שחיתות בהוצאה לפועל, גניבת מיליארדים: על המטפסים על ה”סולמית”

“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

מבוא

 

לקחת משכנתא על ביתך, לטובת הבנק, ולימים כשלת בפירעון ההלוואה, ונשארת חייב לבנק מיליון שקל, ובהעדר כל יכולת להיפרע ממך בדרך אחר, הבנק פתח נגדך תיק הוצל”פ, על סמך שטר המשכנתא, ולבקשתו מינה רשם ההוצל”פ כונס נכסים על ביתך.

 

הכונס הצליח למכור את ביתך בשלושה מיליון שקל, והעביר (אם העביר, אבל זה נושא אחר, לדיון נפרד) לבנק את מיליון השקלים המגיעים לו. הבנק עכשיו שמח וטוב-לב, והתיק ייסגר.

 

לפי חוק ההוצל”פ (וגם לפי ההיגיון) העודף (בסך שני מיליון שקל) מגיע לך, החייב, אבל הוא זולג ונעלם, בניצוחה של מערכת ההוצל”פ, שהיא יחידה אורגנית של משרד המשפטים – ואתה יכול לשכוח ממנו.

 

כך זולגים-נגנבים מדי שנה (בהערכת מינימום-מקסימום זהירה, המבוססת על פרסומים גלויים של רשות האכיפה והגבייה, יחד עם “חיבור שניים ושניים” הנגזר מהכרתי את המערכת) בין מיליארד אחד (1,000,000,000) לארבעים מיליארד (40,000,000,000) שקל. וכאמור – מדי שנה בשנה.

 

כיצד זה מתבצע

 

ראשית נוסיף ונציין כי בכל המקרים הידועים לנו בא כוחו של הבנק דואג לקבל לעצמו גם את המינוי ככונס-הנכסים. זה לא רק תוספת הכנסה “מעל לשולחן”, אלא גם בסיס לכל המניפולציה שאתאר בהמשך.

 

כאשר הכונס גובה שלושה מיליון שקלים תמורת הנכס, לפי כללי החשבונאות הבסיסיים ביותר יש לרשום לטובת החייב זיכוי בגובה אותו הסכום, אותו יש לנכות מסך-כל החוב, כך שההפרש הנוצר הוא יתרת החוב החדשה.

 

מכאן אנו למדים כי אם התקבול גדול מיתרת החוב, הזיכוי בגין התקבול ייצור יתרת-חוב “נגטיבית”, דהיינו עודף לטובת החייב, אותו יש לשלם לחייב, ואז אפשר לסגור את התיק.

 

וכאן מגיע הטריק.

 

אחרי שהכונס קיבל את הכסף, הוא “מחליף כובעים”, ובתור “ב”כ הזוכה” הוא מבצע “הקטנת חוב”: לא “זיכוי”, אלא “הקטנה” של החוב.

 

כיצד הוא “מקטין” את החוב?

 

הוא מחלק את התקבול (3 מיליון, כזכור) לשני סכומים: האחד – מיליון ש”ח אשר מקטין את החוב לאפס, ואת השני הוא מגדיר כ”הקטנת חוב ללא יתרה מתאימה”, ובמקום לסמן את סכום ה”הקטנה” הזה בסימן “מינוס” (-) הוא מסמן אותו ב”סולמית” (#).

 

כיוון שהמחשב של מערכת ההוצל”פ לא מכיר בדבר מעין “2,000,000#” הוא מתייחס אליו כאל גודל לא-מספרי אשר אינו משפיע על יתרת-החוב, והשאלה כעת היא איפה הכסף הזה.

 

להשלמת התמונה יצויין עוד כי יחד עם “הקטנות החוב” האלה ב”כ הזוכה ימהר לסגור את התיק (ואם הוא, משום מה, לא עשה זאת, כאשר החייב יבקש את כספו, או יתחיל לשאול שאלות “מיותרות”, רשם ההוצל”פ יזכיר לו, לב”כ הזוכה, שהיא “יכול” לסגור את התיק…).

 

ה”הסדר” הזה אינו בגדר “התגנבות יחידים”, בבחינת הונאתה של המערכת ע”י עורכי-דין בודדים, כל אחד בפני עצמו, אלא, כמתואר לעיל, ממוסד ע”י מערכת ההוצאה לפועל, ואם לא די בכך, הוא גם מאושר מהמקפצה ע”י היועצות המשפטיות של רשות האכיפה והגבייה.

 

מה עושים כשהחייב מבקש את כספו, את “עודף הגבייה” הזה?

 

ראשית, אומרים לו תגיש “בקשה מסודרת” לרשם ההוצל”פ, ובדרך הזאת המנגנון המנהלי של ההוצאה לפועל מגלגל את הנושא מהמישור המנהלי אל המישור השיפוטי. הדרך הזאת היא מסלול אל-חזור, משום שכל ניסיון לחזור אל המסלול המנהלי ייתקל בתשובה רשם ההוצל”פ החליט, ואנחנו לא ערכאת-ערעור עליו.

 

החייב יכול, מבחינת החוק, לפנות אל רשם ההוצל”פ בהשגה מנומקת על החלטתו-הוא, אבל אז רב הסיכוי שהרשם יגיד אני לא ערכאת ערעור על עצמי (תשובה שאינה ממין העניין), או אין לי מה להוסיף על החלטתי הקודמת (תשובה “אוטיסטית”). ואם תציק לו יותר מדי, הוא גם “יחטיף” לך “הוצאות” לטובת המנוול שגנב את כספך.

 

החייב גם יכול לנסות ולערער על החלטות הרשם, אבל זו דרך יקרה וסיזיפית, אשר לא כאן המקום להרחיב בה.

 

ושאלת השני מיליון שקל היא, עדיין: איפה הכסף?!

 

התשובה לשאלה הזאת יכולה להיות, תיאורטית, באחד מהמקומות האלה:

 

א.    בקופת ההוצל”פ;

 

ב.    אצל כונס הנכסים;

 

ג.     אצל ב”כ הזוכה (אשר ב”כובעו” האחר הוא, כאמור, גם אותו כונס הנכסים);

 

ד.    אצל הזוכה (הבנק, במקרה דנן).

 

התשובות שתקבל בהחלטת הרשם (תלוי מה שתבקש, וכנגד מי) הן אלה:

 

א.    בקופת ההוצל”פ לא התקבל שום כסף מהאמור, וממילא גם אין בה אפילו אגורה אחת מהכסף הזה, ואם ישנה יתרה, הרי היא אצל הכונס, או אצל הזוכה;

 

ב.    הכונס הגיש לרשם ההוצל”פ דוח על פעולותיו, ורשם ההוצל”פ אישר את הדוח, ושיחרר את הכונס מתפקידו;

 

ג.     ב”כ הזוכה הוא רק ה”מייצג”, ואין לו כל מעמד בתיק.

 

ד.    אי אפשר להכריח את הזוכה לבצע “הקטנה” של חוב אשר כבר ירד לאפס (ובמלים אחרות: אפס הוא הגודל הכי קטן שבעולם, וממילא גם אי אפשר להקטינו עוד יותר…).

 

ה.    התיק סגור, ושוב אין לפתחו.

 

ועדיין אין לנו תשובה לשאלה איפה הכסף.

 

התשובות הנ”ל הן אוסף שקרים והסחות-הדעת:

 

א.    כיוון שהכונס – על פי כל המוסכמות המשפטיות – הוא “זרועה הארוכה” של מערכת ההוצל”פ, הרי שכל פעולה שלו – לרבות קבלה של כספים – נחשבת (בבחינת “שלוחו של אדם כמותו”) כאילו נעשתה ע”י לשכת ההוצל”פ עצמה, וממילא כסף שהתקבל ע”י הכונס רואים אותו כאילו הוא התקבל – באותו הרגע ממש – בקופת ההוצאה לפועל;

 

ב.    היחסים בין מערכת ההוצל”פ לבין “זרועה הארוכה” אינם מעניינו של החייב, ואם המערכת הזאת רוצה לתת את הכסף במתנה לכונס, או לוותר בכך דרך אחר על השליטה בו – זב”שה, ומבחינתו של החייב המערכת נשארת האחראית עליו;

 

ג.     ב”כ הזוכה הוא אמנם רק ה”מייצג”, אבל הוא זה אשר, בפועל, באמצעות המשחק בשני “כובעיו” ביצע את המניפולציה הזאת. להשלמת התמונה יצויין עוד כי בתיק ההוצל”פ אין שום תיעוד על כך שהכונס העביר את הכסף מעצמו ככונס-הנכסים לעצמו כב”כ הזוכה, או במישרין אל הזוכה, באשר שתי ה”הקטנות” לא דווחו לתיק על ידיו ככונס, אלא על ידיו כב”כ הזוכה, ואם תישאל השאלה איפה קבור הכלב, התשובה לה תהיה בדיוק כאן, ב”תפר” הסמוי שבין ד”ר ג’ייקיל לבין מיסטר הייד, שהם אותו האיש בדיוק.

 

ד.    אולי אי אפשר לבצע “הקטנה” מעבר לאפס, אבל “זיכוי” אפשר גם אפשר, ואם הזיכוי גדול מגובה החוב, ייתרת החוב הנותרת היא שלילית (ובלשון החוק: “גביית יתר”), ואת זה אפשר –וחייבים – להעביר אל מי שזכאי לכסף הזה – הוא אתה, החייב, שהיית חייב מיליון שקל, ביתך נלקח ממך ונמכר תמורת שלושה מיליון שקל, והעודף, בסך שני מיליון שקל, “זלג” לבלי מצוא, וממילא גם לבלי-שוב.

 

ה.    שום “סגירת תיק” אינה יכולה, מבחינת החוק, להיות “טקס קבורה” לכספים אשר נגנבו בחסות ההוצל”פ ובקשר לפעולות שנעשו במסגרת הליכי ההוצל”פ – במיוחד כאשר איש לא שאל לדעתו של החייב, לפני שסגרו את התיק.

 

אז איפה, בכל זאת, נמצא הכסף?

 

עוד מילה על “הקטנת החוב”

 

לפי תקנות ההוצל”פ הזוכה רשאי “להקטין” את החוב, גם באופן חד-צדדי, בלי לערב את החייב – ובצדק.

 

בצדק, משום שכלל הוא ש”זכין לו לאדם גם שלא בפניו”, ולזוכה מותר לוותר לחייב על חובו – בין משום שהוא קיבל את הכסף מהחייב מחוץ להליכי ההוצל”פ, בין משום שהוא קיבל מצד שלישי כספים שנועדו לכיסוי חובו של החייב, בין משום שבינתיים ניתן פסק-דין הקובע שהחייב חייב פחות מהרשום בספריו של הזוכה (אם בכלל), בין משום שהזוכה גילה פרץ של רצון טוב ונדיבות, וויתר לחייב על החוב “כולו או מקצתו”, בין מכל סיבה אחרת.

 

אבל כל ה”הקטנות” שמקורן בכינוס הנכסים, אינן בגדר “מחווה” או “ויתור” של הזוכה על חלק מהחוב, או בגדר אישור מצד הזוכה שכספים שקיבל לזכות החייב אכן נרשמו לזכותו בספריו, ועז רצונו להתאים, על ידי “הקטנה”, את החוב שבתיק ההוצל”פ לחוב המעודכן כפי שהוא רשום בספריו.

 

מאידך, תקבולי כינוס-הנכסים הם כספים שהתקבלו באמצעות מערכת ההוצל”פ, והיא אחראית לרשום אותם לזכותו של החייב, בזמן-אמת עם קבלתם – עוד לפני שהיא מעבירה לזוכה את מה שמגיע לו, שהרי איך אפשר להעביר לזוכה כספים לפני שהם התקבלו (והתקבול תועד, שאלמלא כן הרי זו העברה “מתחת לשולחן”, אשר כמוה כגניבה)?

 

מערכת ההוצל”פ חייבת לרשום את התקבולים האלה בדרך של זיכוי, ולא בדרך של “הקטנה”.

 

כמובן שזיכוי הוא פעולת חיסור פשוטה, אשר יכולה לתת גם יתרת-חוב שלילית, דהיינו, כאמור, עודף-גבייה אשר יש להעבירו לידי החייב עצמו.

 

אבל ה”זיכוי” הזה לא נרשם, ונשארת בעינה השאלה איפה הכסף.

 

כיצד ה”קומבינה” הזאת מתאפשרת?

 

האדם הראשון והאחרון שאנחנו יודעים בוודאות שקיבל את הכסף והחזיק בו הוא כונס-הנכסים, אשר מכר את הנכס, וקיבל את תמורתו.

 

אם פועלים במסגרת לשכות ההוצל”פ, נניח, 1,000 עורכי-דין אשר, כמוסבר לעיל, חובשים את שני הכובעים (ב”כ הזוכה וכונס הנכסים), כל אחד מהם מבצע 100 כינוסים בשנה, וכל כינוס משאיר בידיו חצי מיליון שקל המסומנים ב”סולמית” – הרי לנו 50 מיליארד שקלים גנובים בכל שנה.

 

הבה נניח שבמספר הנ”ל יש משום הגזמה פראית (על כך להלן), ויש לנו “רק” מיליארד אחד, “רק” מיליון אחד, שקלים גנובים (מיליון אחד ממש לא ייתכן, משום שרק בתיק אחד ראינו חצי מיליון ש”ח, אבל נניח …), והשאלה היא למי יש אינטרס לאפשר לכונסי הנכסים להתעשר בלי לקבל את חלקו בשלל.

 

מה שברור הוא שאם כונס-נכסים כלשהו היה נוטל את הכסף לעצמו בלבד, המאמר הזה היה מקבל צורה של כתב-אישום פלילי נגדו, משום שכל השותפים לגניבה הזאת (את שמותיהם אפרסם בקרוב) הם חכמים לא פחות ממנו, והם לא מטומטמים עד כדי כך שהם יסכנו את עצמם על מנת שאחרים יתעשרו.

 

נתחיל מרשמי ההוצל”פ, אשר נותנים לקומבינה הזאת את “תעודת הכשרות” ה”שיפוטית”. איזה אינטרס יש להם לאפשר לעורכי-הדין (באי-כוח הזוכים, הממונים ככונסי נכסים) להתעשר, בלי לגזור את הקופונים שלהם?

 

אז גם הרשמים שותפים לשוד הזה, אבל איזה אינטרס יש ליועצות המשפטיות של רשות האכיפה והגבייה לסכן את חירותן ואת רישיון עריכת הדין שלהן, כדי לאפשר לרשמי ההוצל”פ ולעורכי-הדין להתעשר, בלי לגזור גם הן את הקופונים שלהם?

 

אז גם היועצות המשפטיות של רשות האכיפה והגבייה הן שותפות לשוד הזה, אבל איזה אינטרס יש למנהל רשות האכיפה והגבייה, דוד מדיוני, לסכן את חירותו-הוא, על מנת לאפשר  ליועצות המשפטיות שלו, לרשמי ההוצל”פ ולעורכי-הדין להתעשר, בלי לגזור גם הוא את הקופונים שלו?

 

אז גם מנהל רשות האכיפה והגבייה, דוד מדיוני, הוא שותף לשוד הזה, אבל איזה אינטרס יש למפקחת על כונסי הנכסים ברשות האכיפה והגבייה לסכן את חירותה ואת רישיון עריכת הדין שלה, על מנת לאפשר  לכל הנ”ל להתעשר, בלי לגזור גם היא את הקופונים שלה?

 

וכן הלאה וכן הלאה – הרשימה השמית תתפרסם כאשר אשלים את התחקיר.

 

האמנם “הגזמה פראית”?

 

בעמ’ 55 לדוח השנתי של רשות האכיפה והגבייה לשנת 2012, אשר פורסם לאחרונה, פורטו הנתונים האלה (ההדגשות הן במקור):

 

גבייה באמצעות הקטנת קרן חוב (גבייה עקיפה):

 

גבייה באמצעות הקטנת קרן חוב נרשמת כאשר התשלום נמסר ישירות לזוכה או לבא/ת כוחו. סך הגבייה באמצעות הקטנת קרן החוב בשנת 2012, שדווחו לתיקי ההוצאה לפועל עומד על סכום כולל של 37,719 (במלש”ח) המהווים גידול של 8% מהשנה שעברה.

 

“גבייה” כאמור יכולה, לשיטתי (כמוסבר לעיל), להיות רק במקרים כגון אלה:

 

האחד – כאשר החייב בא לבנק, ומשלם מרצונו “על חשבון החוב”;

 

השני – כאשר החייב ממחה לזוכה, “על חשבון החוב”, כספים המגיעים לו מצד שלישי, והזוכה מסכים להמחאה הזאת;

 

והשלישי – כאשר צד שלישי נותן לחייב מתנה בדרך של תשלום לזוכה “על חשבון החוב” של החייב.

 

אלא מאי? במקרים האלה אין לזוכים – ובעיקר לבאי-כוחם – כל אינטרס לדווח על ה”גבייה” הזאת, ומנהל רשות האכיפה והגבייה ואנשיו כבר עמדו על כך – הן בהופעותיהם בכנסת, והן במקומות אחרים – ובהתאם לכך גם יזמו שינויי חקיקה מתאימים (ומבורכים).

 

בהעדר דיווח כאמור, כל מה נשאר מה”גבייה” הזאת הוא רק הכספים שנגבים ומדווחים ע”י הכונסים, תחת ההגדרה “הקטנת קרן”, כאשר מדיוני והענתות עצמם מגדירים אותם כ”תשלומים שלא באמצעות הלשכה” – דבר אשר מתיישב לתפארה עם “גבייה באמצעות הקטנת קרן חוב (גבייה עקיפה)”, אשר מוגדרת בדוח השנתי הנ”ל כ”גבייה באמצעות הקטנת קרן חוב” אשר “נרשמת כאשר התשלום נמסר ישירות לזוכה או לבא/ת כוחו” – הכל כאמור בעמ’ 55 לדוח השנתי הנ”ל.

 

מה לא נכנס ל”גבייה” הזאת? אותן “הקטנות הקרן ללא יתרה מתאימה”, המסומנות ב”סולמית”, ואין מובאות בשום חשבון ובשום חישוב, משום שהמחשבים של מדיוני ושות’, כאמור, מתייחסים למספר המסומן ב”סולמית” כאל “גודל לא מספרי”.

 

“הקטנות הקרן” נחלקות, איפוא, לשתי קבוצות:

 

האחת – ההקטנות המדווחות מספרית, וניתנות לכימות בלחיצת כפתור;

 

והשנייה – הקטנות ה”סולמית”, אשר לא ניתנות לשום כימות, אלא אם תינתן למחשבי ההוצל”פ הוראה “לאסוף” אותן ולהוריד מהן את ה”סולמית” הזאת.

 

אלא מאי? מדיוני והענתות, במוצהר, מתייחסים לכל מה שהכונסים עושים כאילו היו אלה פעולות “זרות” לתיק ההוצל”פ, ולהקטנות ה”סולמית” הם בכלל לא מתייחסים.

 

בכמה כספים מדובר, איפוא?

 

סך-כל הכספים הנגבים בקבוצת ה”הקטנות” הראשונה (ההקטנות המדווחות, כאמור) הוא, על פי הדוח הנ”ל, 37,719 מלש”ח – קרוב לארבעים מיליארד ש”ח – זה החלק הגלוי.

 

ומה באשר ל”הקטנות” הסמויות (המסומנות ב”סולמית”)? את אלה הם לא יכניסו לדוח, משום שהמחשבים שלהם, כאמור, לא תוכנתו לדעת אותם.

 

והייתי מדקדק ואומר: הם תוכנתו שלא לדעת אותם.

 

נשארה, איפוא, הערכתם של המעורים בתחום, ולפי ההערכה הזאת, על כל שקל של “הקטנת חוב” גלוייה נעלם – לפחות – שקל אחד של “הקטנת חוב” סמוייה.

 

האם עדיין לא ברור מה פירוש הדבר?

 

פירוש הדבר הוא שסך-כל “גניבות הסולמית” מסתכם בכ-40 מיליארד (!!!) ש”ח לשנה.

 

ונניח שטעיתי בגדול, ומדובר “רק” במיליארד אחד לשנה – ממש “נחמה”…

 

אמור מעתה: ההערכה שמדובר בסדר-גודל של מיליארדי ש”ח רחוקה מלהיות “הגזמה פראית”.

 

האחראים “מיניסטריאלית”

 

האנשים שכתבה זו עוסקת בהם ניתן לסווג בשתי קטגוריות נפרדות: האחת – אלה נושאים באחריות ה”מיניסטריאלית” לפרקטיקת ה”סולמית”, והשנייה – אלה ששותפים לה שלא בתום-לב, דהיינו אלה שאחריותם היא גם פלילית. בקבוצה השנייה, כאמור, נטפל בהזדמנות קרובה, תוך נקיבה בשמות, אבל זאת רק לאחר שאשלים את התחקיר, ואתן לכל המעורבים בנושא את ההזדמנות להגיב (לפני הפרסום, כמובן).

 

כמובן שאין מניעה שהנמנים בקבוצה הראשונה יימנו גם בשנייה.

 

בקבוצה הראשונה נמנים (בטוח שלא רשימה ממצה):

 

עו”ד ענת הר-אבן, היועצת המשפטית  של רשות האכיפה והגבייה, ועו”ד ענת ליברמן, סגניתה הבכירה (להלן: הענתות), אשר הכשירו, וממשיכות להכשיר, את הפרקטיקה הזאת, ולהתכחש לאחריותה של מערכת ההוצל”פ ל”עודפי הסולמית” – אחריות זו אינה נעלמת גם אם יש אמת עובדתית ומשפטית בכל הטענות שלהן על כך שהכסף “כלל לא נכנס לקופת ההוצל”פ”.

 

דוד מדיוני, מנהל רשות האכיפה והגבייה, אשר מסתתר מאחורי סינריהן של הענתות, ומסרב בעקשנות לפנות אל היועץ המשפטי לממשלה, בתור האחראי המקצועי גם על הענתות.

 

עו”ד איריס הופמן, המפקחת על כונסי הנכסים ברשות האכיפה והגביה.

 

ומעל כולם – שרת המשפטים הנוכחית, ציפי לבני, שרשות האכיפה והגבייה היא יחידה אורגנית של משרדה.

 

מקדמה על חשבון הרשימה השמית של הגנבים

 

ה”מקדמה” הזאת אין בה שום חידוש לקוראי האתר הזה: רשם ההוצל”פ הגנב עמיעד רט, אותו אנחנו מכירים כבר ארבע שנים, והוא מעולם לא העז להתגונן, ובוודאי שלא להכחיש את חלקו בגניבה.

 

הוא גם לא העז לתבוע אותי על הוצאת לשון הרע – לא במישור הפלילי, ולא במישור האזרחי.

 

סיכום ביניים, והערה נוספת

 

גם מבלי להתייחס לשאלת ניקיון-כפיהם של העוסקים במלאכה הזאת, עדיין אין לנו תשובה לשאלה איפה הכסף?!

 

איפה הכספים שמתקבלים ע”י כונסי הנכסים והם עולים על יתרות-החוב שבכל תיק הוצל”פ בו מונו אותם כונסי-הנכסים?

 

וההערה הנוספת: מי שחושב לתומו שגניבות ה”סולמית” הן השחיתות היחידה במערכת ההוצל”פ – שיחכה להפתעות.

 

להתראות בכתבה הבאה, בה נחשוף את שמותיהם של הגנבים עצמם. את אלה שמשתפים פעולה עם הגנבים, וחזקה עליהם שהם משתתפים גם בחלוקת השלל.

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס