לוועדת איילה פרוקצ’יה, בעניין לשכת עורכי הדין
לוועדת איילה פרוקצ’יה, בעניין לשכת עורכי הדין
|
בעקבות פסק דינו של השופט קובי ורדי מינה שר המשפטים, יעקב נאמן, ועדה בראשות השופטת בדימוס איילה פרוקצ’יה כדי לבדוק את התנהלותה של הלשכה בכמה תחומים *** אני משיב לקול-הקורא שפרסמה הוועדה
המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”
לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין
מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –
איך נפטרנו מאשר גרוניס
שמחה ניר, עו”ד
24.2.2013
לכבוד
יו”ר וחברי ועדת פרוקצ’יה לעניין לשכת עורכי הדין
משרד המשפטים
ירושלים
נכבדי,
הנדון: כשלונה של לשכת עורכי הדין
תמצית
כאשר מדובר על תפקידיה ותיפקודה של לשכת עורכי הדין, הדברים מתייחסים לשני ציבורים: ציבור עורכי הדין, מחד, והציבור הרחב, מאידך.
לפי החלוקה הזאת אך טבעי הוא שהלשכה, כ”גילדה” המקצועית של עורכי-הדין, תדאג לענייניהם ותגן על האינטרסים שלהם, ואילו הציבור הרחב ידאג לענייניו-הוא באמצעות מוסדותיו-הוא – קרי: מוסדות המדינה.
אבל, למרבה האבסורד, המציאות היא משונה מאוד: הציבור הרחב דואג לענייניו באמצעות לשכת עורכי-הדין, ועל חשבון עורכי-הדין, ואילו לעורכי-הדין אין “אבא”.
אין להם “אבא”, כי, לפי חוק הלשכה, הדאגה לענייניהם המקצועיים של עורכי-הדין הינה בגדר “פעולות הלשכה שברשות” בלבד, ואעמוד על כך בהמשך.
פתיח
אפתח ואומר כי אם חיסולה של הלשכה כגוף שעורכי הדין חייבים להיות חברים בו מצריך עבודת מטה מורכבת, ישנם שני דברים אשר מימושם יכול להיות מידי, ואינו מצריך משאבים רבים – אם בכלל.
הדבר הראשון: יש לקיים משאל-עם בין חברי לשכת עורכי-הדין (ורצוי שישותפו בו גם מי שעתידים להיכנס למקצוע בעתיד הנראה לעין) בשאלה אם הם רוצים את החברות הכפוייה בלשכת עורכי-הדין.
אני מניח שעסקני הלשכה יתנגדו אפילו לצעד הדמוקרטי המינימליסטי הזה, אבל את הפרצוף שלהם אנחנו מכירים משנים – במיוחד מהפסיקה של בתיהמ”ש, כולל של ביהמ”ש העליון – ולא רק מפסק-דינו הטרי של השופט קובי ורדי, שהיה ה”נפץ” שהביא להקמתה של הוועדה הזאת.
והדבר השני: יש להעביר את סע’ 3(4) לחוק הלשכה (“לפעול להגנת ענייניהם המקצועיים של חברי הלשכה”) מסע’ 3, הדן ב”פעולות הלשכה שברשות” לסע’ 2, הדן בתפקידי החובה של הלשכה.
אני יודע שרבים בלשכת עורכי הדין, ובציבור כולו, סבורים כי הדאגה לענייניהם המקצועיים של עורכי-הדין היא הבסיס המרכזי והעיקרי לקיומה של הלשכה, וכך, מן הסתם, סבר גם ביהמ”ש העליון בבג”ץ חיים שטנגר, אליו אתייחס בהמשך.
אני מוכן להמר על כך שלפחות חלק מהיושבים בוועדה הזאת, גם הם לא היו מודעים לכך – עד שהם קראו את האמור כאן.
המצב המשפטי כיום הוא שאם הלשכה תסרב לדאוג לענייניהם המקצועיים של חבריה, אי אפשר יהיה לכפות זאת עליה, כי הדאגה הזאת היא בגדר פעולות שב”רשות” בלבד.
העברת הפונקציה הזאת מסע’ 3 לסע’ 2 לא תעלה דבר, חוץ מ”קפה וביסקוויטים” לחברי הלשכה אשר יתנדבו לשבת בוועדות אשר תוקמנה למטרה הזאת.
אפשר יהיה, כצעד משלים, להעביר את השיפוט המשמעתי לידי המדינה – דבר רצוי וחיוני בפני עצמו – וזאת כדי למנוע ניגוד עניינים של הלשכה. זה כבר יעלה כסף למשלם המסים הכללי, אבל יחסוך לחברי הלשכה עצמם, אשר לא יצטרכו לממן את “משטרת המחנה” הרודפת אותם (וגם על כך בהמשך, כולל התייחסות להגדרה המצמררת הזאת).
הצעד המשלים הזה ידרוש מהציבור הרחב להחליט – באמצעות מוסדותיו הנבחרים – אם הוא מוכן לממן את השיפוט המשמעתי של עורכי-הדין, או לוותר עליו (ובינינו: מה נותן השיפוט המשמעתי הזה לגב’ כהן מחדרה, זולת “שוט” כנגד עורך-הדין אשר עמל קשות למענה, וייצג אותה לתפארה, אבל לא הצליח לספק לה את הסחורה?).
על עצמי מעט לספר ידעתי – מפי מבקשי-נפשי
לא רק שמעולם לא נגעתי באגורה שאינה שלי, וגם לא נטען כנגדי כדבר הזה, אלא שמוסדות האתיקה של הלשכה אמרו עלי לא רק שאני “מקצוען”, אלא גם –
“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.
ודוק: זה לא מה שאני אומר על עצמי, ולא מה שמוקירי אומרים עלי – אלא מה שמבקשי-נפשי עצמם אמרו עלי!
והגב’ פרוקצ’יה, אגב, הצטרפה למחמאה הזאת!
ועל מה כוהני ה”אתיקה” העיפו אותי לצמיתות מהלשכה?
על ביטוי עובדתי טהור כגון “המדינה לא מגלה לנו” – ממש “סגנון בוטה ומשתלח” …
על ביטוי כגון “ובכך הצטרפת”, הבא כמסקנה לוגית מעובדות אחרות, אשר פורטו, ואיש לא חלק עליהן – ממש “סגנון בלתי מאופק ובלתי מרוסן” …
על ביטוי כגון “מעיד כאלף עדים”, כמסקנה משפטית מעובדות נתונות … אז נניח שהמסקנה המשפטית היא שגוייה, ואותן העובדות לא מעידות כ-1000 עדים, אלא רק כ-999 עדים, כ-998 עדים, או אפילו רק כ-500, 400, 100, 10, 5 או 2 עדים בלבד… נניח שהם מעידים רק כעד אחד, או אפילו אינם מעידים בכלל, והמסקנה המשפטית שהצעתי אינה “מחזיקה מים” …
אז מה? מאימתי מסקנה משפטית שגוייה מעידה (“כאלף עדים”, או בכלל) על “חוסר כבוד לבית המשפט”?
ואגב, הגב’ פרוקצ’יה הייתה שותפה אקטיבית גם לרדיפה הזאת, בנשימה אחת עם המחמאה הנ”ל, שאני, כאמור –
“אדם מבוגר, המאמין בצדקת דרכו, פועל בכל נימי נפשו לקידום המטרה לתועלת הציבור ולא לתועלתו האישית”.
שגם לה, כאמור, היא הייתה שותפה.
ובשם מה הם עשו לי את זה? בשם “רמת המקצוע וטהרו” …
עורך דין שנתן שוחד כדי לקבל עבודה משפטית קיבל שנת השעייה אחת בלבד, עורך-דין שהורשע בחברות בארגון עויין נשפט לחמש שנות השעייה.
אבל מי שאומר “ובכך הצטרפת” – על ה”סגנון” הזה אין מחילה ואין כפרה, ועל כך ודברים נוספים העיפו אותי מהלשכה לצמיתות. זה היה בשנת 2008, לאחר שורה ארוכה של השעיות מצטברות, אבל בשנת 2011 הם – כוהני “כבוד המקצוע” – העמידו אותי לדין “משמעתי” עם דברים שעשיתי, לטענתם, בשנת 2005 – עד כדי כך מגיע צמאונם-לדם!
בלשכה וולונטארית זה לא היה עובר!
לא, אני לא בא להתווכח עם הפסיקה של ביהמ”ש העליון, או עם כל פסיקה אחרת, ואני מוכן להניח שעל “ביטויים” כאמור אכן היה מגיע לי לעוף מהמקצוע לצמיתות (+ השעיות ל-3 שנים + 4 שנים + 10 שנים + 10 שנים נוספות + הוצאה נוספת לצמיתות – והכל במצטבר!).
ואני מוכן גם להניח שכל עורכי הדין האחרים, שקיבלו עונשים קלים לאין שיעור על דברים חמורים לאין שיעור זכו מן ההפקר – שלא בצדק.
אבל אם ההתאגדות של עורכי-הדין הייתה וולונטארית, והיו קמות כמה “לשכות” שהיו מתחרות ביניהן על ה”דאגה לענייניהם המקצועיים” של חבריהן, זה לא היה עובר – גם אם צריך היה להפעיל לשם כך את המחוקק!
אלא מאי? אותו חבר-הכנסת אשר דאג להעברת “מתן סעד משפטי למעוטי-אמצעים” מסע’ 3 (פעולות שברשות) לסע’ 2 (תפקידי החובה) – חה”כ עו”ד יריב לוין, מבכירי העסקנים של הלשכה – אפילו לא טרח לענות לי, גם אחרי שלוש תזכורות, על ההצעה להעביר לסע’ 2 גם את הדאגה לענייניהם המקצועיים של עורכי-הדין.
אם העסקנות הזאת שלו – זו שהביאה אותו גם לכנסת – הייתה במסגרת התאגדות וולונטארית המחוייבת לחבריה אם חפצת-קיום היא, הוא היה דואג לציבור שלו, ומשאיר את הדאגה לעניים בידי המדינה.
אם שלטון העסקנים טוב למקצוע …
עסקני הלשכה מתיימרים להגן הן על “רמת המקצוע וטהרו” (סע’ 1 לחוק הלשכה) והן על האינטרסים של חברי הלשכה.
אם אכן הם כל כך טובים – קבלו אותם לשירות המדינה, ותנו להם משכורות – והכל בתנאי שהם לא ינהלו פרקטיקה פרטית, במקביל.
ומדוע שלא ינהלו במקביל? משום שהדאגה לענייניהם המקצועיים של עורכי הדין והפזילה אל השופט בפניו העסקן מופיע ביום המחרת לוקה לרוב בניגוד עניינים.
על “כבוד המקצוע”
במערכת הבחירות למוסדות הלשכה, יוני 2011, חברו הצמד-חמד דורון ברזילי ואפרים נוה לקמפיין משותף שאחת מסיסמאותיו הייתה אנחנו נחזיר למקצוע את כבודו. נוה הוסיף: אנחנו ננהל קמפיין להחזרת הכבוד למקצוע.
כיום שניהם כבר כמעט במחצית הקדנציה, והם מנהלים קמפיין זה-נגד-זה, ו”כבוד המקצוע” נשאר כתאומו הזהה של ה”רצח על רקע כבוד המשפחה“.
לא אאריך
לא אאריך בהרצאת-הדברים כאן, משום שעסקני הלשכה מוציאים עבורי את הערמונים מן האש, יום-יום, וצדיקים, כידוע, מלאכתם נעשית ע”י אחרים.
יחד עם זאת – בבחינת פטור בלא-כלום אי אפשר – אפנה אתכם לשלושה מאמרים שלי, המראים עד כמה הלשכה אינה רלוואנטית לחבריה.
המאמר הראשון הוא הבלוף הגדול!!! איך הצליחו עסקניה של לשכת עורכי-הדין להונות את הבג”ץ?
במאמר הזה – שנכתב בעקבות בג”ץ חיים שטנגר (בג”ץ 2334/02) – אני מראה כיצד עסקני הלשכה הונו את שופטי הבג”ץ להאמין כי חוק הלשכה מגן על ה”עצמאות” וכו’ של לשכת עורכי-הדין ועל “אחידות הפיקוח” שלה על עורכי-הדין – למרות שהוא אפילו לא מתיימר לעשות כן.
המאמר השני הוא לשכת עורכי-הדין – משטרת המחנה, אשר כותרתו מדברת בעד עצמו, ובו אני פותח ועונה לכל מי שהשימוש בביטוי “משטרת המחנה” מקומם אותו, וגם מראה באיזה אילן גבוה אני נתלה כאשר אני משתמש בביטוי הזה: אב-בית-דין בביה”ד הארצי של הלשכה.
והמאמר השלישי הוא השלמה טבעית למאמר הקודם: עורכי-דין יהודיים בגרמניה הנאצית – ומה אצלנו?
מידע נוסף – כולל על מה העסקנים האלה מוציאים את כספי הציבור – תוכלו למצוא בשפע במדור עורכי דין אשר באתרי.
אשמח להשיב על כל שאלה שתציגו בפני, ואשמח שבעתיים לבוא במיוחד מארה”ב לארץ ולהופיע בפניכם – אם רק תזמינו אותי.
ולסיום: מפי הגבורה
כה אמר עו”ד שלמה כהן, ראש לשכת עורכי-הדין, על מערך האתיקה של ועד מחוז תל-אביב, בזמן כהונתו כראש הלשכה:
“מערך האתיקה אינו מתפקד כיאות, ומנוצל לצורך סגירת חשבונות אישיים, תוך מעורבות של בעלי עניין בפעילות ועדת האתיקה” (אמציא לכם העתק מהמסמך הזה, אם אינכם מאמינים לי).
כיוון שבמחוז תל-אביב ישנם יותר עורכי-דין מאשר בכל המחוזות האחרים גם יחד, אפשר בהחלט לומר כי פני הלשכה כפני מחוז תל-אביב, אבל חוק הכלים השלובים פועל גם בדברים כאלה, גם בלי ה”רוב” הזה.
בברכה ובכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
______________
אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא
דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס
