המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

מסע הדה לגיטימציה שניהלו בעלי אג’נדה מסוימת, ובעיקר כמה
פוליטיקאים, נגד בית המשפט העליון, נחל הצלחה. טענתו המרכזית של אותו מסע הייתה
שהשופטים נקטו מדיניות של אקטיביזם השיפוטי, ובכך חרגו מסמכויותיהם. ואולם, בדיקה
של פסיקותיו של בית המשפט העליון ביושבו כבג”ץ ב-20 השנים האחרונות מגלה כי
בית המשפט גילה בדרך כלל רפיסות שיפוטית כלפי השלטון, ולא מילא את תפקידו כמגן
המדינה מפני התנהלות פוליטית מושחתת.

כמתחייב מתפקידו בג”ץ דן אמנם בעתירות הנוגעות להגנה
על זכויות האדם בשטחים, אך בניגוד לשקרים של בעלי עניין, הוא עשה זאת תוך שמירה על
האינטרסים הביטחוניים והמדיניים של ישראל, בעיקר בתקופתו של הנשיא אהרון ברק.
לעומת זאת הוא הפקיר את זכויות האדם בישראל לחסדי פוליטיקאים תאבי שררה, שטובת
המדינה והציבור מעניינים אותם כקליפת השום. כך היה כאשר דחה מאות עתירות שתבעו
להורות ליועצים המשפטיים לממשלה (הממונים על ידי פוליטיקאים), לחקור חשדות לשחיתות
של אנשי ציבור. כתוצאה מכך, השחיתות השלטונית הלכה והתעצמה, וכמו מחלה ממארת שאין
מה שבולם אותה, שלחה את גרורותיה לכל מוסדות המדינה.

כך היה כאשר בג”ץ דחה עתירות שדרשו מהממשלה לממש
זכויות חברתיות הנגזרות מחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, ובכך תרם לאי צדק החברתי.
כך היה כאשר מערכת המשפט דחתה שוב ושוב תביעות ייצוגיות נגד חברות גדולות ורשויות
שלטוניות שבמשך שנים עשקו את האזרח הקטן. כך היה כאשר ראשי מערכת המשפט לקחו חלק
בדילים פוליטיים בוועדה למינוי שופטים. הפוליטיזציה של הרשות השופטת פגעה בעצמאותה
במקצועיותה, בתפקודה ובהפרדתה משתי הרשויות האחרות – המבצעת והמחוקקת.

גם במקרים הבודדים שבהם הוגשו כתבי אישום נגד שועי הארץ
ומהרסיה, עד לאחרונה הסתפקו בתי המשפט בזיכויים תמוהים, בעסקאות טיעון פסולות
ובעונשים מגוחכים. כאשר צחי הנגבי הורשע בעדות שקר – עבירה מסוג פשע שהעונש המרבי
עליה הוא שבע שנות מאסר – הסתפק בית המשפט בעונש מגוחך של קנס, עם “קלון
לייט”, המאפשר להנגבי לחזור לזירה הציבורית כבר בבחירות הקרובות.

בספר “עושה הכובעים” מדגיש נשיא העליון בדימוס,
אהרון ברק, כי “בית המשפט הוא מבצרו של האדם”, אבל “היכלי
הצדק” בישראל נהפכו למלכודת של עינוי דין, מניעת גישה לערכאות ערעור ומשפט
אחד לעשירי העם ואחר ל”פשוטים”, ושדה לקומבינות של שופטים לצמצום עומס
התיקים על חשבון הצדק.

במקום מורא הדין, שופטים נותנים קדימות למורא הזמן. שופטים
שניסו למחות על העומס אחרי התאבדותו של השופט מוריס בן עטר, הוחזרו לשורה מיד.
העליונים שבשופטים הגדילו לפסוק הלכה, שאינה מאפשרת פסילה של שופט. כל אלה, וההסתה
של בעלי עניין, גרמו לאובדן אמון הציבור בבתי המשפט בשיעור שנסק כבר אל מעל ל-70%.
עם רמת אי אמון כזו, לבתי משפט בדמוקרטיה אין זכות קיום. “אובדן האמון בשפיטה
הוא תחילת סופה של חברה”, אמר הסופר אונורה דה בלזק, ואין ספק בלבי שנשיאת
העליון, השופטת דורית ביניש, יודעת שצדק.

אפילו בוררים בעולם התחתון נהפכו לחלופה לבתי המשפט, גם
בקרב אזרחים מן השורה. פתאום ב”מחנה רחביה” מבינים שהממזרים כבר אינם
מעוניינים בחלוקת השלל השיפוטי בחדרי חדרים. אבל עכשיו זה מאוחר: רכבת השיטה יצאה
לדרך ולביניש ול”כנופיית שלטון החוק”, אין כבר שליטה על הבלמים. המעט
שעוד צריכה ויכולה ביניש לעשות, כמתחייב מתפקידה כראש הרשות השופטת, זה לקבל
אחריות ציבורית ומשפטית למצבה של הרשות ולהתפטר מתפקידה. כך היא גם תפסיק לשמש עלה
תאנה לכיסוי ערוותם של הורסי המדינה, החברה והמעט (מעט מאוד), ממה שנותר
מהדמוקרטיה. אנחנו כה קרובים לנקודת האל-חזור.

לפירסום המקורי, הארץ, 12.12.2011

_______________

הכותב הוא יו”ר התנועה למען האמת בישראל

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס