אשר יגורתי (כ”ט): בג”ץ צבי בר: גרוניס הסמרטוט מכופף ידיים, וכולם יוצאים סמרטוטים

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

 

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

 

איך נפטרנו מאשר גרוניס

 

נגד צבי בר, ראש עירית רמת-גן, הוגש כתב-אישום על עבירות שוחד ואחרות, ומועצת העיר סירבה להדיחו מהכהונה.

 

על ההחלטה הזאת הוגשה עתירה לבג”ץ, והעותר הוא הד”ר אבי ליליאן, המתמודד על ראשות העיריה בבחירות הקרובות, בעוד כשלושה חודשים.

 

אני לא יכול להתייחס לשאלה אם חייב היה צבי בר להתפטר, או שמועצת העיר חייבת הייתה לפטרו, כי לא שמעתי את הטיעונים בנושא הזה. מה שאני יכול לומר בוודאות הוא שגם תשובה שלילית וגם תשובה חיובית הן לגיטימיות, ותלויות-השקפה, וכדי לתת את התשובה יש שופטים בירושלים.

 

אבל שופטי ירושלים מכופפים ידיים. זה הדבר שהם מיטיבים לעשות מכל, ובמקרה הזה – הרכב מורחב של שבעה שופטי בית המשפט העליון, שבעה אפסים.

 

אהרן ברק אומר – ואני מסכים איתו – ששיקול-הדעת השיפוטי בא לידי ביטוי כאשר ישנן יותר מאפשרות לגיטימית אחת, והשאלה היא אם ההתנערות משיקול-הדעת הזה גם היא בגדר הלגיטימי.

 

ההתרחשות בדיון

 

את מה שאירע בדיון בבג”ץ מתאר יובל יועז (גלובס, 14.7.2013):

 

כל השופטים בתיק – אשר גרוניס, מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, אסתר חיות ועוזי פוגלמן – הביעו את עמדותיהם במהלך הדיון המשפטי, רובן עמדות חד-משמעיות התומכות בהעברתו מכהונה של בר.

 

הם המטירו שאלות והערות לעברם של עו”ד תל-צור, המייצג את בר, ועו”ד אילן בומבך, המייצג את מועצת העיר רמת-גן, שהחליטה לא להדיח את בר על אף הגשת כתב האישום נגדו.

 

לדבריהם, הם התעניינו בנתיב המשפטי, שלפיו החלטת מועצת העיר, שאישרה את המשך כהונתו למרות כתב האישום החמור, איננה סבירה באופן קיצוני. בא-כוח העותר ביקש לשקול נתיב משפטי נוסף – לשיטתו, חוק הרשויות המקומיות מאפשר לקבוע כי אף מוטלת על בר חובה להתפטר נוכח כתב האישום נגדו.

 

כך מתחילה שערוריה משפטית, ב”המטרה” (מדוייק יותר: “הפגזת ריכוך”) של שאלות והערות על ראשו של הצד שהשופטים רוצים להביאו לידי התקפלות (המובאות מתוך כתבתו של יועז):

 

‏עדנה ארבל: “אין שום משמעות להגשת כתב אישום? כתב אישום בהיקף כזה, על תקופה כזו, זה חסר משמעות? אי-אפשר להתעלם מכתב אישום כזה ולהישאר עם אותן שבלונות שהיינו איתן”.

 

מרים נאור: “קח מקרה של ראש עיר שמואשם ברצח ואונס, והוא אינו נמצא במעצר. כנראה שהמציאות עולה על כל דמיון. האמנם קצרה יד השיטה המשפטית מלמצוא פתרון לעניין הזה? חובה על השיטה המשפטית לאפשר לו להמשיך לכהן?”.

 

‏עוזי פוגלמן: “אתה מנסה לחזור לתחילת שנות ה-90? יש הבדל בין הכנסת לשלטון המקומי. הניסיון למתוח סימטריה מלאה בין שלטון מקומי לשלטון מרכזי פשוט לא יעבוד”.

 

אליקים רובינשטיין: “הדרך הראויה הייתה שאדם שמעלותיו רבות יבוא ויגיד – אני הולך להתמודד על חפותי בבית המשפט, להילחם ולהיאבק באישומים, ואני משעה את עצמי מהכהונה. אם זו הייתה הדרך, דרך של תרבות שלטונית סבירה, לא היינו נמצאים כאן עכשיו”.

 

אשר גרוניס: “אנחנו סבורים כי מבחינה ציבורית לא מתקבל על הדעת בשלב הזה שראש העיר ימשיך לכהן בתפקידו. אנחנו מציעים שתהיה התחייבות שהוא לא יתמודד בבחירות הקרובות”.

 

אבל יכולה להיות “המטרה” כזאת גם בכיוון ההפוך, דהיינו אל העותר, או פרקליטו.

 

כמו, למשל:

 

“כאשר המחוקק רוצה לאפשר הדחה של בעלי תפקיד, ממונים או נבחרים, או למנוע התמודדות בבחירות לכהונה כלשהי, הוא יודע היטב לעשות זאת, ובמקרה הנוכחי הוא לא עשה זאת. מדוע שאנחנו נעשה את המלאכה במקום המחוקק”?

 

או, למשל:

 

“אדוני יודע שבית משפט זה לא מתערב בשיקול הדעת של הרשות המוסמכת, ולא מכניס את שיקול-דעתו במקום שיקול דעתה, גם אם אנחנו, במקומה, היינו מחליטים אחרת”?

 

ועוד יותר:

 

“נניח שאנחנו מבטלים את החלטתה של מועצת העיריה – מה נשאר? נשאר לא-כלום, ובהעדר החלטה ראש העיריה נשאר בכהונתו. מה עשינו”?

 

ובאותו הרוח:

 

“אדוני מבקש שאנחנו נבטל את החלטת המועצה, וניתן החלטה אחרת במקומה. מאיפה יש לנו סמכות כזאת”?

 

“אדוני מבקש לקבוע הלכה עקרונית, גם לגבי העתיד, אבל זה לגמרי לא פשוט. קח, לדוגמה, מקרה מהקצה השני: סגן שמיני לראש העיריה מואשם בקבלת שוחד, כאשר השוחד הוא עט-פלסטיק זול, עם ה”לוגו” של המפעל, כאשר בין הנותן למקבל אין שום זיקה במישור השלטוני, כאשר הראיות על עצם קבלת השוחד הן “בעייתיות”, וכאשר בפרקליטות עצמה היו קולות רבים נגד הגשת האישום. אנחנו מניחים שגם אדוני לא היה דורש את הדחתו של אותו הסגן, והשאלה היא אם אנחנו צריכים, ויכולים, לפסוק הלכה שתחול על אין-ספור גווני-האפור שבין שני הקצוות”?

 

“המשיב כבר התפטר מכל התפקידים שיכול להיות להם קשר כלשהו לעבירות המיוחסות לו … האם זה לא צריך להספיק לאדוני”?

 

“נניח שאנחנו מקבלים את העתירה, ומורים על הדחתו של המשיב – ובעוד שלושה חודשים הוא נבחר שוב, כאשר הציבור שבחר בו כבר יודע במה הוא מואשם. מה זה ייתן לאדוני”?

 

והפינאלה השיגרתית:

 

“אולי אדוני ימשוך את עתירתו“? – רמז “דק” לחיוב בהוצאות, אם אדוני לא יקנה את הרמז (את הדברים האלה פרסמתי לראשונה לפני תריסר שנים, והם יפים כאילו נכתבו היום).

 

על כיפוף-הידיים, בניצוחו של אשר יגורתי

 

יובל יועז (שם) מתאר את הדברים כך:

 

בתום הדיון בבג”ץ בעתירה להדחת בר מכהונתו, לאחר שהצדדים השמיעו את טיעוניהם, יצאו השופטים להפסקה, ובסופה הודיע גרוניס: “אנחנו סבורים כי מבחינה ציבורית לא מתקבל על הדעת בשלב הזה שראש העיר ימשיך לכהן בתפקידו. אנחנו מציעים שתהיה התחייבות שהוא לא יתמודד בבחירות הקרובות”.

 

יופי, אם אתם באמת “סבורים” כך, מדוע שלא תביעו את ה”סברה” שלכם בגדר פסק-דין שלאורו נלך גם בעתיד?

 

ומדוע שההתחייבות הזאת תשלול מהבוחר הרמת-גני את הזכות לומר למרות שהוא נאשם בכך-וכך, אני רוצה לראותו בראש העיר, ולא תשלול את הזכות מאלה שבחרו בו לכהונה הנוכחית, בלי לדעת איזו קופה תלוייה (או לא תלוייה) לו מאחוריו?

 

ההיגיון הזה אומר שאם כבר צריך להדיח את ראש העיר – זה דווקא מכהונתו הנוכחית, ולהשאיר לו להתמודד בבחירות הבאות. גם מבחינת החוק אין, ככל הנראה, כל מניעה שנאשם במצבו של צבי בר יתמודד בבחירות בעודו יושב על ספסל הנאשמים, אבל הרעיון הזה הוא “סוכריה” קטנה מדי לעותר, אשר עיקר מעייניו הוא סילוקו של בר מההתמודדות בעוד שלושה חודשים, בה הוא נוטל חלק, והשאלה אם בר יהיה או לא יהיה ראש העיריה בתקופה הקצרה הזאת היא בהחלט משנית, מבחינתו.

 

השאלה  היא איזה אינטרס יש לו, לצבי בר, לוותר על ההתמודדות לקדנציה נוספת, רק כדי להציל את ה”זנב” של הקדנציה הזאת.

 

ייתכן מאוד שבר כבר עייף מ-24 שנות כהונתו כראש העיר, והוא מעדיף לסיים את הקדנציה בראש זקוף, אבל אני, במקומו, הייתי הולך על הקופה הקטנה, כדי שלא להפסיד את הקופה הגדולה. תארו לעצמכם שהבג”ץ מחייב את המועצה לפטר אותו, והוא מפוטר, או מתפטר, ואחרי שלושה חודשים הוא נבחר מחדש … אצבע משולשת להרכב מורחב של שבעה שופטים בביהמ”ש העליון.

 

ייתכן גם שהוא מעריך שסיכוייו להיבחר מחדש הם נמוכים (גם טדי קולק, ראש העיריה המיתולוגי של ירושלים, הובס ע”י אהוד אולמרט הצעיר), אבל הוא עצמו אמר שהוא רוצה להיות ראש העיר כל עוד יבחרו בו.

 

ואכן, צבי בר התקפל, עם הסבר נלעג:

 

סנגורו של בר, עו”ד נבות תל-צור, שהשמיע עמדה לא מחייבת באשר לשאלה אם בר יתמודד בבחירות, הודיע בתגובה: “ניצלנו את ההפסקה כדי להתייעץ עם ראש העיר, הנמצא באולם, אני יכול לומר באופן מוסמך שכך יהיה. הוא לא יגיש מועמדות, על רקע ההערות שהושמעו היום ולטובת העיר”.

 

ואת מי משבח אשר יגורתי, באמרו כי “זו בהחלט גישה ראויה לציון”? את צבי בר, או את עצמו ואת חבריו, אשר תימרנו את ראש העיר להתקפל?

 

אחרי ההתקפלות, דומה היה שהניצחון המלא כבר היה בכיסם של העותר ופרקליטו, עו”ד עפר לרינמן, ומלאכתם הייתה קלה, אבל לא אצל אשר גרוניס, אשר “ביקש” מהם “לשקול” אם הם עומדים על עתירתם:

 

שוב יצאו הצדדים להפסקה, ובסופה הודיע העותר כי הוא מסכים לוותר על עתירתו.

 

והשאלה היא מדוע הם “הסכימו” להתקפל, כאשר עצם ה”הסכמה” פירושה “מפגש רצונות” ביניהם לבין הגרוניס ושות’?

 

הדעת נותנת שבדיון נאמרו גם כמה דברים אשר, אולי, משאירים מקום גם לתוצאה משפטית אחרת.

 

השופט גרוניס הקריא בו-במקום פסק דין המסיים את הדיון בעתירה: “בתום הדיון בה ובטרם ניתנה הכרעה משפטית, הבענו את דעתנו כי מבחינה ציבורית יש קושי רב שבר יוכל להמשיך לכהן כראש עיריית רמת-גן, לאחר שהוגש נגדו כתב אישום חמור בעבירות הקשורות לתפקידו כראש העיר.

 

“נוכח העובדה שהבחירות אמורות להיערך בתוך 3 חודשים, הצענו שבר יודיע כי לא יתמודד לראשות העיר. פרקליטו התחייב בשמו כי לא יגיש מועמדות כאמור. בנסיבות העניין סבורים אנו כי העתירה מוצתה. ניתן בזה תוקף של פסק דין להתחייבותו של בר”.

 

האם הניצחון היה באמת בטוח?

 

האם היה אפשרי שלאור התעקשותו של העותר היה הבג”ץ מגיע לתוצאה אחרת?

 

כן, זה בהחלט היה אפשרי. שופטינו לא אוהבים שלא “קונים” את ה”רמזים” שלהם, ואם הם היו רוצים, הם היו יכולים לדחות את העתירה מהטעמים שהמחוקק לא איפשר לפגוע ברצונו של הבוחר, שלבית המשפט “אין כלים” לשקלל את כל הנימוקים בעד-ונגד, ושבית המשפט לא יתערב בשיקול-דעתה של הרשות, “אלא במקרים נדירים”.

 

יחד עם זאת, כדי שלא להתבזות בביקורת הציבורית על ה”שמרנות” של גרוניס (הגיעונו ימים טובים …) ושות’, השופטים היו מוסיפים את ה”יחד עם זאת”, כמבוא לשלל הערות-אגב המוקיעות את ראש העיר, וממליצות למחוקק להסדיר את הנושא.

 

קחו למשל את אמירתו עתירת-החכמה של רובינשטיין (“הדרך הראויה הייתה שאדם שמעלותיו רבות יבוא ויגיד – אני הולך להתמודד על חפותי בבית המשפט, להילחם ולהיאבק באישומים, ואני משעה את עצמי מהכהונה. אם זו הייתה הדרך, דרך של תרבות שלטונית סבירה, לא היינו נמצאים כאן עכשיו”): רק סביב האמירה הזאת ניתן היה להפיק הערות-אגב “מכאן ועד להודעה חדשה”, עם אלף כותרות ביום המחרת, אחרי, כמובן, שמביעים צער על אשר “קצרה ידנו מהושיע”.

 

כולם סמרטוטים, כולם!

 

אליקים רובינשטיין, השקרן הנאלח והנתעב, אמר בעת הדיון, כפי שכבר צוטט לעיל, כי “הדרך הראויה הייתה שאדם שמעלותיו רבות יבוא ויגיד – אני הולך להתמודד על חפותי בבית המשפט, להילחם ולהיאבק באישומים, ואני משעה את עצמי מהכהונה. אם זו הייתה הדרך, דרך של תרבות שלטונית סבירה, לא היינו נמצאים כאן עכשיו”.

 

אז לפני שמדברים על “תרבות שלטונית סבירה”, צריך לדבר על תרבות שיפוטית סבירה, וכיפוף-הידיים שביצעו גרוניס וחבורתו – הן לעותר והן למשיבים – והתחמקותם מכתיבת ההחלטה הם מבישים באופן קיצוני, ובוודאי שאינם מתיישבים עם “תרבות שלטונית סבירה”.

 

הרעיון של צבי בר ופרקליטיו הוא רעיון פחדני, כי אם הוא כבר מוכן שלא לרוץ בבחירות הבאות, מה זה להפסיד עוד 3 חודשים?

 

חוץ מזה, יכול היה להיות שאם השופטים היו שמעים את פרקליטיו עד הסוף – אולי הם היו משתכנעים, ואז בר היה נהנה מכל העולמות.

 

גם העותרים לא היה צריך להתקפל, אלא אם לא עניינה אותם השאלה העקרונית, אלא רק הבחירות הקרבות.

 

כל המשתתפים בהצגה הזאת – אשר יגורתי, מרים נאור, עדנה ארבל, אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, אסתר חיות ועוזי פוגלמן, העותר ופרקליטו, וגם המשיבים ופרקליטיהם – כולם יצאו סמרטוטים.

 

גם למות זקוף צריך לדעת.

 

______________

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס