“לייק” לדף הפייסבוק עו”ד שמחה ניר – שר
המשפטים הבא

המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אתם כבר מכירים את דעתי לפיה גם לשופטים הכי מנוולים מגיע
צדק, אפילו שלא מגיע להם צדק.

עמדתי זו, אתם יודעים, מושתתת על שני אדנים:

האחד – המוסרי: מי שצודק בעניין מסויים, מגיע לו הקרדיט על
כך אפילו שבעניינים אחרים הוא רשע, מנוול, חלאת-אדם, ואפילו אם הוא עצמו לא
נוהג לפי העיקרון הזה.

והשני – התועלתי: ביקורת לא נכונה, לא צודקת ולא עניינית רק
“מדללת” את הביקורת העניינית הנכונה והצודקת, ומי שצועק “זאב,
זאב!!!” כבר לא מאמינים לו – גם כאשר הזאב הוא אמיתי-למהדרין.

ולפני שנמשיך, אומר לכם שוב: לא אסלח לכם על שאתם מאלצים
אותי להגן על המתועבים, שנואי-נפשי, אבל אני אשאר נאמן לעקרונותי.

בג”ץ, בהרכב של תשעה שופטים, פסק כי החוק המאפשר את מעצרם
למשך עד שלוש שנים ללא משפט של מסתננים לא חוקיים – בעייה אשר חומרתה באה לידי
ביטוי במיוחד בדרום תל-אביב, מקום אליו מתנקזים רבים מהמסתננים האלה – החוק הזה אינו
מתיישב עם חוקי היסוד, הוא לא “מידתי”, ולכן הוא אינו
“חוקתי”, ודינו לבטלות.

קמה מיד זעקה רבתי: השופטים האלה מנותקים מהעם! …
שיבואו לגור בדרום תל-אביב, ונראה אותם!!! …

אז יש לי הפתעות בשבילכם: אכן, השופטים האלה מנותקים מהעם, אבל
זה לא רלוואנטי למקרה דנן.

אין לי שום ספק שהבג”ץ – אפילו בהרכב הכי ליברלי שלו –
לא היה פוסל חוק המאפשר מעצר מסתננים למשך חמש דקות, ללא משפט. זה בהחלט
“מידתי”, ואם תוך אותן חמש הדקות הם מועמדים למשפט ומעצרם יוארך – זה
כבר לא יהיה “ללא משפט”, וציון, כידוע, במשפט תיפדה.

מאידך גם אין לי ספק שמעצר-עולם ללא משפט לא יהיה מקובל
אפילו על הקנאי שבתושבי דרום תל-אביב.

אז עם כל הכבוד למבקרים את פסק-הדין הזה – מעצר של שלוש שנים
ללא משפט זה משהו בין-לבין – בין הקצה שלגביו הכל יסכימו, לבין הקצה שלגביו אף אחד
לא יסכים. אפשר להציב את הגבול מתחת לשלוש שנים, אפשר מעליו, אבל מי שחושב אחרת
ממך – זה כשלעצמו לא עושה אותו ל”מנותק מהעם” – גם אם הוא שופט.
יכול להיות שאם הוא, השופט, יבוא לגור בדרום תל-אביב הוא יציב את הגבול ברמה שונה
מאשר שופט הגר ברחביה, אבל אז יגידו עליו שהוא “לא אובייקטיבי”, ר”ל.

לסיכום: השופטים אכן מנותקים מהעם – אבל לא זה המקרה המתאים
להעלות על נס את הנושא הכאוב הזה.

הערת
שוליים

הערה זה מופנית אל המבקרים את פסק-הדין הזה, בנימוק
שהשופטים “נוטלים לעצמם חירות לצפצף על חוקי הכנסת” – הערה שגם אותה
הבאתי לא פעם: הביקורת על “חוקתיותם” של חוקים מקורה בפרשנות של בתי
המשפט ל”פסקות ההגבלה” שבחוקי היסוד (כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק).

חברה אשר מחוקקת חוקים ומקימה בתי משפט, נותנת בידי השופטים
את התפקיד, הסמכות, החובה והזכות לפרש את החוקים. לפעמים הם עושים את זה טוב,
לפעמים הם עושים את זה רע, אבל זאת היא הפונקציה שלהם, ואם הפרשנות שהם נותנים
לחוק זה או אחר אינה לטעמו של המחוקק – הוא רשאי לתקן את החוק, לפי טעמו-הוא.

לא, אין בכך “פגיעה בדמוקרטיה”, “חקיקה
עוקפת בג”ץ” או “חתירה תחת מעמדה של הרשות השופטת”: אהרן
ברק עצמו אמר את זה כאשר נמתחה הביקורת עליו ועל ה”אקטיביזם
השיפוטי” שלו.

אלא מאי? כאשר הביקורת על חוקי הכנסת הכתה שורש והפכה לחלק
מנוף חיינו המשפטיים, ויחד עימה רמו הקולות הקוראים להגביל את כוחם של בתי המשפט החליפו
השופטים את הדיסקט והחלו ליילל ולצווח ככרוכיה כנגד כל כוונה בכיוון הזה: אללי,
אתם פוגעים בדמוקרטיה, אתם פוגעים באמון הציבור בבתי המשפט!!!

אז לא, ממש לא. למחוקק מותר לומר טעיתי ואני מתקן את טעותי,
ובמקרה הזה אני בסך-הכל מחזיר את הגלגל אחורנית, למצב בו היינו ערב חקיקתן של
פסקות ההגבלה.

ובמלים אחרות: פנינו לעתיד, לשנת התשנ”ב-1992.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס