“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

ההכרזה
הרשמית שלי על ריצתי לתפקיד

כל אימת שעולה על הפרק נושא שחרור אסירים במסגרת הסדר מדיני
עם הפלשתינים, מיד נשמעת גם הקריאה לדרוש מארה”ב, כ”תמורה”, את
שחרורו של יהונתן פולארד, אשר נשפט למאסר עולם על ריגול לטובת ישראל (וכנראה
שלא רק לטובתה). במיוחד אמורים הדברים כאשר ארה”ב עצמה מעורבת במו”ם
הישראלי-פלשתיני.

מהכותרת שנתתי למאמר הזה ברור שהנושא לא כל כך פשוט. הוא עד כדי כך לא פשוט, שאני עצמי התקשיתי בסדר בו הצבתי את ה”זוגות”
שבכותרת.

ישראל והאסירים הפלשתינים

מדינת ישראל לא משחררת אסירים
פלשתינים מטעמים הומניים, או הומניטריים.

היא משחררת משום שזה כדאי לה.
משום שבמסגרת סחר-הסוסים עם הפלשתינים היא נותנת סחורה, ומקבלת תמורה, או, אם
תרצו, מקבלת סחורה ונותנת תמורה.

כך, למשל, כדי לשחרר משבי החמאס את החייל גלעד
שליט שחררה ישראל תמורתו 1027 אסירים פלשתינים, רבים מהם עם הרבה-הרבה “דם
על הידיים“.

האם העיסקה הייתה
“כדאית” לישראל, האם היא הייתה מוסרית? לא לי להגיד – בוודאי שלא במסגרת
הזאת.

כעת, לקראת השיחות המתקיימות
עכשיו בין ישראל לפלשתינים, הסכימה ישראל לשחרר 104 אסירים תמורת עצם הסכמתם של
הפלשתינים לשבת אל שולחן המו”ם, ובישראל קמה הזעקה: אנחנו נותנים להם תמורה
ממשית, והם נותנים לנו רק את הסכמתם ה”נדיבה” לדבר איתנו …

גם בנושא הזה לא אביע דיעה אם
העיסקה הזאת אכן “טובה ליהודים”, אם לאו, ואתייחס אליה רק באספקלריה של
הצדדים להסכם.

שני הצדדים יודעים ששום הסדר לא
יצמח מהשיחות האלה, משום שהמקסימום שישראל מוכנה לתת הוא פחות מהמינימום
שהפלשתינאים מוכנים לקבל ולהסכים לו, ושאין
שום הסדר שלפחות 51% מהישראלים ו-51% מהפלשתינאים יסכימו לו.

נשאר, איפוא, לשני הצדדים לנהל סחר-סוסים,
סחר-מכר על אינטרסים לטווח קצר: למדינת ישראל יש אינטרס להיראות בעולם כשוחרת-שלום
אשר מוכנה בלב פתוח לשבת ולדון בהסדר מדיני שיביא שלום לאזור, ולהנהגה הפלשתינית
יש אינטרס להביא לצאן מרעיתה הישגים כלשהם. למשל: שחרור אסירים, הנחשבים בעיני
הפלשתינאים כלוחמי-חרות בשירות העם והמדינה-בדרך.

אז שני הצדדים מתמקחים באמצעות
צד שלישי – ארה”ב, כמובן – ומגיעים להסכם לפיו ישראל תשחרר כך-וכך אסירים
(הפעם – 104, מחולקים לארבע “פעימות”, ובפעם הבאה – “נראה”),
הפלשתינים יסכימו לשבת אל השולחן, וכאשר השיחות תתפוצצנה, כל
צד יוכל להאשים את הצד השני בפיצוץ הזה.

ארה”ב והשיחות

לארה”ב יש עניין בשמירת
מעמדה העולמי כמעצמת-על, וממילא יש לה גם עניין בקידום השלום בעולם בכלל, ובמזרח
התיכון בפרט. לנשיא ארה”ב, ברק אובמה, יש עניין להיכנס להיסטוריה כמי שהצליח לפתור את
הבלתי-פתיר, או, לפחות, להזיז קמעה את הכלים על לוח-השחמט הזה.

לפיכך אפשר לומר כי בשם האינטרס
האמריקאי, בשם האינטרס של אובמה, יכולה ישראל לבוא אל האמריקאים ולדרוש מהם תמורה
עבור נכונותה לתרום לשיפור מעמדה של ארה”ב בעולם, ומעמדו של אובמה בהיסטוריה.

השאלה היא מה אפשר לדרוש
מארה”ב.

התשובה-מהשרוול של רבים בישראל
היא שחרור האסיר פולארד תמורת שחרור אסירים פלשתיניים, אלא שזה ממש לא מן העניין. זה
לא ממין העניין, משום שלארה”ב אין שום עניין בשחרור הפלשתינאים, ולאובמה זה
לא יכול לתת יותר מאשר תהילת-נצח למשך חמש דקות – אם בכלל.

לפיכך המשוואה “פולארד
שבידי ארה”ב תמורת אסירים שבידי ישראל” לא רלוואנטית, ולא תהיה
רלוואנטית, מבחינתם של אובמה ושל המימשל שלו.

נשארה האפשרות לשחק מול אובמה את
המשחק שהפלשתינאים משחקים כנגד ישראל: אתה רוצה שאנחנו נשב לשיחות עם
אבו-מאזן? אתה רוצה להיכנס להיסטוריה על הגב שלנו? אז תן לנו את פולארד!

כאן אנחנו בהחלט נכנסים לתחום
הרלוואנטי של סחר-הסוסים, כאשר הסחורה שישראל מציעה לאובמה היא בהחלט כזו
ש”מדברת” אליו, אלא שכאן נכנסת שאלת המחיר, משום שאובמה יכול להגיד לעצמו
מה לא אעשה למען חלקי בהיסטוריה, אבל הוא יכול גם להגיד לישראלים שקו לי בתחת,
ואם אין לכם עניין בשלום במזרח התיכון, או לפחות בניסיונות להשיגו – זב”שכם.

אז מה הרווחנו? גם לא קיבלנו את
פולארד, וגם נראינו בעולם כמחפשי תירוצים שלא להיכנס לשיחות השלום עם הפלשתינאים.

מדינת ישראל ויהונתן פולארד

אין בכל האמור לעיל כדי לשחרר את
מדינת ישראל ממחוייבותה המוסרית (לפחות) להביא לשחרור של פולארד.

פולארד לא היה “קבלן
עצמאי”, רוכל-נוסע אשר עובר מדלת-לדלת ומציע את מרכולתו לכל המוכן לשלם לו.
פולארד עבד בשירות מדינת ישראל, והופעל על ידה. כאשר רשויות החוק היו בטווח נגיעה
בזנבו, הוא התדפק על שעריה של שגרירות ישראל בארה”ב כדי לקבל מקלט מדיני, ואליקים
רובינשטיין, אז הבכיר שבשגרירות (ממלא מקום השגריר, או משהו דומה), לא פתח לו את
השערים. לא פתח לו את השערים, ובתור פרס הוא נעשה היועץ המשפטי לממשלה, ולאחר מכן,
גם כיום, שופט
ביהמ”ש העליון, המכתים את מערכת המשפט בשקריו (והוא לא היחיד).

מדינת ישראל בגדה בפולארד, והיא
חייבת להביא לשחרורו – בכל מחיר.

מה זה “בכל מחיר” –
קשה להגיד, משום שוויתור על מחצית שטחה של מדינת ישראל, למשל, לטובת ארה”ב זה
“קצת” מוגזם, וכדי למצות אפשרויות אחרות יש צורך ברעיון יצירתי במיוחד.
משהו שיהיה כדאי לאמריקנים, ואותו הם לא יוכלו להשיג בשום דרך אחר.

הייתי אומר שמדינת ישראל הייתה
צריכה אפילו לפסק את רגליה לפני ארה”ב, אם זה היה מביא לשחרורו של פולארד,
אבל האמריקאים לא זקוקים לכך, וגם אילו היו זקוקים לכך – את פולארד הם לא היו
נותנים.

וכפי שהראיתי לעיל, דבר אחד
ברור: “שחרור אסירים פלשתינים תמורת שחרור פולארד” הוא הדבר האחרון
שבעולם שהממשל האמריקני יראה בו “עסקה” שיש לדון בה – לא בכובד-ראש, וגם
לא בקלות-ראש.

ארה”ב ויהונתן פולארד

פולארד עבור ארה”ב הוא כמו מרדכי
ואנונו לישראל.

ואנונו ופולארד בגדו איש-איש
בארצו, לפחות לפי מה שנפסק לכל אחד מהם על פי הדין המקומי של ארצו (ואם היה, או לא
היה, עיוות-דין משפטי למי מהם – זה נושא לדיון נפרד).

ואנונו ופולארד לא רק גרמו נזק
לארצותיהם (אם גרמו). הם עשו משהו חמור מזה, חמור ביותר: הם פגעו
באגו של גורמי הביטחון של ארצותיהם.

על פגיעה באגו אין סליחה, ואין
מחילה. לכן גם העומדים בראש רשויות הביטחון בארה”ב מאיימים להתפטר, אם פולארד
ישוחרר, ולכן הממשל מצהיר השכם-והערב שפולארד לא ישוחרר.

אם ואנונו היה מרגל לטובת
ארה”ב, ובשליחותה, גם הוא וגם פולארד כבר היו משוחררים מזמן (הראשון נתפס
בספטמבר 1986, השני – בנובמבר 1985), אבל כיוון שוואנונו לא פעל בשירות
ארה”ב, הוא אינו “סחורה” עבור האמריקאים, ולכן כל הנימוקים של
ישראל לשחרורו של פולארד היו יפים גם לשחרורו של ואנונו (כשעוד היה בכלא), ולהפסקת
ההגבלות עליו (לאחר שסיים לרצות את עונשו).

עם הבעייה הזאת מדינת ישראל
צריכה להתמודד.

ומהי דעתי בעניין פולארד?

אני מנחש שהתשובה שאתן כאן לשאלה
הזאת כנראה שלא תהיה אהודה על רוב הדורשים לשחרר את פולארד, למרות שגם אני תומך בשחרורו.

אני תומך בשחרורו של יונתן
פולארד משום שאני נמנה עם “בית הלל” בכל הנוגע למשפט הפלילי. יש גם “בית
שמאי”, וזה לגיטימי, וכל אחד יבחר לו את “ביתו”.

כיוון שאני מבית הלל, הייתי
משחרר גם מקרים חמורים יותר, ובוודאי שהייתי משחרר את כל המקרים הקלים ממנו. מרדכי
וענונו, למשל, שנשפט ל-18 שנות מאסר “בלבד”, לעומת פולארד, שנשפט למאסר
עולם.

וממש לא יפתיע אותי אם צבא
מגלגלי העיניים יבוא ויגיד “זה לא אותו הדבר”. מדוע “זה לא אותו
הדבר”? “כי זה לא אותו הדבר” … כמה יצירתי!

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס