שמחה ניר, עו”ד

www.quimka.net

www.quimka.com

quimka@quimka.com

11.8.2013

לכבוד

חה”כ
ציפי לבני

שרת המשפטים

משרד המשפטים

ירושלים

נכבדתי,

הנדון: השופטות אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ועופרה צ’רניאק

בפתח הדברים אזכיר לך כי פנייתי אליך מיום 21.5.2013, בנושא חופש המידע,
טרם נענתה לגופה.

עוד אזכיר לך גם פנייתי אליך מיום 4.6.2013, בעניין השופט חאלד כבוב,
גם היא טרם נענתה.

וכעת לנושא שבנדון, אבל תחילה הקדמה המיועדת לטייס האוטומטי אשר
יושב בלשכתך (את קיבלת אותו בירושה מקודמיך) ומפנה את המתלוננים אל נציב תלונות
הציבור על שופטים (נתל”ש).

לא במקרה אני פונה דווקא אליך, ולא אל הנתל”ש, וזה מכמה
טעמים:

האחד – הנתל”ש הוא רק פונקציה מייעצת, אשר המלצותיה אינן
מחייבות – בין אם הן לחובתו של שופט נילון, בין אם הן לזכותו (ובכלל, המילה
“נציב”, שבשפה העברית מדברת בבעל סמכות שלטונית, יש בה כדי להטעות).

השני – חוק הנתל”ש (להלן – החוק, או חנתל”ש) אינו גורע
כהוא-זה מהסמכויות שהיו לשר המשפטים לפני חקיקתו.

השלישי – מניסיון העבר אני למד כי פרשנותו של הנתל”ש לזכות
הנתונה בחוק ל”מי שרואה עצמו נפגע” להתלונן נגד שופט אינה אחידה, ואין
לי שום חשק להתווכח על כך עם פקידי הנתל”ש אשר “הוסמכו בעל-פה” (כך!!!)
ע”י הנתל”ש להחליט במקומו.

הרביעי – מוסד הנתל”ש נכשל טוטאלית במבחן אמון הציבור, ואני
מהמחמירים בנושא הזה.

החמישי – כל תלונה הנמצאת מוצדקת עולה למשלם-המסים
כ-40,000 ש”ח, ואין לכך שום הצדקה.

והששי – הנתל”ש הנוכחי, בעברו כשופט, גם הוא היה שותף
ללחצים עליהם אני מדבר בתלונתי הנוכחית.

כמובן ששום דבר מן האמור אינו מונע ממך לפנות בעצמך אל
הנתל”ש ע”מ לשמוע את דעתו (זה אפילו מוסדר בחוק), כשם שרשאית את להתייעץ
עם כל מי שנראה לך.

וכעת לגוף התלונה:

פורסם בתקשורת (גלובס, 5.8.2013) כי השופטות
אסתר קובו, מיכל רובינשטיין ועופרה צ’רניאק, מביהמ”ש המחוזי, תל-אביב, הפעילו
לחצים כבדים על 9 מערערים למחוק את ערעוריהם בנימוק שסיכויו להתקבל נמוכים, ואף
איימו בהטלת הוצאות כבדות על מי שיסרב (ע”א 41214/12/09).

כפי שפורסם שם, השופטות “הציעו” במהלך הדיון למערערים
באותו הליך למחוק את ערעורם “בשל הסיכוי הנמוך שהערעור יתקבל”, ואיימו
בהטלת הוצאות כבדות על מי שיסרב.

כתוצאה מהלחצים משכו חמישה מתשעת המערערים את ערעוריהם, ואילו
ארבעה לא נענעו, עמדו על שלהם – ובסופו של דבר גם זכו בדין, ואף בהוצאות המשפט.

מה שאנחנו למדים מהפרסום הוא שהנימוק לקבלת הערעור (“צודקים
המערערים בכך שהודעת צד ג’ שלהם נדחתה באופן לקוני ומבלי להיכנס לעובי הקורה ולתת
מענה לטענותיהם. לפיכך אנו מבטלות קביעה זו בפסק הדין, ככל שהיא נוגעת למערערים
בלבד, והדיון בנושא הודעת צד ג’ שלהם כנגד כהן מוחזר לערכאה הדיונית על מנת שזו
תיתן פסק דין מנומק, מבלי להיות קשורה בהחלטתה הקודמת”) היו ברורים מלכתחילה,
גם כאשר השופטות עסקו בכיפוף-הידיים, ועוד למדים אנו שהנימוקים האלה היו יפים גם
לגבי המערערים אשר משכו את ערעוריהם.

אכן, יפה מאוד שהשופטות לא דבקו בהמלצותיהן, ולא התנקמו במערערים
אשר דבקו בערעוריהם, אבל על כך לא מגיע שום צל”ש.

לעומת זאת על הפעלת הלחצים – ניסיון שכשל לגבי ארבעה מערערים,
אבל צלח לגבי חמישה אחרים – יש לפעול במלוא חומרת הדין.

חשוב עוד להוסיף ולציין כי השופטות העמידו במצב לא נוח גם את דוברות
בתי המשפט, אשר נאלצה להגן עליהן בנימוק האומלל ש”מידת המעורבות של כל אחד
מהם בפרשה הייתה שונה, שעל-כן התוצאה לא בהכרח זהה”.

מה זה “לא בהכרח זהה”? האם הנמקתה של הערעור הדיונית
לדחיית הודעות צד ג’ של חמשת המערערים ש”קיפלו זנב” הייתה מנומקת כראוי?
סביר להניח שלא. שכל תשע ההודעות לצד ג’ נדחו באותה ההחלטה ממש.

הלחצים שמפעילים שופטים על בעלי-דין הינן רעה-חולה אצלנו – ויש לעשות
את הכל על מנת להדבירה.

אני מזמינך, איפוא, לנקוט נגד השופטות האלה את כל הצעדים
האפשריים על מנת שהן תעופנה מהשפיטה בהקדם האפשרי – בין בהעמדה לדין משמעתי, בין
בדרך של הדחה מנהלית לפי סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה.

בברכה,

שמחה ניר, עו”ד

העתק: לדף הפייסבוק שלך

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו
“מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו
מאשר גרוניס