המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

שוב עומדים אנו בפתחה של עיסקת לשחרור אסירים, ושוב אנחנו
נמצאים בבג”ץ.

עמדתי בנושא ידועה: אם מציעים לנו שלום-אמת לנצח, עם
בטחונות בין-לאומיים מוחלטים להנחת-דעתי, וזה תמורת שחרורו של אסיר-חמאס אחד, ללא
דם על הידיים, לאחר שהוא ריצה 9 שנים -11 חודשים מתוך 10 השנים שנגזרו עליו, אני,
כיהודי טוב, אומר תנו לי את זה פעמיים.

מאידך, אם יציעו לנו לשחרר את כל האסירים אשר בידינו, תמורת
הבטחה “לשקול ברוח אוהדת” הסדר-שלום אשר במסגרתו ייזרקו לים 5,999,999
מתוך 6 מיליון היהודים בישראל – אני אגיד שקו בתחת.

ומה באשר לשלל האפשרויות שבין-לבין? מהי נקודת-הגבול שעד
אליה אסכים, וממנה והלאה לא אסכים?

לכך אין לי תשובה, משום שאין לי הכלים שבידי הממשלה, ואין
לי המידע עד כמה הצד השני למו”מ מוכן למתוח את החוט, בלי שייקרע.

לפיכך, וזו עמדתי הידועה, הממשלה היא זו אשר אמורה להחליט,
ואם החלטתה לא תמצא חן בעיני – אביע את דעתי על כך בבחירות הבאות.

בבג”ץ הסיפור דומה: הנושא כבר עלה אין-ספור פעמים –
לרוב ע”י אותם העותרים עצמם, עם “אלמגור” בראשם – ועמדת הבג”ץ
העקבית היא שאין הוא מתערב בשיקול-דעתה של הממשלה, כשהיא “ממליצה” לנשיא
המדינה, או לאלוף הפיקוד (גיחי-גיחי …) לשחרר אסירים במסגרת של הסדרים מדיניים.

העותרים מנסים להשתית את עתירותיהם על עילת “חוסר
סבירות קיצוני”, וייתכן מאוד שאם – רק אם – הממשלה תחליט לשחרר את כל האסירים
אשר בידינו, תמורת הבטחה “לשקול ברוח אוהדת” הסדר-שלום אשר במסגרתו
ייזרקו לים 5,999,999 מתוך 6 מיליון היהודים בישראל, הבג”ץ יאמר שההחלטה הזאת
לוקה בחוסר-סבירות “קיצוני”, אבל כיוון שאף ממשלה לא תעשה את זה, על
כרחנו אנחנו נמצאים אי-שם בתחום האפור שאולי יש בו חוסר-סבירות, אבל לא
“קיצוני” – אם נשפוט על פי המבחנים הקיימים על המגרש המשפטי.

לפי הפסיקה העקבית של הבג”ץ, אין לעתירות האלה שום
סיכוי כל עוד המחוקק לא יתערב בנושא (ואין שום סיכוי שהוא יעשה כן), או שיקום דור
חדש של שופטים בביהמ”ש העליון, אבל אני מסופק אם הרכב עתידי כלשהו של
הבג”ץ יעז לומר לממשלה אתם מבקשים לשחרר 137 אסירים, ואנחנו מאשרים לכם רק
136…

ואפילו אם זה יקרה – זה לא יעבוד, כי אם הפלשתינים יצטרכו
“לבלוע” את התערבות הבג”ץ, בפעם הבאה הפלשתינים יגידו לנו קודם
תביאו לנו את הסכמת הבג”ץ שלכם לכל הצעה שאתם מביאים לנו – וזה יהיה הבסיס
למיקוח, אבל גם זה עוד לא הכל, משום שאם ישראל תביא את הסכמת הבג”ץ לשחרר
137 אסירים, הם יגידו לנו רגע-רגע, גם לנו יש בג”ץ, והוא לא מאשר את
העיסקה, אלא אם נקבל 138 אסירים…

כך לא מנהלים מו”ם לכריתת הסכם – ובוודאי שלא במישור
הבין-לאומי.

העותרים לבג”ץ יודעים את כל השיקולים האלה, הם יודעים
שעתירתם תידחה, והם מוכנים להסתכן בתשלום אגרה וחיוב בהוצאות (מתוך הנחה
שעורכי-הדין המייצגים אותם עושים מלאכתם בהתנדבות), אבל זה נחוץ להם כדי שיהיו
שלמים עם מצפונם (ואם נהייה ציניים – גם כדי “להוציא קיטור”).

עד כאן הכל ידוע, והכל צפוי, אבל רק דבר אחד מפריע לי כאן:
באים עותרים אשר שכלו את היקר להם מכל, באות משפחות אשר, בדם-ליבן, מבקשות למנוע
את שחרור רוצחי בניהן, ומבקשות לומר כמה מלים לכבוד השופטים, בטרם אלה יפסקו את
הדין.

אכן, העותרים כולם מיוצגים ע”י עורכי-דין מיומנים, אשר
– סביר להניח – עושים מלאכתם נאמנה, ועל הצד הטוב ביותר, ומה יוסיפו טיעונים
רגשיים של “עמך”, אשר לא מכירים את כללי המשחק על המגרש המשפטי?

אבל קצת רגישות … תן להם, גרוניס, להוציא את אשר עם ליבם.
תן להם לומר כמה מלים, אפילו אם אתה יודע שזה לא יעזור … ואולי – מי יודע – הם
בכל זאת יוסיפו לך משהו שעורכי-הדין שלהם לא חשבו עליו. אולי … והכל
ב”מחיר” של דקה-שתיים מזמנכם השיפוטי היקר.

כן, הזמן השיפוטי שלכם יקר, יקר מאוד, כי אתם, מיד עם תום
הדיון, רצים ללשכותיכם כדי להמשיך ולכתוב פסקי דין קולוסאליים, אשר
ה”ראציו” שלהם משתרע על פני שורה, או שורה-וחצי, ואליו אתם מוסיפים
עשרות – אם לא מאות – עמודים של הערות-אגב אשר אינן נחוצות לגפו של הפסק, אלא רק
כדי לזכות בכותרות יפות בעיתוני המחרת, ו/או כדי “לתפוס מקום טוב באמצע”
– באמצע ההיסטוריה.

אבל, לא, לא אצל גרוניס. הוא לא ייתן לנפגעי הטרור ולבני
המשפחות להוציא את מררתם.

כפי שכבר הראיתי, בהזדמנות קודמת בה דנתי בעתירות דומות, ההבדל
בין גרוניס לבתולה הוא בכך שגרוניס נשאר גרוניס, ויישאר גרוניס.

ומדוע גרוניס לא נתן לבני המשפחות לומר כמה מלים? משום
שגרוניס היה ערל-לב
לאדם ולחי, וגרוניס, כאמור, נשאר גרוניס.

בהזדמנות קודמת, במאמר על החזירות בוועדה לבחירת
שופטים, התייחסתי אל האמירה הידועה so little effort,
and so much happiness, והצגתי את השאלה למה החזירות הזאת. למה
לא לגרום אושר לאחרים, כאשר לך זה עולה כל כך מעט?

ואת אותה השאלה אני מציג עכשיו לגרוניס ושות’. אמנם לא
“אושר”, אבל מעט הקלה, כאשר לכם זה “עולה” כל כך מעט.

______________

למשתמשי פייסבוק, טוויטר ושאר הרשתות החברתיות –
נא לשתף!

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס