משענת קנה רצוץ
משענת קנה רצוץ
|
ים הבירבורים שמסביב
פוטין 2008, פוטין 2014 – ההיסטוריה חוזרת *** מאמר מהימים ההם – ללא שום שינוי גם בזמן הזה
“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד
המאמר
הנוכחי התפרסם במדור אקטואליה של פורום אימגו ב 9 בפברואר, 2008. בעקבות המתרחש
בחצי האי קרים, אני מפרסם אותו כאן שנית ללא שינוי . הוא אקטואלי היום כפי שהיה בעת הפרסום.
פרק א’ – ההווה בפרספקטיבה של העבר
|
However much we may sympathize with a small nation confronted |
(נוויל צ’מברליין: סכסוך בארץ רחוקה בין עמים עליהם איננו יודעים
מאומה).
פחות מעשרה חודשים אחרי שדברים אלה נאמרו, ב 3 בספטמבר
1939, זה שאמר אותם, נוויל צ’מברליין, ראש ממשלת בריטניה בסוף שנות השלושים של
המאה שעברה, ראה את חלום הבלהות שלו מתגשם כשהוא מצא את עצמו יוצא למלחמה בגלל
“סכסוך בארץ רחוקה בין עמים עליהם איננו יודעים מאומה”, מלחמה בה אף אחד
לא רצה, מלחמה לה הוא כלל לא היה מוכן, מלחמה בה היקף הנזק והקורבנות היו ללא כל
תקדים בהיסטוריה האנושית.
במבט מפוכח קשה להתעלם מהעובדה שביסודה התבטאותו של
צ’מברליין איננה חסרת היגיון, ויותר מכך מהעובדה שדבריו תקפים היום לא פחות מאשר
בעת שנאמרו לפני 70 שנה, די להסתכל לשם כך על המתרחש בימים אלה בגיאורגיה. המשפט
“סכסוך בארץ רחוקה בין עמים עליהם איננו יודעים מאומה” נשמע ממש כאילו
הוא נתפר לאירועי ההווה. היה מעניין לערוך משאל כמה אמריקאים יודעים למצוא את
גיאורגיה על המפה (למען הדיוק את המשאל הזה צריך היה לעשות לפני שהנושא עלה
לכותרות). בשל הכתיב הדומה באנגלית, בהתחלה לרבים כאן היה נדמה שמדובר במדינת
ג’ורג’יה בארה”ב. לא אהיה מופתע אם יתברר בדיעבד שזאת הייתה הסיבה לתגובתו
הפושרת של אובאמה כשהגיעו החדשות הראשונות.
נוויל צ’מברליין ייזכר לדורות בזכות ה”שלום
בזמננו” שהוא הביא לאנושות, אבל זה רק מלמד שמטומטמי “שלום עכשיו”
לא היו כל כך מקוריים בהביאם את בשורת “השלום” שלהם לעם היושב בציון. לזכותו
של צ’מברליין יאמר שבניגוד לשוטי השלום שלנו, שכבר למעלה משלושים שנה לא שינו כהוא
זה את דעותיהם (כך התפארה לא מזמן שרת החינוך יולי תמיר), לצ’מברליין הספיקו
חודשים ספורים כדי להיווכח בטעותו ולעשות את התפנית הנדרשת במדיניותו.
כבר בחורף 1939, בעקבות ההשתלטות, תוך הפרה בוטה של הסכמי
מינכן, של גרמניה על צ’כוסלובקיה כולה, צ’מברליין החל במדיניות של הגברת החימוש
וחתם על חוזה הגנה עם פולניה. זאת האחרונה, בשל המחלוקת על ה”פרוזדור”
הפולני ועל העיר “החופשית” דנציג, הייתה הכתובת “הטבעית” הבאה
בתוכניות ההתפשטות של היטלר. וכאן אנחנו מגיעים לנושא המאמר שהוא באיזו מידה מדינה
קטנה יכולה לסמוך על כך שבעלות בריתה יבואו לעזרתה כאשר היא נכנסת לעימות עם מעצמה
שכנה.
דבריו של צ’מברליין למעלה מכילים למעשה את התשובה: “עם
כל ההבנה שיש לנו למצוקתה של אומה קטנה המותקפת ע”י מעצמה שכנה, איננו יכולים
לצאת למלחמה בכל פעם שזה קורה”.
יש הרבה מן האמת בקביעתו זו של צ’מברליין, ועד כמה שזה נשמע
ציני, אין זה משנה בכלל מי הוא הצד הצודק בסכסוך, או מי הוא “התוקפן”,
או מי התגרה במי. מצד שני, אם לוקחים ברצינות את המשפט הזה, אז השאלה שמתעוררת מיד
היא מתי כן יוצאים למלחמה? מה הם הקריטריונים ומי מחליט? בפרספקטיבה של היום קשה
לראות במה פולניה הייתה שונה מצ’כוסלובקיה. מדוע שמירה על שלמותה של פולניה הייתה
סיבה מוצדקת לצאת למלחמה בעוד שאת צ’כוסלובקיה היה נכון להפקיר לגורלה?
התרחיש הזה חוזר על עצמו מול עינינו בימים אלה. למרות שזה
היה פחות ברוטלי, הפרק הגיאורגיני הגיע לסיומו בצורה דומה למה שהתרחש בצ’כוסלובקיה
לפני 70 שנה, היו מחאות והיו גינויים וכולם אמרו שככה לא מתנהגים, ארה”ב
אפילו שיגרה את סגן הנשיא, צ’ייני, לנחם את הגיאורגים ולהחזיק להם את היד, אבל בזה
הסיפור נגמר.
על מנת שלא יוותר ספק מי הוא בעל הבית, רוסיה מנעה
מארה”ב לשלוח סיוע הומני והודיעה בלשון שאיננה משתמעת לשתי פנים שלאוניות צי
ארה”ב אין מה לחפש בים השחור. העשן עוד לא גמר להתפזר בגיאורגיה, וכבר
התבשרנו שארה”ב הציבה מערכות טילים על אדמת פולין.
לא ראיתי את זה כתוב בשום מקום, אבל סביר להניח שהסכמתה של
ממשלת פולין להצבת הטילים על אדמתה הותנתה באיזו שהיא התחייבות אמריקאית לבוא
להגנתה במקרה שהרוסים יחליטו לתקוף את פולין בתגובה. אם מי שהוא מבין מקבלי
ההחלטות בפולין מאמין שארה”ב תסתכן בעימות צבאי ישיר עם רוסיה על מנת להגן על
פולין, מגיע לו מושב כבוד במשכן נשיאי ישראל בירושלים – יש שם מדור מיוחד לבעלי
הזיות מהסוג הזה.
בחזרה לשנות השלושים. למעשה צעדו של צ’מברליין כשחתם על
חוזה ההגנה עם פולניה שיקף חוסר אחריות ממדרגה ראשונה, כי לבריטניה לא הייתה כל
יכולת לממש את ההתחייבות שלה, וגם צרופה של צרפת לחוזה ההגנה לא שינה הרבה.
יש לי ספק רב אם צ’מברליין היה חותם על חוזה ההגנה אם הוא
היה חושב שהשטר יוגש לפרעון, מאחר ועצם המחשבה על יציאה למלחמה הייתה מנוגדת באופן
קוטבי לכל השקפת עולמו. הרבה יותר סביר להניח שהוא האמין שעצם קיומו של חוזה
ההגנה יהווה גורם שירתיע את היטלר מלתקוף את פולניה. צ’מברליין ראה את היטלר
כמנהיג רציונלי, מנהיג שלא עושה שטויות כמו לצאת למלחמה נגד האימפריה הבריטית בגלל
איזה סכסוך מקומי.
“הר היטלר הוא ג’נטלמן אתו אנו יכולים לעשות
עסקים” (Herr Hitler is a
gentleman with whom we can do business), כך הוא התבטא באוזני העיתונאים במטוס שהחזיר אותו ממינכן
ללונדון. מהצד השני, למרות הרטוריקה המתלהמת, גם היטלר לא היה מעוניין במלחמה. הוא
האמין, במידה לא מעטה של צדק על סמך “ביצועי” העבר (ההשתלטות על חבל
הרוהר, סיפוח אוסטריה, כיבוש צ’כוסלובקיה וכן ה”נייטרליות” של בעלות
הברית בעת מלחמת האזרחים בספרד), שגם חוזה ההגנה עם פולין יתגלה כצ’ק ללא כיסוי,
ושהוא יצא מזה בלי להסתבך במלחמה של ממש. וכך, בלי שאף אחד רצה את זה, פרצה מלחמת
העולם, מלחמה ששינתה את מהלך ההיסטוריה, רק מפני שהמנהיגים המעורבים קראו לא נכון
את הצד השני.
ובחזרה לזמננו, החלטת ארה”ב להציב מערך הטילים בפולין
וההתחייבויות שנלוות אליה אינן שונות באופן מהותי מההתחייבות שצ’מברליין נתן
לפולין להגן עליה מפני תוקפנות גרמנית. בשני המקרים מדובר בהתחייבויות שאין להן
כיסוי.
מבחינת היכולת הצבאית מצבה של ארה”ב מול רוסיה היום
איננו דומה לזה של בריטניה מול גרמניה ערב מלחמת העולם השנייה, אבל יכולת צבאית
נמדדת לא רק בנשק ובגודלם של הכוחות המזויינים, יכולת צבאית נמדדת בראש ובראשונה
ע”י הנכונות להשתמש בה וע”י הנכונות לשלם את המחיר.
כבעבר, גם הפעם, לדעתי, האמריקאים מאמינים שהשטר לא יוגש
לפרעון מאחר והם מאמינים שעצם האפשרות לפגוע בחיילים ובמערכות נשק אמריקאיות תרתיע
את הרוסים. במלים אחרות, מדיניותה של ארה”ב כלפי הרוסים מתבססת על ההנחה
ש”הם לא יעזו”.
לנשיא בוש יש אמון מלא בקונדוליזה רייס, שרת החוץ שלו, ולפי
הגרסאות הרשמיות והלא רשמיות כאחת, הוא סומך על עצותיה באופן כמעט עיוור. זה נכון
במיוחד כאשר מדובר בתחום בו היא אמורה להיות מומחית – תחום ההתמחות שלה כאשר היא
כיהנה כפרופסור למדעי המדינה ויחסים בין לאומיים באוניברסיטת סטאנפורד היה ארצות
מזרח אירופה ורוסיה. לא נראה שמידת ההבנה שלה במה שמתרחש במסדרונות הקרמלין שונה
בהרבה מזאת של ציפי לבני לגבי מה שהולך אצל בני דודינו.
אף אחד איננו יודע מה בדיוק מתרחש במוחו של פוטין, למרות
שלא חסרים מומחים ומייבינים למיניהם שיודעים להסביר מה הם שיקוליו של פוטין ומה
הוא עומד לעשות. זאת תהיה טעות גורלית להניח שהוא יחליט להימנע מתגובה כל שהיא על
הצבת הטילים בפולניה בלי לבדוק מה בדיוק מסתתר מאחורי ה”אם הם רק יעזו”.
אפשר להניח במידה רבה של וודאות שבחודשיים הבאים לא יקרה
כלום כי פוטין ימתין לראות את תוצאות הבחירות בנובמבר מתוך תקווה שאז יעמוד מולו
פרטנר יותר “נוח” לניסיונות מהסוג הזה, מה יהיה אחר כך? הכל פתוח.
לסיום הפרק הזה מה שהוא מקומי. קראתי בחדשות בימים האחרונים
שארה”ב קיבלה את הסכמתה של ממשלת ישראל להקים בנגב בסיס בו תותקן מערכת התראה
נגד טילים. אינני יודע פרטים כל שהם על ההסכם הזה ועל ההתחייבויות שמתלוות אליו,
אם אכן נתנו התחייבויות כל שהן. נראה לי שממשלת ישראל משלה את עצמה שנוכחות צבאית
אמריקאית על אדמתה תבטיח לישראל חסות מפני כל תוקפן.
לא היה מזיק להנהגה הנוכחית של מדינת ישראל לעשות אתנחתא
קצרה, להפסיק לרגע להתעסק בפריימרי’ס, ולעיין לשם שינוי בספר מלכים ב’, שם הם
ימצאו את המשפט עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ
הַזֶּה, . . . אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו, וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ.
פרק ב’ – מה מריץ את פוטין
לקראת סוף המאה הקודמת רוסיה עברה חוויה טראומטית – היא
איבדה את מעמדה כמעצמת-על.
המאפיין הבולט של הירידה במעמד היה התפוררותה של האימפריה. התהליך
התרחש בשני מישורים. בשלב הראשון ארצות מזרח ומרכז אירופה השתחררו מהעול הרוסי
והפכו ממדינות חסות למדינות עצמאיות. בשלב השני, וזה כאב הרבה יותר, שורה שלמה של
רפובליקות כאילו, רפובליקות שהיוו את המרקם של מה שהיה מכונה ברית המועצות התנתקו
ממעצמת האם והפכו להיות מדינות עצמאיות. הרפובליקות האלו היו מאוכלסות בכל מיני
מיעוטים אתניים, ולמרביתן זו הייתה הפעם הראשונה בהיסטוריה שהן זכו לעצמאות.
בהעדר מסורת של קיום עצמאי מדיני הם לא תמיד ידעו “איך
אוכלים את זה”, והבלגן חגג. אחת התוצאות הייתה התפוררות נוספת ויצירה של תת
מדינות, כאשר חבלים שונים בחלק מהמדינות החדשות אימצו את רעיון העצמאות ופרשו
ממדינות האם. זה מה שמונח ביסודו של המשבר הנוכחי בגיאורגיה. סביר להניח שהתהליך
הזה קיבל עידוד מרוסיה מאחר ומרכיב נכבד מאוכלוסיית החבלים הפורשים הם רוסים
אתניים.
להשתחררות מעולה של רוסיה התלוותה נהירה של המדינות החדשות
להצטרף לאיחוד האירופי ולארגון נאט”ו. בעוד שההצטרפות לאיחוד האירופי מונעת
בראש ובראשונה משיקולים כלכליים ואין לה משמעות מדינית מיוחדת, הצטרפות
לנאט”ו זה כבר סיפור אחר.
נאט”ו איננו סתם ארגון. ארגון נאט”ו הוא ברית
הגנה צבאית, ברית שהסיבה היחידה לקיומה – ה-raison d’être שלה – היא הגנה
על המדינות החברות בארגון מפני תוקפנות רוסית. עבור המדינות החברות בארגון
נאט”ו החברות בארגון היא תעודת ביטוח, וזה גם מה שקסם למדינות החדשות –
התקווה שחברות בארגון נאט”ו תבטיח להן חסות מפני תוקפנות רוסית אם וכאשר מי
שהוא בקרמלין יחליט שהגיעה העת לסובב את הגלגל אחורנית ולהחזיר את המצב הישן
לקדמותו.
הרוסים רואים בארגון נאט”ו, ובצדק מנקודת מבטם, איום. עבור
רוסיה הצטרפותן של מדינות מזרח אירופה לארגון נאט”ו היא יריקה בפנים. הצטרפותן
של ספק מדינות – בעיני הרוסים – השוכנות על גבולם, שזה לא מכבר היו חלק אורגני של
רוסיה רבתי, לנאט”ו איננה אלא זריית מלח נוסף על הפצעים.
לפני שאמשיך, קצת היסטוריה. ארגון נאט”ו הוקם בשנות
הארבעים של המאה שעברה, במטרה להגן על מדינות מערב אירופה מפני פלישה רוסית
אפשרית. על הניר ארגון נאט”ו הוא ברית הדדית שכל החברות בה אמורות לבוא
לעזרתה של כל אחת מחברות הברית אם וכאשר תותקף. למעשה זה חוזה הגנה בין ארה”ב
– החברה הדומיננטית בברית, לבין מדינות הברית.
מאז חתימתו, החוזה הזה עמד למבחן של ממש רק פעם אחת – המצור
על מערב ברלין ב-1948. בארה”ב כיהן אז נשיא של ממש, נשיא שידע לקבל החלטות ולקבל
אותן בזמן, ולכן לחברות בארגון הייתה משמעות.
מאז זרמו הרבה מים בירדן והדברים התמסמסו קצת. במשבר הרציני
הבא, מלחמת סואץ ב-1956, ארה”ב העדיפה לפעול בשיתוף עם רוסיה במקום לבוא
לעזרתן של בעלות בריתה כפי שהיא הייתה מחוייבת ע”פ הסכם נאט”ו. זה בכלל
לא משנה מי היה “הצודק”, או מי היה התוקפן באותה פרשה. ארה”ב
התנהגה כמו חברת ביטוח שכאשר מוגשת לה תביעה היא מוצאת ב”אותיות הקטנות”
של הפוליסה סיבות לא לממש את התחייבויותיה.
איני יודע את כל פרטי ההסכמים שהיו לרוסיה עם מצריים באותה
תקופה, אבל רוסיה “עשתה שריר” והראתה נכונות לחוש לעזרת בעלת בריתה,
כולל הסתכנות במלחמה. ארה”ב התקפלה. ארגון נאט”ו קיים עדיין. יש לו
מפקדה בבריסל ובראשו עומד גנרל אמריקאי. יש לו גם מערך לוגיסטי גדול הפרוש על
מרבית ארצות אירופה.
מה המשמעות המעשית עבור המדינות החברות בארגון? אפס. לא
צריך להיות חכם גדול על מנת להבין שארה”ב לא תצא למלחמה נגד רוסיה “בגלל
סכסוך מקומי בארץ רחוקה”. ההסתמכות על חברות בארגון נאט”ו כערובה
לביטחון היא לפיכך משענת קנה רצוץ ותו לא. בגיאורגיה אולי עכשיו מתחילים להבין את
זה. זאת שאלה טובה אם בפולין ובאוקראינה למדו מה שהוא מהמתרחש בגיאורגיה.
ובחזרה לנושא. לאור המאורעות בגיאורגיה והרטוריקה המתלהמת
של הרוסים מתעוררת השאלה אם העולם עומד לחזור לתקופת המלחמה הקרה. זה מה ששומעים
השכם והערב מפיהם של מומחים ומייבינים למיניהם.
כפי שציינתי למעלה אף אחד לא יודע בוודאות מה עובר במוחו של
פוטין, וזה כולל גם אותי. לא אנסה לכן לתת תשובה לשאלה הזאת. במקום זאת אציג את
הדברים מזווית קצת שונה, זווית המביאה אותי למסקנה שמה שצריך להטריד אותנו איננה
האפשרות של חידוש המלחמה הקרה.
הסכנה האמיתית ממנה צריך לחשוש, לעניות דעתי, היא האפשרות
שבלי שאף אחד ירצה בזה, או יתכוון לזה, ובלי שאף אחד ירגיש בזה, העולם ייגרר למלחמה
חמה, מלחמה בה לשימוש באמצעי לוחמה בלתי קונבנציונליים, עם כל המשתמע מכך, תהיה
סבירות גבוהה.
בחינה לעומק של הרקע למאורעות שקדמו למשבר הנוכחי בגיאורגיה
מעלה תמונה הדומה באופן מפחיד לתהליכים שבשנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת
הביאו לפרוץ מלחמת העולם השנייה. אומנם ההיסטוריה אף פעם איננה חוזרת על עצמה
בדיוק באותה צורה, אבל הדמיון בין אירועי ההווה לבין מה שהתרחש אז הוא גדול מכדי
שאפשר יהיה להתעלם מהאפשרות שהעולם עומד על הסף של “הצגה שנייה”.
מלחמת העולם הראשונה (“המלחמה הגדולה” כפי שהיה
נהוג לכנות אותה לפני פרוץ המלחמה השנייה) הסתיימה בתבוסה מוחצת של גרמניה. בניגוד
למלחמות קודמות בהיסטוריה, לתבוסה הזאת לא התלוו הסממנים המקובלים בתבוסות כאלה –
לא הייתה נוכחות של צבא זר על אדמת גרמניה, אפילו לא זמנית, והנזק החומרי שהיה מנת
חלקן של ערי גרמניה היה מינימלי ורחוק מאוד ממה שעבר על הגרמנים במלחמת העולם השנייה.
וודרו וילסון, נשיא ארה”ב באותה תקופה, היה אידיאליסט שהאמין שניתן להביא את
השלום בלי להשיג הכרעה צבאית במלחמה (peace
without victory היה המונח בו
הוא השתמש). המלחמה הסתיימה לפיכך בהסכם שביתת נשק ולא בהכרעה ברורה בשדה הקרב. הפיקוד
העליון הגרמני ידע היטב שהם הובסו במלחמה, אבל התחושה הזאת לא הייתה נחלת כלל
הציבור הגרמני שהתקשה להפנים את העובדה שצבאם נחל מפלה.
לגרמני הממוצע הייתה הרגשה ש”רימו” אותו. העדר
הסממנים של תבוסה צבאית מצד אחד, והתנאים המשפילים של חוזה וורסאי, תנאים שכללו
בין השאר וויתורים טריטוריאליים מפליגים, וויתור על המושבות מעבר לים, הגבלות
חמורות על גודל הצבא והצי, וסכומי עתק של פיצויים אותם גרמניה נדרשה לשלם, מצד
שני, יצרו אצל רבים בציבור הגרמני תחושה של דיסוננס קוגניטיבי. על הרקע הזה התפתחה
אגדת “הסכין בגב” ששימשה מכשיר תעמולה עיקרי בידי המפלגה הנאצית בדרכה
לשלטון. הבטחותיו של היטלר למחוק את “חרפת וורסאי” ולהחזיר לגרמניה את
מעמדה כמעצמת על קסמו לגרמנים. פעולותיו של היטלר אחרי שביסס את מעמדו כשליט יחיד
נועדו בראש ובראשונה להשגת המטרות האלו. היו לו סיבות טובות להאמין שההרפתקה
הפולנית לא תסתיים בצורה שונה ממה שקרה שנה קודם לכן בצ’כוסלובקיה.
למי יש יותר כבוד?
בדומה למצבה של גרמניה במאה שעברה, המלחמה הקרה הסתיימה
בתבוסה מוחצת של רוסיה. זו הייתה מלחמה מסוג שונה אבל התבוסה הייתה בלתי צפויה
באותה מידה ולא פחות כואבת. רבים בקרב הציבור הרוסי, ובמיוחד בחוגי הממסד הצבאי,
לא השלימו עם תחושת ההשפלה, על אחת כמה וכמה לא עם הדרדרותה של רוסיה למעמד של
מעצמה סוג ב’.
על הרקע הזה התנהגותו של פוטין מקבלת משמעות שונה לחלוטין. זאת
לא אותה אידיאולוגיה, וזאת גם לא אותה הרטוריקה, אבל ביסודה מדיניותו של פוטין,
כמו מדיניותו של היטלר בשעתו, מונחית ע”י השיקול של “השיבה ימינו
כבראשונה”. זה מעיד על קוצר ראות ונאיביות ממדרגה ראשונה לחשוב שהרוסים
יתרגשו במיוחד מהאיומים בסנקציות או מכל צורה אחרת של גינוי מצד מדינות המערב. הם
יודעים טוב מאוד שבזכות שליטתם על מקורות הנפט והגז בקווקז, הנחוצים לאירופה
כאוויר לנשימה, כל הדיבורים האלה הם דיבורים בעלמא. האפשרות שה g8 יחזור להיות g7 גם היא לא
מטרידה אותם במיוחד, וגם לא “חידוש המלחמה הקרה”.
צריך לזכור שבוש, וכן כל מי שיחליף אותו בבית הלבן, מוגבל
מאוד ביכולתו לנקוט בצעדים כל שהם בלי לקבל את הסכמת הקונגרס. על אחת כמה וכמה
כאשר מדובר בצעד דרסטי כמו יציאה למלחמה. גם אם מעמדו של בוש בדעת הקהל האמריקאית
היה איתן, למעט מקרה של התקפה ישירה על ארה”ב, נשיא העומד לסיים את תפקידו
בעוד מספר חודשים לא ינקוט בשום יוזמה צבאית נגד מעצמה כמו רוסיה, לא בגלל
גיאורגיה, ולא בגלל פולניה (גם לא בגלל ישראל לצורך העניין). הוא ישאיר את זה
ליורשו.
הרוסים מכירים היטב את המציאות הזאת ויודעים שבחמשת החודשים
הקרובים המגרש הוא כולו שלהם. לפוטין אין מעצורים כאלה. מאז שהוא ביסס את מעמדו
כשליט כל יכול, יש לו יד חופשית לעשות מה שהוא רוצה, לא צריך לקחת יותר מדי
ברצינות את העובדה שיש מעליו נשיא. גם סטאלין היה בסך הכל “מזכיר
המפלגה”.
יתרה מזאת, זה בכלל לא בטוח שיש התנגדות של ממש בקרב הציבור
ברוסיה למדיניותו הנוכחית של פוטין. סביר להניח שליד פוטין קיים איזה שהוא גוף אתו
הוא מתייעץ בנושאים צבאיים ומדיניים, אבל הדיונים של גוף כזה מתנהלים ללא הכיסוי
התקשורתי המלווה את דיוני הקונגרס בארה”ב, כיסוי ההופך את הדיונים שם לפארסה.
המשבר בגיאורגיה היה לא יותר מאשר “כדור לחימום
הקנה”. המבחן האמיתי יהיה בפולין, ויותר מזה באוקראינה, בה נמצא הבסיס הימי
העיקרי של הרוסים בים השחור. ואם כל זה לא מספיק, כדאי להסתכל על המפה. בפינה
הצפון מזרחית, חבויה בין פולין והרפובליקות הבלטיות, ישנה מובלעת רוסית קטנה בשם
קלינינגרד. זה מחוז ששטחו בערך 200 קמ”ר (קצת יותר ממחצית שטחה של רצועת
עזה), בו מתגוררים כרבע מיליון תושבים. בירת המחוז, העיר קלינינגרד, היא עיר
גרמנית, שמה המקורי היה קניגסבורג, שמיום היווסדה במאה ה 13 הייתה בירתה של פרוסיה
המזרחית שהייתה חלק מגרמניה מקדמת דנא, גם בתקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה כשה”פרוזדור
הפולני” הפריד בינה ובין גרמניה.
הרוסים כבשו את האזור במלחמת העולם השנייה, טיהרו אותו מכל
התושבים הגרמניים שחיו בו מדורי דורות, סיפחו אותו לרוסיה ויישבו בו רוסים. היום
אין קשר יבשתי בין קלינינגרד ורוסיה, והמצב שם דומה להפליא למצבה של דנציג ערב
מלחמת העולם השנייה. לסיכום, אותם האלמנטים שהביאו לפרוץ מלחמת העולם השניה קיימים
היום בשינויים קלים בלבד. האפשרות שמלחמה כזאת אכן תפרוץ, לא בגלל שמי שהוא רצה
בה, אלא בגלל שאחד הצדדים קרא לא נכון את הצד השני, היא יותר מספקולציה גרידא. מטריד
אותי מאוד שבתוך כל ים הבירבורים על חידוש המלחמה הקרה, ועל מה שפוטין רוצה, והאם
הרוסים “יסתכנו” באיבוד הרצון הטוב של העולם החופשי, והשד יודע מה עוד,
אינני מוצא מילה אחת לרפואה על התרחיש אותו תיארתי כאן.
______________
למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור
את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר
גרוניס