ב”ה

נֵפל “אתחלתא דגאולה”

תמיד אותם עסקנים ועסקניות, ותמיד, בדיוק,
עם אותן תוצאות – המשך חורבן ארץ ישראל.

במשך שנים אני מקבלת את הודעות “מטות
ערים”, אני מוחקת בלי לקרוא, כנ”ל, הודעות מועצת יש”ע(?) ח”כ
מסויים שלח לי, בשעתו, כרטיסים למוזיאון גוש-קטיף, כמובן, לא הלכתי.

 
אמש, סיפרה לי האחיינית, שבאה לנחם את בעלי על פטירת אחותו,
ז”ל (הבקר הוא קם), שרחובות באלעזר (גוש עציון) נקראו, לאחרונה, בשמות ישובי
גוש קטיף. גם, בגינה לצד המדרכה, ליד ישיבת מרכז-הרב,
נתקעו שלטים ועליהם שמות הישובים.

עם ישראל אוהב להנציח חורבן.
גם שני פילים לבנים – יד-ושם – כבר הוקמו, ועוד יד “אסור להשוות שום דבר
לשואה” נטויה.

ועכשו, מודעה על מיזם הנצחת
גוש-קטיף, במורשת (בגליל), כולל, סיור ביודפת. אותי זה מגעיל!! ההנצחה היא של
החורבן!!!! לא של הבנין. לגוש קטיף אפשר לחזור בכל רגע נתון, אפילו ברגע זה. כל מה
שצריך צבא הברגים הקטנים לעשות, הוא, להפסיק להיות ברגים קטנים, ולהוביל את העם
בחזרה, להנציח לעד את הבנין, בנין הארץ. אם יביא הדבר למלחמת אזרחים, אז, זה מה
שצריך להיות!!! המלחמה הזו צריכה היתה לפרוץ מזמן! לא ייתכן שצד אחד יילחם, עד
חרמה, ביהודים המעדיפים את חוסר הישע והחורבן, על מלחמה ב”אחים יקרים”,
שאינם אחים, כלל, אלא, גילום עמלק!!!

כל אירועי ההנצחות האלה הם
חילול ה’. זה עתה שבנו לארצנו, וכבר מנציחים את החורבן. וכל זה, בגלל שטיפת מח מצד
מופקרים ומפקירים.

“אז,
מה? את רוצה מלחמת אחים”? למה סירוב לטהר את ארץ ישראל מיהודים, זו
“מלחמת אחים”, ושילוח רבבות חיילים ושוטרים ביהודים, כדי לגרשם מבתיהם,
זו “אחדות ישראל”? נשגב מבינתי! ועוד נשגב מבינתי, שילדי ישראל קונים את
העיוות השטני הזה מרבניהם הפושעים. לא, איני אוהבת מלחמות. נולדתי כאן, בארצנו, בשנת
1942, ואני רואה רק מלחמה. משום מה, קוראים לזה תקומת ישראל ועצמאות, כשבאמת, זו
הגלות הנוראה מכולן. כי היא מטעה, כי עם ישראל הנרדף, מתקשה להאמין, שה”אחים
היקרים” שונאים אותו ומבקשים, אך ורק, את רעתו.

אני
שונאת מלחמות, מלחמות הן אילוץ, ואילוץ זה אילוץ – משהו שאתה נאלץ לעשות!! העובדה
היא, שבגלל ההימנעות שלנו ממלחמת “אחים”, אנו שרויים כל העת במצב
מלחמה!! המדינה המעוותת הזו רואה ביהודים, שלומי אמוני ישראל – אויב, ועם עמלק היא
מבקשת לעשות “שלום”, בדמנו. 

לגוש קטיף אפשר היה לחזור עוד
בלילו של יום גירוש. הגירוש לא היה צריך כלל להתבצע. אבל, פושעי
ה”ממלכתיות” נתנו לה יד, כי, בעיניהם, היא מעל לכל, מקודשת, מקודשת,
מקודשת – יותר מתורת ישראל, יותר מקיום עם ישראל, יותר מארץ ישראל. והרי, בלי
שלושת אלה, היא, לגמרי, וירטואלית, חסרת זכות קיום וחסרת סיכוי לקיום.

 
כבר היה קומץ יהודים שעשה
קידוש ה’, קבל עם ועולם, על גג בית הכנסת בכפר-דרום, אז, ה”שותפה
ההסטורית” לכל פשעי ה”ציונות”, מיהרה לעמוד בפרץ: “הם מביישים
את הכיפה שלראשם…” (שאול יהלום). אילו היו כמה קמצים נוספים, כאלה, הגוש לא
היה חרב, יהודים לא היו ממשיכים להירצח בארץ ישראל, האויב היה מתחבא בחוריו, ועם
ישראל יכל היה לחיות, איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו. אבל, זו, בדיוק, ההוויה, שאשפת
ה”ציונות” אינה יכולה להרשות לעצמה.

ועכשו, שמישהו יסביר לי, למה
ראשית התקומה רצופה אתרי הנצחה, לאנשים ולחבלי ארץ? למה מנציחים ומגלגלים
אבני-גולל על חבלי ציון? הרי, רק התחלנו בתהליך….  למה מחריבים את הגאולה באיבה? כל העסקנים
המיותרים של ההנצחות, צריכים ללכת הביתה, אם אין להם משהו טוב יותר לעשות, כמו,
לעמוד בראש תנועה גדולה, אדירה, של עם ישראל השב לארצו, השב לקומם את הריסות
ישוביו שנחרבו על ידי עמלק כחול-לבן-אדום.