שלושת הנ”ל מועמדים לקידום לכהונת נשיא ביהמ”ש
העליון, המשנה לנשיא ביהמ”ש העליון ושופט ביהמ”ש העליון, ואני מביע
התנגדות לקידום כל אחד משלושתם לחוד, ושלושתם ביחד.

הדברים שאומר בהמשך הם אכן קשים, ואם ברצונכם להעיר לי על
ה”סגנון” שלי – נו פרובלם, כי יש לי תשובה לכל, והיא מתבססת על סגנונם
של גדולים ממני ומכם, לרבות שופטי ביהמ”ש העליון – בעבר ובהווה. יחד עם זאת,
סמוך ובטוח אני כי לגופה של התנגדותי לא תביאו בחשבון את הסגנון, כי אם תעשו כן,
ותקדמו שופטים לא-ראויים רק כ”תגובת-נגד” לסגנונו המתנגד – אך בושה-רבתי
תהיה בכך למערכת המשפט כולה, שכבר היום נמצאת במצב קשה ביותר מבחינת אמון הציבור
בשופטיו.

בנוסף לכך אני מזמינכם להיפרד סופית משיטת
ה”סניוריטי”, אשר מטרתה העיקרית, ולמעשה היחידה, היא למנוע אווירה עכורה
בקומת השופטים שברח’ שערי משפט 1, ירושלים, בעוד שמבחינת האינטרס הציבורי ישנם שיקולים
אחרים, חשובים יותר.

בביהמ”ש העליון כיהנו בעבר נשיאים אשר קורצו מחומר
“נשיאותי”, וכאלה שלא קורצו מחומר כזה, אבל כאשר בוחרים לביהמ”ש
העליון שופט שהוא צעיר מכל המכהנים באותה העת – דבר אשר לפי שיטת הסניוריטי מבטיח
לו, אוטומטית, את כס המשנה לנשיא וכס הנשיא, בבוא העת – איש לא שואל את עצמו אם
המועמד אכן קורץ מהחומר המתאים לכהונה העתידית, בעוד עשר או עשרים שנה, ומסתפקים
בכך שהוא יודע, למשל, את ההבדל בין לקס-ספציאליס לבין סדר דין מקוצר.

א. נאור, מרים

ביום 3.6.2007 שלחתי לוועדה נכבדה זו התנגדות לקידומו של
השופט יהונתן עדיאל לכהונת שופט ביהמ”ש העליון, אותו הצגתי כמושחת,
נלעג, קשקשן – ואידיוט (וגם שקרן)!

כיוון שהשופטת מרים נאור הייתה שותפה לניהול השערורייתי של
התיק שעליו ביססתי את התנגדותי, וגם נתנה את חתימת-ההסכמה לפסק הדין השפל של
עדיאל, כל מה שאמרתי על זה האחרון חל גם עליה.

ב. רובינשטיין, אליקים

האיש הזה שקרן חסר-בושה, שקרן שפל ומושחת, וגם טיפש, כי הוא
חושב שהביזיונות שלו לא יגיעו אל הציבור הרחב.

האירוע עליו אני מבסס את דברי הוא תיק על”ע
1341+1898/08, אשר נדון בביהמ”ש העליון, בהרכב בראשותו של רובינשטיין.

ביום 2.10.2011 פניתי אל שר המשפטים ויו”ר הוועדה
לבחירת שופטים דאז, יעקב נאמן, ואל נציב תלונות הציבור על שופטים דאז, אליעזר
גולדברג, במקביל, בתלונה כפולה, על השופטים אליקים רובינשטיין סלים ג’ובראן
יורם דנציגר – ביהמ”ש העליון (בקשר לתיק על”ע 1341+1898/08), ועל השופט משה סובל – ביהמ”ש המחוזי,
ירושלים (בקשר לתיק על”ע – י-ם 4/08).

כיוון שהתלונה הוגשה גם ליו”ר הוועדה הזאת, הרי שהיא
נמצא גם אצלכם – לפחות פיזית,

בפתח הדברים הסברתי היטב מדוע אני פונה במקביל, גם אל
השר-היו”ר וגם אל הנתל”ש, והדברים מדברים בעד עצמם.

קישרתי בין שתי התלונות משום שהשופט סובל עשה ממני
אידיוט שאינו יודע שכל ערכאה שיפוטית מוסמכת, וחייבת, לבחון את עניין סמכותה לדון
בתיק שלפניה, וזאת כדי שהוא יוכל “להדוף” טענות שלא טענתי, במקום
להתמודד עם מה שכן טענתי, בעוד שבתיק אשר נדון בפני רובינשטיין ושות’ הערכה
הדיונית התעלמה מהעיקרון הנכון שקבע סובל, ולא טענתי בערכאות הדיוניות בשני
התיקים.

מכאן שה”קביעה” – הנכונה כשלעצמה, אבל לא רלוואנטית, משום שלא היא הייתה
השנוייה-במחלוקת – של סובל חייבת הייתה לפעול לטובתי בתיק שהיה בפני רובינשטיין
ושות’.

התוצאה של התלונה הכפולה הייתה שפקיד בלשכת הנתל”ש ענה
לי שהנתל”ש לא מוסמך לברר את התלונה, ואילו פקיד בלשכת השר ענה לי שכיוון
שהנתל”ש “דחה” את תלונתי, השר לא יכול לעשות דבר … נניח שכך
הוא, אבל זה לא מכשיר את השרץ, והשרץ, לענייננו, הוא רובינשטיין אליקים.

לנוחיותכם אפרט את הנושא בתמצית, על פי הזיכרון, כדי שתוכלו
לאחר מכן להתעמק יותר בתלונתי מיום 2.10.2011.

וזאת תמצית הפרשה:

בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין דחה את טענתי בדבר חוסר
סמכות מקומית, בהחלטה האומרת … החזיקו את עצמכם חזק בכיסא: שאין לו סמכות
לבחון את שאלת סמכותו!…

כאשר הגעתי עם הנושא לערעור בביהמ”ש העליון (לפני
ההזנייה אשר הורידה את הערעורים על ביה”ד הארצי בשתי דרגות: מביהמ”ש
העליון לביהמ”ש המחוזי, וממותב-תלתא לדן יחיד) הגשתי בתחילה הודעת-ערעור
מפורטת, אבל לקראת הדיון עצמו נטלתי סיכון רב, והודעתי על צמצום הערעור לנקודה אחת
בלבד: ההחלטה הנ”ל, האומרת שלערכאה הדיונית אין סמכות לבחון את
סמכותה-היא, ודרשתי להחזיר את התיק לערכאה הדיונית, על מנת שזו תיזקק לטענת
חוסר-הסמכות, ותחליט בה לגופה.

משעשיתי כן לא הייתה לרובינשטיין אלא ברירה אחת מהשתיים: לקבל
את הטענה, ולהחזיר את הגלגל לנקודה בה יש לבחון את שאלת הסמכות, או לדחות את הטענה
הזאת, וממילא גם לדחות את הערעור עצמו.

לדחות טענה שהיא בגדר המוסכמות-אין-חולק רובינשטיין לא יכול
היה, כי בכך הוא היה עושה מעצמו אידיוט, אבל הוא גם לא רצה לקבל אותה, כי הוא
החליט מראש לדחות את ערעורי.

מה הוא עשה, רובינשטיין?

הוא אמר, בפסק-הדין, “ההחלטה אינה בפנינו” …

נו, ואם ההחלטה לא הייתה ולא נבראה, די היה בכך כדי לדחות
את ערעורי, שהושתת רק על אותה ההחלטה, אבל רובינשטיין היה מוכרח
“ללכלך” עלי, והוא הטיח עלי בוץ ורפש, ללא צורך, וללא כל תשתית ראייתית
– הערכאה הדיונית הרי סירבה לשמוע ראיות לעניין הסמכות – זולת ביטויים כמו
“יש לזכור”.

שיטה מצויינת להעמיד אנשים אל הקיר, כאשר אין ראיות נגדם: אומרים
“יש לזכור”, ובחסות ה”זיכרון” הזה אפשר לעשות כל מעשה-נבלה
שבעולם (לאניני-ה”סגנון”: הביטוי “מעשה נבלה”, רובינשטיין
מעולם לא בחל בו).

האמירה כי ההחלטה האמורה “אינה בפנינו” הייתה שקר
שקוף ומתועב, משום שההחלטה נמצאת בעמ’ 18 לפרוטוקול של הערכאה הדיונית,
אבל נניח לרגע שגם רובינשטיין וגם שני חבריו להרכב, טחו עיניהם מראות את ההחלטה
שבעמ’ 18 … מדוע הוא לא הקשה בפני סניגורי “על איזו החלטה אדוני מדבר,
אנחנו לא רואים כאן שום החלטה, ואני מציע שאדוני ימשוך את ערעורו”?!

הוא לא הקשה, כי הוא ידע שההחלטה אכן קיימת, ושסניגורי
יצביע עליה, וזה “יהרוס לו את התיזה”!

אציין עוד, כי האידיוט הזה עשה דבר שהדין וההלכה לא מכירים
בו: בהערת-אגב מיותרת-לחלוטין (כל הערות-האגב מיותרות לחלוטין, אבל זו הייתה
מיותרת במיוחד) הוא החיל על עניין הסמכות המקומית את דוקטרינת הבטלות
ה”יחסית”, כאשר הדוקטרינה הזאת מקומה יכירנה רק במקרים של תקיפה עקיפה,
ולא במקרים של תקיפה ישירה, ערעורית, בה מותר להעלות כל טענה שניתן היה להעלות
בערכאה הדיונית.

בנוסף לכך הוא התחיל להתפלפל ולומר – גם זה כהערת-אגב – שלא
הראיתי שנגרם לי עיוות-דין בעניין הסמכות המקומית … סליחה?! מישהו בכלל העלה
את הנושא הזה, מישהו אמר “נניח שאין לנו סמכות מקומית – איזה עיוות-דין ייגרם
לך אם נדון אותך למרות שאין לנו סמכות”, או שאתה, רובינשטיין, שמרת את הקלף
הזה סמוך לחזה, כדי שתצניח אותו עלי בהפתעה, בפסק-הדין?!

אסיים את התמצית הזאת בנקודה אחת שאולי ממצה את הנושא כולו:
בעקבות הדיעה הקדומה, והמשחק המכור-מראש, שהתגלו רק עם פסק-הדין, הגשתי בקשה
לפסילתם-בדיעבד של רובינשטיין וחבריו.

ומה הם אומרים ב”החלטה” שלהם? הבקשה לא ראוייה
לתגובה.

שיסלחו לי מאוד, אבל בקשה לפסילת שופט מחייבת החלטה
מנומקת לעניין גופו, ולא “תגובה”.

זה לא פייסבוק!

ועכשיו תגידו שאני מבקש להתנקם ברובינשטיין בגלל שהפסדתי
אצלו… אז לא: אפשר להפסיד כאשר השופט מתנהל ביושר, בחריצות, בתבונה, אבל טועה
(לדעת המפסיד), אבל מה שעשה רובינשטיין – ובכך הוא הכשיל גם את שני חבריו שנתנו
לו את חתימת ה”אני מסכים” – היה (כלשונו-הוא, במקום אחר) מעשה-נבלה שאין
כדוגמתו.

וכעת חלאת-האדם הזה רוצה להיות המספר-שתיים במערכת המשפט
בישראל, כאילו שהאמון הציבורי בה משאיר מקום לירידה נמוך עו”ד יותר …

נו, באמת!…

ג. ברלינר, דבורה

ביום 10.5.2009 פניתי אל שר המשפטים ויו”ר הוועידה
לבחירת שופטים דאז, יעקב נאמן, והזמנתיו לדחות את מועמדותה של דבורה ברלינר לכהונת
נשיא ביהמ”ש המחוזי, תל-אביב-יפו, ואף לפעול עפ”י סע’ 7(4) לחוק יסוד:
השפיטה, כדי להעיף אותה לאלתר גם מכהונתה השיפוטית הנוכחית.

בנוסף לכך אמרתי כי בוודאי שעל מועמדותה לביהמ”ש
העליון אין מה לדבר, ואני מבקש לראות את פנייתי זו גם כהודעת-התנגדות לקידומה
לערכאה זו.

אני חוזר על האמור בפנייתי זו, לרבות הנספחים לה, ולהביא
בחשבון כי הרף לקידום גבוה בהרבה מהנדרש משופט כדי שטענת פסלות נגדו לא תתקבל.

בכבוד
רב,

שמחה
ניר, עו”ד

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

נא להגיב באמצעות הקישור “הוספת תגובה” (למטה מכאן)

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס

	מגיב אנונימי

שם או כינוי:	הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך הירשם לקבלת שם מגיב שיהיה רק שלך בחר בבקשה שם כינוי קבוע וייחודי לך וסיסמה לשימוש עם השם הזה. שם או כינוי: חסימת סיסמה: הקלדה נוספת של אותה סיסמה: כתובת דואר אלקטרוני:
חסימת סיסמה:
	זכור אותי תמיד במחשב זה

כותרת ראשית:

פורסם ב- רמת השופט, תold post

התנגדות לבחירתם של השקרנים מרים נאור, אליקים רובינשטיין ודבורה ברלינר לכהונות נשיא, משנה-לנשיא ושופט ביהמ”ש העליון

שתף מאמר זה:

כתיבת תגובה לבטל