“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר המשפטים הבא

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

 

ההכרזה הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

 

לפרק הקודם: לשופט משה יועד הכהן: אתה מזהם ומטנף לא רק את ההליך השיפוטי, אלא גם את עצמך ואת מערכת המשפט כולה

 

 

עמל”ע 38161-01-13

 

עמל”ע 20345-06-13

 

בבית המשפט המחוזי בירושלים

 

המבקש (המערער):      שמחה ניר, עו”ד

 

            נ           ג           ד

 

המשיבים:    1.    הוועד המרכזי, לשכת עורכי-הדין (לעניין עמל”ע 38161-01-13)

 

                   2.    הוועד המחוזי ת”א, לשכת עורכי-הדין (לעניין עמל”ע 20345-06-13)

 

בקשה לפסילת השופט הנכבד משה יועד הכהן

 

1.      אדוני השופט, לפני שאתה משתלח בסגנוני, או ב”אופן ההתנסחות” שלי, כפי שכבר עשית לי – ללא סמכות וללא הצדקה – אני מזמין אותך להביא בחשבון כי כל הביטויים בהם אני משתמש – כולל הביטוי “תרגיל מסריח” – לקוחים מלשונם וסגנונם של שופטי ישראל, בפסיקותיהם (ולא רק בהתבטאויות שמחוץ להליך השיפוטי), ומלשונם וסגנונם של “כוהני האתיקה” הצבועים של הלשכה, אשר לטעמם ביטויים כגון “מעיד כאלף עדים”, “בכך הצטרפת”, “המדינה לא מגלה לנו”, או אפילו ביטוי “צמחוניים”, זהירים ושקולים כגון “אמירת אי-אמת”, הם “סגנון בוטה ומשתלח”, כאשר הם עצמם פולטים – בלי שמץ בחילה – ביטויים כגון “לך תביא את הבונזו”, “מעשה נבלה”, “זיוף מאסיווי”, “מסמכים המטילים שיקוצים”, “פגיעה מרושעת”, “הוטל רפש ושיקוץ”, “עומדים ככלי ריק”, “תוצר של הבל פה ועט חסר שחר”, “עלילה שפלה”, “התלהמות ציבורית”, “קלות פה וקלות עט” …

 

וכמובן שאני לא מתנזר משימוש בביטויים הלקוחים מהמסורת היהודית – החל מימי התנ”ך, והלאה.

 

2.      אדוני השופט, לאור גילויים שכבר היו בתיקים האלה התלבטתי עוד לפני שנתת את פסקי הדין אם לבקש את פסילתך, אולם נמנעתי מלעשות כן, הן משום שפסלות שופט היא ממש “מילה גסה” במערכת המשפט שלנו, והן משום המנטרה הידועה, לפיה שופט מקצועי מסוגל להתעלם מכל דבר שאינו רלוונטי, אליו הוא נחשף.

 

אלא מאי? בדרך בה נהגת, במתן שני פסקי-הדין – בלי קשר לתוכנם, ועוד יותר עם קשר לתוכנם – עולה כי המשחק לפניך היה מכור מראש.

 

3.      אדוני השופט, אתה מתבקש, איפוא, לפסול את עצמך בדיעבד מלדון בשני התיקים נשוא בקשה זו, למחוק את שני פסקי הדין, ולהחזיר את התיקים למי שקובע את ההרכבים.

 

4.      אדוני השופט, ישנה הלכה – תמוהה בעיני, אבל מחייבת גם אותי, וגם אותך – לפיה הטוען לדיעה קדומה וכו’, צריך להוכיח את זה במסגרת הדיון בבקשת הפסלות עצמה.

 

משמעות הדבר היא שהשופט אשר לגביו נטענת הדיעה הקדומה צריך לשמוע ראיות, ולהחליט אם יש לו דיעה קדומה, אם אין לו. נשמע משונה, אולי, אבל זאת היא ההלכה, והיא, כאמור, מחייבת את שנינו.

 

הטענה המרכזית לעניין זה – מעבר למה שמתברר מהתיקים עצמם, ועל כך בהמשך – היא שהשופט הנכבד היה שותף לקנוניה/קומבינה נגד המערער, ולשם כך יש צורך להוכיח את עצם קיומה של אותה קנונייה/קומבינה.

 

לפיכך מבוקש לקבוע דיון הוכחות לעניין זה, בו תוגשנה ההוכחות הנדרשות.

 

5.      אדוני השופט, אני ביקשתי ממך להפריד בין מתן פסה”ד בתיק עמל”ע 38161-01-13 (להלן – התיק הראשון) לבין הדיון בתיק עמל”ע 20345-06-13 (להלן – התיק השני), ואם כתיבת פסה”ד בתיק הראשון אינה אפשרית לפי כמות העבודה הרובצת עליך – שתדחה את הדיון בתיק השני.

 

אבל לא רק שאתה “צפצפת” על בקשתי זו, על נימוקיה (כפי שכבר עשית גם לבקשות אחרות שלי), אלא עשית לי “תרגיל”, והפתעת את סניגורי בכך שעם פתיחת הדיון בתיק השני גילית שכבר נתת את פסה”ד בתיק הראשון, ובכך תימרנת אותו כך שהוא לא יכול היה לעשות את מה  שהבהרתי לך שהוא יעשה: שהוא לא יישתתף בדיון כל עוד אין החלטה בעניין החזרת הכתבים שהוגשו ע”י המתיימרת (ועדת האתיקה הארצית), ובעניין המניעה ממנה לטעון בדיון הזה.

 

ומה היה עיקר ההפתעה? הערת-האגב אשר בסע’ 19 לפסה”ד בתיק הראשון, ד”ה “אכן, לוּ הוועד המרכזי היה מגיש את הקובלנה עובר למועד הקובע …”.

 

הערת-אגב זו לא הייתה צריכה לעניין בתיק הראשון, והיא אפילו לא נדונה, אבל אתה הכנסת אותה כדי לסנדל את עצמך, וכדי להוריד את סניגורי, בדיון שבתיק השני, מהדרישה להוציא מהדיון את המתיימרת וכתביה.

 

אתה ידעת שה”ראציו” של סע’ 19 לפסה”ד בתיק הראשון יעזור לסניגורי בתיק השני, ואת זה החלטת לטרפד, הן בהפתעה שהפלת על סניגורי והן בכך שנמנעת מלתת החלטה בבקשתי לעכב את מתן פסק-הדין בתיק השני, לצורך טיעון משלמים.

 

אתה הכנת בפסה”ד שבתיק הראשון את הטיעון עבור ב”כ המתיימרת, בדיון שבתיק השני (והוא אכן עשה זאת!!!).

 

האגו שלך, אדוני השופט, והתוצאה אותה סימנת מראש, לא נתנו לך לאפשר לי, בתיק השני, התמודדות לגיטימית עם קביעותיך בתיק הראשון.

 

6.      אדוני השופט, התירוץ שלך לסחבת במתן פסה”ד בתיק הראשון – קרי העומס וסדר העבודה של בית המשפט, או משהו כזה, התגלה כשקרי בעליל, משום שבחודשים הארוכים שבין הדיון לבין מתן פסה”ד אתה היית עסוק בכתיבת פסה”ד בתיק השני – עוד לפני הדיון בו.

 

אחרת, איך תסביר שכתיבת פסק-דין של 9 עמודים (בתיק הראשון) לקחה לך כחצי שנה, ואילו את פסה”ד בתיק השני (14 עמודים) נתת תוך יום אחד בלבד?

 

למעשה גם ליום אחד לא נזקקת, משום שמהפרוטוקול עולה כי התכוננת לתת את פסה”ד בו-ביום.

 

7.      אדוני השופט, עם מתן פסה”ד בתיק השני התברר כי זה לא היה השקר היחיד בו הלעטת אותי.

 

אתה שיקרת במצח נחושה בהתחייבות שלך להחליט בפסק-הדין גם בבקשה להחזרה למגישם של הכתבים אשר הוגשו ע”י מי שאינו צד לדיון, כאשר – בבחינת “סוף מעשה במחשבה תחילה” – כלל לא התכוונת לעשות כן (כפי שאמנם הווה).

 

אתה שיקרת במצח נחושה בהציגך את השאלה שבמחלוקת כאילו הייתה על זהותו של החותם על הקובלנה, כאשר המחלוקת היא אחרת.

 

אתה שיקרת במצח נחושה באמרך כי בתיק הערעור השני ניתנה לי ההזדמנות להביא ראיות לעניין הסמכות המקומית, בידעך כי ביה”ד החליט סופית בעניין זה, ולא היה מוכן לשמוע דבר כדי להזיז אותו מקביעתו.

 

אתה שיקרת במצח נחושה ביחסך לי את הטענה שעל בית הדין הארצי היה לברר “מחדש מיוזמתו” את טענת חוסר הסמכות המקומית, כאשר אני בסך הכל ביקשתי להחזיר את התיק לערכאה הראשונה, על מנת שזו תשמע ראיות, ותחליט.

 

אתה שיקרת במצח נחושה בהצטרפך אל הערכאות הקודמות אשר הסתמכו על ראיות שלא הוגשו בתיק, בידעך שהן לא הוגשו, ושהטענה הזאת עומדת בלב-ליבה של טענתי לחוסר הסמכות המקומית.

 

אם היית מכשיר את ה”פרוצדורה” הזאת (קרי: יציאתו של ביה”ד קמא לקישוש ראיות ביזמתו, על דעת עצמו ובלי לתת לי את יומי לעניינן) הייתי אומר שאתה אידיוט, אבל אידיוטיות של שופט אינה יוצרת עילת-פסלות, אלא עילת-ערעור.

 

אבל אתה לא אידיוט. אתה ידעת בדיוק מה אתה עושה. אתה ידעת שבהכשירך את ה”פרוצדורה” אתה תשים עצמך ללעג ולקלס בקהילה המשפטית, וגם תסלול לי את הדרך להפיכת הקערה על פיה, בערכאת הערעור.

 

מאידך, אתה החלטת מראש להכשיר את השרץ הזה, ולכן התעלמת מכל הסוגייה של קישוש-ראיות ע”י הטריבונל, מחוץ למסגרת הראיות שהוגשו (או שלא הוגשו).

 

אז אתה מרחת, טשטשת, העלמת, הסווית – הכל על מנת להכשיר את השרץ, בלי לחשוף את ערוותך וערוות הערכאות שמתחתיך.

 

אתה שיקרת במצח נחושה בהציגך את חזרתו של פרקליטי דאז, עו”ד דב אבן-אור, מטענה שלא הייתה ולא נבראה – וגם לא הייתי זקוק לה – כאילו הייתה היא אבן-הראשה לטיעוני, והוא חזר בו מטענת אבן-הראשה.

 

8.      בעגינתך אצל פסה”ד של ביהמ”ש העליון (אשר, כאמור, כלל לא הוגש) אתה שיקרת במצח נחושה בהציגך אותו כ”תשובה” לטענותי: אתה ידעת כי טענתי הייתה (ואני מצטט ממך) הייתה כי “כיוון שהקובל מודה כי הוא נרשם במחוז צפון, נטל ההוכחה לכל שינוי מוטל עליו והוא לא הרימו”, ואילו פסה”ד של ביהמ”ש העליון מתייחס לעו”ד שמחה ניר אחר, אשר טען לחברות במחוז חיפה!

 

איך יכולת לעשות שטות כזאת, איך טחו עיניך מראות דבר כל כך ברור?

 

עכשיו תגיד שאני לא טענתי את זה לא בפניך ולא בערכאות הקודמות, אבל לשם מה אני צריך להתייחס לראיות שלא הוגשו, וגם אין ראייה לכך שאני ראיתי אותן אי-פעם?

 

אני יודע לשם מה: כדי שתוכל לומר כי “המערער התייחס לראייה לגופה, ועל כן אין הוא יכול לכפור בעצם-קיומה” …

 

מכיר אתכם, מכיר את כולכם!

 

9.      אדוני השופט, אתה שיקרת, ושיקרת, ושיקרת – במצח נחושה, וללא בושה.

 

אתה סילפת, וסילפת, וסילפת – במצח נחושה, וללא בושה.

 

אתה מרחת, ומרחת, ומרחת – במצח נחושה, וללא בושה.

 

אתה טייחת, וטייחת, וטייחת – במצח נחושה, וללא בושה.

 

אתה מרחת, ומרחת, ומרחת – במצח נחושה, וללא בושה.

 

אתה הסווית, והסווית, והסווית – במצח נחושה, וללא בושה.

 

ועכשיו אתה תאמר כי “לא הייתה לך דיעה קדומה” … ממש לא!…

 

10.    אדוני השופט, איך תסביר את הדבר שאתה התעלמת, ולא נתת החלטות בבקשות שלי – הן טכניות והן מהותיות, זולת בכך שאתה כבר היית עסוק בכתיבת פסה”ד בשני התיקים, וכלל לא עניין אותך מה אני מבקש?

 

11.    אדוני השופט, מאחורי הטענה השקרית שלך שעומס העבודה, וכו’, אינם מאפשרים לך לתת בהקדם את פסה”ד בערעור הראשון – אתה ישבת וכתבת שני פסקי-דין ארכניים, מלאים הערות-אגב מיותרות וויכוחים עם טענות אשר כלל לא נטענו.

 

יתירה מזאת, על מנת “לחזק את הרושם”, השתמשת, וחזרת והשתמשת, באמירות מסוגת “המערער בעצמו מודה כי…”, כאשר אדם יכול “להודות” רק במה שפועל לרעתו, או מסוגת “המערער אינו חולק על …”, כאשר העדר-המחלוקת היה על עניינים אשר לא היו רלוואנטיים, וממילא גם לא יכלו להיות במחלוקת.

 

12.    אדוני השופט, אתה ניפחת את פסקי הדין ללא צורך, רק כדי לתת להם חזות כוזבת של “מפורטים ומנומקים”, בלי שיש בהם כמעט דבר לעניין השאלות אשר באמת היו שנויות-במחלוקת.

 

13.    אדוני השופט, בוא ניקח, לדוגמה, את קביעתך (בערעור השני, קביעה לגיטימית, אפילו שהיא שגוייה, לטעמי) לפיה הקובל החדש לא צריך לעשות כלום לאחר המועד הקובע – אפילו לא לשלוח מייצג אשר יחליף את מייצגו של הקובל הישן (או שייפה את כוחו של זה האחרון – אפילו את זה לא!).

 

אם כך הוא – בשביל מה כל גיבובי-הדברים סביב הנושא, כולל ההתקפות על כך שאני לא טענתי בפני הערכאה הדיונית את הטענה הזאת? ואם הייתי טוען – זה היה עוזר לי, אצלך? ובכלל – האם טענתי ל”התחשבות” ב”טעויותי”?!

 

כן, כן … אתה המצאת עבורי משהו שאין לו תקדים בכל העולם: יכול פלוני לשבת בחיבוק ידיים, לחכות לפסק-הדין, ואז – אם התוצאה תהיה לרוחו הוא ייתן ל”מייצגו” ייפוי-כוח “רטרואקטיבי”, ואם התוצאה לא תהיה לרוחו הוא יגיד “אני לא הייתי מיוצג בהליך, אני לא מכיר בפסק-הדין הזה”.

 

ובמלים אחרות: ישחקו השופטים לפנינו, אבל לא הם, אלא אני – אני אהיה בעל המילה האחרונה!

 

14.    אדוני השופט, בוא נחזור אל פסק-הדין בערעור השני, אותו כתבת יחד עם פסה”ד בערעור הראשון (בו עצמו, בהערת-אגב אחת לפחות (עליה דיברתי לעיל), כבר סינדלת את עצמך, במודע ובכוונת-מכוון, לגבי הערעור השני), ועוד לפני הדיון בערעור השני – איך תאמר שלא הייתה לך דיעה קדומה?

 

15.    אדוני השופט, כעת חזור אחורנית וקרא שוב את כל האמור לעיל, יחד עם האמור כאן.

 

16.    אדוני השופט, אתה חברת ביודעין ל”טרנד” אשר לפיו דמו של שמחה ניר הפקר הוא.

 

איך אוכיח? תקבע להוכחות, כאמור בסע’ 4, לעיל, אני אזמין את העדים באמצעות המזכירות, ואז לא תוכל לומר שהיה לי יומי להביא ראיות, אבל לא הבאתי אפילו שמץ של הוכחה, אלא טענתי בהבל-פי דברים חסרי-שחר.

 

17.    אדוני השופט, אסיים בכמה מלים על אמון הציבור בבתי המשפט, אשר, בשנים האחרונות, נמצא בירידה מתמדת – ואפילו בצלילה כמעט-אנכית.

 

אמון הציבור לא גלה בגלל ה”סמולנות” של אהרן ברק – בין אם היא קיימת, בין אם לאו – ולא בגלל האקטיביזם השיפוטי שלו – בין אם הוא קיים, בין אם לאו – משום שכל אלה ניתנים לשינוי בדרך של חקיקה – והציבור בחר שלא לעשות כן.

 

אמון הציבור גלה בגלל שופטים אשר מצפצפים על אמון הציבור.

 

18.    אמון הציבור לא נבחן בעיני מי שמעולם לא ראו בית משפט מבפנוכו. אלה עוד יראו!

 

אמון הציבור גם לא נבחן בעיני מי שזכה במשפט – כי לו תמיד יהיה אמון בבית המשפט (עד שגם הוא יראה את נחת-זרועכם).

 

אמון הציבור נבחן דווקא בעיני מי שהפסיד במשפט. שיגיד אמנם השופטים לא קיבלו את דעתי, אבל נחה דעתי שהם נהגו בי בחריצות, במקצועיות – וביושר, ללא דיעה קדומה, ללא אינטרסים זרים וללא שיקולי נקמנות במי שמותח עליהם ביקורת.

 

19.    עכשיו בוא תשכנע אותי, ואת הציבור הרחב – אשר, כרגיל, עוקב אחרי הנעשה בבתי המשפט – שנהגת בי בהגינות וביושר. שכנע אותנו שאכן לא הצלחת לכתוב את פסה”ד הראשון – בן תשעת העמודים – במשך כל ירחי הלידה הארוכים שהתיק היה מונח על שולחנך, ואילו את פסה”ד השני – בן ארבעה עשר העמודים – אכן הצלחת לכתוב תוך יום אחד בלבד מאז הדיון בפניך. שכנע אותנו שבאמת-ובתמים התכוונת להחליט בגוף פסקי הדין בעניים הכתבים אשר הוגשו ע”י המתיימרת, ורק מחמת השכחה התעלמת מהחלטתך, בה התחייבת להחליט בדבר. שכנע אותנו שבכלל מותר היה לך לגעת בכתבים שהוגשו ע”י מי שאינו צדק להליך, ושהיה מותר לך לתת לו פתחון-פה. שכנע אותנו כי את הערת-האגב אשר בסע’ 19 לפסה”ד בתיק הראשון, לא הכנסת אותה כדי לסנדל את עצמך, בתיק השני, כדי להפתיע את סניגורי, וכדי לאפשר לב”כ המתיימרת ניצחון ללא-קרב.

 

שכנע אותנו שכל המתואר לעיל אינו אלא פרי דמיוני החולני.

 

שכנע אותנו בכל האמור – ואני מושך את בקשתי זו.

 

20.    אבל בינתיים, אדוני השופט, לאור הדיעה הקדומה שגילית בשני פסקי הדין – וניצניה כבר לבלבו גם לפני כן, אבל לבדם לא היוו מאסה קריטית ודאית לפסילתך – אתה מתבקש לפסול את עצמך בדיעבד מלדון בשתי התיקים האלה.

 

21.    באותו הכבוד שאתה רוחש לי, ואם נראה לך מהבקשה הזאת כי אני רוחש לך פחות כבוד מזה שאתה רוחש לי, אין זה אלא משום שאני כשלתי בהערכת-חסר של הכבוד שאתה רוחש לי – ועימך הסליחה.

 

יחד עם זאת, ייתכן שהכישלון לא היה שלי, אלא דווקא שלך, בכך שלא עשית כל מאמץ לתת לי את ההרגשה שאתה מכבד אותי יותר משהיה נדמה לי.

 

אני לא שולל גם את האפשרות הקיצונית יותר – שאתה אפילו עשית כל מאמץ אפשרי על מנת לתת לי את ההרגשה שאתה כלל מכבד אותי.

 

 

שמחה ניר,    עו”ד

 

המבקש (המערער)

 

___________

 

לפרק הקודם (לא חלק מהבקשה): לשופט משה יועד הכהן: אתה מזהם ומטנף לא רק את ההליך השיפוטי, אלא גם את עצמך ואת מערכת המשפט כולה

 

______________

 

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות – נא לשתף!

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס