההיפך הוא הנכון, אך למרבה הצער, אין אנו מסוגלים להבין, לשמוע או לראות (ובעצם, אולי מוטב כך).

 

כן, בהחלט ההיפך הוא הנכון: אפרים דורון – אוטיסט כהגדרתך – היה בהחלט מאושר לדפוק את כל האומללים שהופיעו בפניו, או שנשפטו אצלו, אבל אם, לדעתך, האומללים האלה לא היו מסוגלים להבין מה הוא עושה להם – כאן טעית בגדול: הם מבינים היטב מה הוא עושה להם, וזה בדיוק מה שעושה אותם לאומללים, ואת ה”אולי מוטב כך” שלך תשמור למקרה שאתה תגיע לביהמ”ש לתעבורה, ותיתקל שם בתואמי-דורון שכאלה.

 

אולי אז תבין את הרקע למטאפורה – מוצלחת או לא – אשר, כאב לילד אוטיסט, קוממה את נשמתך המיוסרת.

 

מי באמת עושה שימוש ציני בבנו האוטיסט?

 

אתה, קליגר, כאמור, מציג ליו”ר ועדת האתיקה את השאלה:

 

… האם מותר לעו”ד לכנות שופט בתור אוטיסט, כנראה, תוך שימוש ציני במחלה נדירה ומזעזעת וחשוכת מרפא …

 

אז נניח שלא שופטים ועורכי דין אומרים זאת, אלא אני, עבדך הנאמן, אבל אתה מכיר בכך שהטעות בהבנת מהותו של האוטיזם הוא נחלת הרבים, מעין מטאפורה לא-מוצלחת, חסרת בסיס מדעי, והשאלה היא מה הקשר בין מטאפורה גרועה לבין “שימוש ציני”.

 

והוא הדין אם אתה תשתמש במטאפורה הכושלת “נאצי” לגבי עבריין חנייה: טיפשות? – כן, ציניות? ממש לא, והייתי אומר שהגדרת המטאפורה הזאת כ”ציניות”, היא עצמה שימוש ציני בביטוי “שימוש ציני”.

 

אבל בוא נחזור לשאלה מי באמת עושה שימוש ציני באוטיזם.

 

בתיק א 76527-04 של בית משפט השלום תל אביב-יפו הגישה חברת כרטיסי האשראי נגד אשתך תביעה בסדר דין מקוצר, על חוב שאשתך הייתה חייבת לה, לפי הנטען.

 

כדי לקבל רשות להתגונן כנגד תביעה כזאת צריך הנתבע להגיש בקשה אשר עובדותיה נתמכות בתצהיר, ולפי המקובלות בעולם המשפט, הנתבע עצמו חייב לעשות את התצהיר, או לפחות לחתום עליו באופן אישי – אלא אם כן הנתבע עצמו אינו מכיר את העובדות, ואדם אחר כן מכיר אותן. כך, למשל, אם מזכירתך מנהלת את חשבונות המשרד, ולא אתה, היא יכולה לחתום על התצהיר במקומך, הנתבע.

 

אלא מאי? במקרה הזה אתה, כנתבע, צריך לעשות תצהיר בו אתה מעיד כי אתה לא מכיר את העובדות, ורק מזכירתך היא היודעת אותן לאשורן – וכל כך למה? כדי למנוע אפשרות של “הרוצה לשקר, ירחיק עדותו”.

 

ומה אתה טענת כ”הסבר” לכך שאשתך לא עשתה תצהיר משלה?

 

אומר בית המשפט:

 

בסיכומיו טען עו”ד קליגר כי רעייתו הנתבעת היא אם למבוגר אוטיסט שיש לו רקע אובדני קשה. טענות אלה כשלעצמן אינן מסבירות מדוע הנתבעת עצמה לא ערכה את התצהיר לביסוס טענות הגנתה.

 

ונשאלת השאלה מי באמת עושה שימוש ציני באוטיזם של בנו, ואפילו מתבייש לומר שזה בנו, האוטיסט המאושר, כהבנתו את האוטיזם.

 

הלאה: בתיק בד”מ 132/11 של בית הדין המשמעתי המחוזי שחל לשכת עוכרי הדין במחוז ת”א והמרכז, בו היית הנאשם, עולה כי חרף התחייבותך המפורשת בהסכם המכר, כיום, 18 שנים אחרי, אתה טוען:

 

“למען הסר ספק ספיקא… אני לא הייתי אמור לעשות שום פעולה בנוסף לעריכת ההסכם, אם אכן אני ערכתי אותו, וניסחתי אותו, בין בעצמי ובין ביחד עם עו”ד של המוכר ומעבר לתשלום הכסף שלגביו אין שום טענות… אם עשיתי טעות בשגגה מול הרשויות ולרבות תשלום כסף, אם שולם, הדבר נעשה בטעות על רקע מצוקה והורות לילד אוטיסט במצב חסר תקדים, שגרם לשכחה!!!!!”.

 

כן, כעת, כאשר אתה רוצה להגן על עורך שלך, הילד האוטיסט הוא כבר ילדך “מעל לשולחן”, ואתה רותם אותו לטובתך טעויותיך ושכחתך.

 

ושוב נשאלת השאלה מי באמת עושה שימוש ציני באוטיזם של בנו, האוטיסט המאושר, כהבנתו את האוטיזם.

 

ודוק: אתה לא עושה שימוש ציני במטאפורות הקשורות באוטיזם. אתה עושה שימוש ציני בבנך שלך, בשר מבשרך, במי שאתה מגדירו כ”האוטיסט הפרטי שלך”.

 

ואל תבין אותי לא נכון: אני לא סוגד לפסקי-דין, ובוודאי שלא לאלה של “כוהני האתיקה” של הלשכה, אבל בינתיים זה מקור המידע היחיד שלי בעניינך, ואני לא מניח שבתל-אביב ישנם שני עורכי-דין ששמם שמואל קליגר, ולשניהם יש בן אוטיסט, ועל כן אם שני פסקי הדין שהבאתי מביאים את עניין בנך האוטיסט, הרי זה ממך, ורק ממך.

 

תקן אותי, מר קליגר, אם אני טועה.

 

באותו הכבוד שאתה רוחש לי,

 

שמחה ניר, עו”ד

 

הערה: כל הקורא את הדברים האלה מוזמן ליידע את מר קליגר בדבר פרסומם.

 

הטלפונים שלו: 050-5999999, 03-5600770,3,4,6 (יש ב-144 עוד כמה).

 

האימייל שלו: ספק אם יש.

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס