“תשובת אפסנאי” ותשובה “אוטיסטית”

המאמר ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא*לסגור את לשכת עורכי הדין

 

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

 

איך נפטרנו מאשר גרוניס

 

מאמר זה מוקדש לעו”ד מירי אלה,

 

היועצת המשפטית לנציב תלונות הציבור

 

א. תשובת-האפסנאי הקלאסית

 

כמה פעמים בשנה, בחודש, ביום אתה פונה אל עובד-ציבור ומקבל ממנו תשובת “אין לי”, “אנחנו לא יכולים”, “אני לא מוסמך לעשות את זה”, וכו’?

 

וכמה פעמים בכל פרק זמן נתון אתה מקבל תשובת “אין לנו מה להוסיף”?

 

אז בואו נעשה קצת סדר בדברים.

 

זוכרים את האפסנאי בהיאחזות הנח”ל בזרנוגה גימ”ל, או ביחידה הצבאית בה שירתתם לפי שנות אלף? זוכרים איך המחסן שלו היה מלא מכל-טוב, אבל הוא היה אומר לכם “אין לי” עוד לפני שהוא שמע מה שאתם מבקשים?

 

כן, ככה זה אצל עובדי-הציבור אשר אמורים לשרת אתכם, אבל הם משרתים קודם כל את האגו של עצמם. ראו, לעניין זה את מאמרי המצויין (והצנוע, לא לשכוח!) מהם סיכוייך, האזרח, בפנייתך אל גוף ציבורי? או: על המשותף למשרד הרישוי ולמערכת המשפט – ולכל מה שביניהם.

 

וזה עוד לא הכל: כאשר הפקידים רוצים לקחת ממך משהו, הם “מוישה גרויס”: הם יכולים הכל ומוסמכים לעשות את הכל, אבל כאשר הם – אותם הפקידים ממש – צריכים לתת משהו, להתאמץ למען הזולת, להפעיל קצת את התאים האפורים – פתאום הם חלושים, מסכנים, מרוטי-נוצות: הם “לא רשאים”, “לא מוסמכים”, “לא יכולים” …

 

ממש עלובי החיים. ממש רחמנות.

 

קחו, למשל, את סיפורו של האזרח עמי בורג, אשר הודיע לרשות השידור על שינוי כתובתו, ואף קיבל מהרשות, בו-ביום, אישור על כך, אבל משהו התפקשש אצלם, והטיפול בגבייה הועבר למשרד עורכי-דין.

 

כיתת האיש את רגליו אל משרדה של הרשות, וכך הוא כותב:

 

לשמחתי (הזמנית לצערי), האשה שטיפלה בי הייתה אדיבה, הבינה מהר את הטעות ברגע שהצגתי בפניה את האימייל, ומיד קיבלה אישור לבטל את כל הקנסות, ואף ביקשה סליחה! א-ב-ל, היא טענה שאי-אפשר לבקש ממשרד עורכי הדין לבטל את שכר-הטרחה.

 

מה פירוש “אי אפשר” לבקש ממשרד עורכי הדין לבטל את שכר הטירחה – 116 שקל – במיוחד לאור העובדה שבסוף, לאחר התעקשותו של האזרח, הם עשו גם עשו את זה?

 

אז אני “יגיד” לכם: עורכי הדין לא פועלים בהתנדבות, אלא תמורת אחוזים ממה שהם  גובים עבור הרשות. במקרה כגון דא עורכי-הדין כבר לא יגבו דבר, אבל הם טרחו, ועל כך הם ידרשו מהרשות לשלם להם עבור טירחתם – ובצדק.

 

אבל כדי שהרשות תשלם כסף מכיסה, צריכה – ובצדק – להיות פרוצדורה מסויימת אשר תבטיח שדרך הצינור הזה לא יזלגו כספים לאן שלא צריך, וכדי לפעול על פי הפרוצדורה הזאת צריך לקבל אלף-ואחד אישורים (כולל, מן הסתם, של חשב המשרד, שהוא נציג של משרד האוצר), ובסוף גם צריך להסביר למבקר המדינה כיצד הטעות הזאת חוזרת על עצמה כך-וכך אלפי פעמים.

 

כאשר החוב עצמו לא שנוי במחלוקת (האזרח היה מוכן לשלם את האגרה עצמה, כפי שנהג כל השנים), ואת הקנסות עצמם קל יותר לבטל, תשלום  שכר-הטירחה לעורכי-הדין במישרין ע”י ה”לקוח” לא יעבור דרך העין הציבורית – ובא לציון גועל.

 

אז מה פשוט מאשר להגיד לאזרח “לא”, “אי אפשר”, “אנחנו לא יכולים/לא מוסמכים” או “אין לנו”, וכו’, כאשר הנחת-העבודה היא שהאזרח לא ינהל מלחמת-עולם על 116 שקל?

 

אז שולפים מהמותן, בלי לחשוב יותר מדי, את תשובת ה”לא” האינסטינקטיבית – תשובת האפסנאי, לדור-דור.

 

ב. התשובה ה”אוטיסטית”

 

תארו לעצמכם סצינה כזאת:

 

ילד (להורה): אני רוצה סוכריה.

 

הורה (לילד): אין לנו כסף לממתקים.

 

ילד: אתם מרוויחים 100,000 שקל בחודש, לאחר המס, ואתם טסים לחו”ל כל חודשיים, ואין לכם כמה אגורות בשבילי?

 

הורה: וחוץ מזה, כל החנויות עכשיו סגורות.

 

ילד: ההיפר השכונתי פתוח 24 שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע, בוא נקפוץ לשם ונראה.

 

הורה: וזה לא בריא לשיניים שלך, בני.

 

ילד: יש גם סוכריות נטולות-סוכר, מומלצות ע”י התאחדות רופאי השיניים בישראל ובמזרח התיכון.

 

הורה: וזה גם משמין!

 

ילד: הרופא אמר שאני סובל מתת-משקל, שיש לי BMI 17, ושאני צריך לאכול יותר.

 

הורה: אין לי מה להוסיף!

 

הסבר לעם: ההורה החליט מראש לא לתת לילד את מבוקשו, והתחיל עם תשובת-אפסנאי טיפוסית למדי, בסברו שבכך הוא ישתיק את הילד, אבל את הילד הזה לא עשו באצבע, ויש לו תשובות לכל נימוקי-הפלאסטיק חסרי-השחר של הוריו, כי הוא מכיר אותם (גם את ההורים וגם את נימוקי-הפלאסטיק שלהם) ממש מיום היוולדו, והוא לא משאיר אף נימוק ללא תשובה.

 

הבעייה של ההורה היא שבשלב מסויים נגמרים לו הנימוקים המתחלפים, אבל הוא עדיין מתעקש שלא לתת לילד את מבוקשו. הפתרון הפשוט הוא לומר לילד “שק בתחת, למה? ככה!!!”, אבל אז הילד – אשר, כאמור, לא עשאוהו באצבע – היה מחזיר להורהו התרסת באיזה סגנון אדוני מדבר, וגם מוסיף ומקנח במה שהוא עצמו למד ממש מאותם ההורים: “ככה” זה לא תשובה!

 

אז מה היה לנו כאן?

 

היה לנו הורה שרגיל להגיד לילד “לא”, לפני שהוא חושב על מה שהוא אומר – אולי מתוך קמצנות, אולי מתוך רשעות, אולי משום שהוא סבור כי חינוכו הטוב של הילד מחייב ללמד אותו ששום דבר בחיים אינו מובן-מאליו, ואולי זה אצלו בדם להגיד “לא”, בלי לחשוב אם זה טוב, אם רע.

 

והיה לנו הורה “אוטיסט”, אשר מתקשר רק עם עצמו, ולא עם זולתו, אפילו אם הזולת הוא בשר-מבשרו, ילדו יוצא חלציו.

 

זו, בתמצית, הגדרה כללית ביותר של האוטיזם (עפ”י אוטיזם – תסמונת הקשת האוטיסטית):

 

אוטיזם הוא רצף שלם של הפרעות, המאופיינות בקושי לקיים אינטראקציה חברתית ותקשורתית, יחד עם טווח מוגבל מאוד של תחומי פעילות ותחומי עניין.

 

הרצף האוטיסטי (PDD) מתבטא בכך שברמות נמוכות של אוטיזם יכולה להתקיים מידה מסוימת של תקשורת, ואילו ברמות הגבוהות, התקשורת אינה אפשרית בכלל.

 

השאלה היא מה רמת האוטיזם של ההורה הנ”ל, וזה מתבטא במספר ההתפתלויות הבאות לפני ה”אין לי מה להוסיף”: ברמות הנמוכות ההורה עוד משתדל להתמודד עם טענותיו של הילד, אבל ברמות הגבוהות הוא מאבד את התקשורת כבר בהזדמנות הראשונה, כך:

 

ילד (להורה): אני רוצה סוכריה.

 

הורה (לילד): אין לנו כסף לממתקים.

 

ילד: אתם מרוויחים 100,000 שקל בחודש, לאחר המס, ואתם טסים לחו”ל כל חודשיים, ואין לכם כמה אגורות בשבילי?

 

הורה: אין לי מה להוסיף!

 

ג. ומכאן בחזרה לחיי היום-היום

 

תשובת ה”אין לנו מה להוסיף” היא תסמונת חמורה בהרבה מתסמונת האפסנאי: אם האפסנאי אומר לך “אין לי”, אתה יכול להצביע על המדפים שלו ולהראות לו שיש לו בשפע. אם הוא אומר “אני לא מוסמך” – אתה יכול להביא לו ק”ן עורכי דין שיסבירו לו כי הוא אכן מוסמך גם מוסמך.

 

אבל אם הוא אומר “אין לי מה להוסיף”, זה אומר שהוא כבר איבד את התקשורת אתך (אם בכלל הייתה לו).

 

קחו דוגמאות מהחיים – וישר לרמה הגבוהה ביותר של האוטיזם.

 

אתה פונה אל שר המשפטים בתלונה על שופט, והוא מפנה אותך אל הנתל”ש – נציב תלונות הציבור על שופטים (למי ששכח …).

 

אתה יכול לענות לו: חוק הנתל”ש (להלן: חנתל”ש) לא גרע כהוא-זה מסמכותו המקורית של השר, וכאשר לשניכם ישנה סמכות “מקבילה” – הבחירה היא בידי, האזרח, למי לפנות.

 

תשובה: אין לנו מה להוסיף.

 

אתה יכול לענות לו: הנושא הזה בכלל לא נמצא בסמכות הנתל”ש, משום שהחנתל”ש כלל לא עוסק בזה.

 

תשובה: אין לנו מה להוסיף.

 

אתה יכול לענות לו: פניתי אל הנתל”ש, והוא עצמו קבע שהוא לא מוסמך לברר את התלונה, ולכן הטיפול בתלונה הוא בסמכותך הייחודית.

 

תשובה: אין לנו מה להוסיף.

 

או, למשל, כאשר שר המשפטים מגלגל את הטיפול לפתחו של ברק לייזר מהנהלת בתי המשפט, וזה “טיפל” בתלונה כפי שמצופה ממנו. אתה יכול לחזור אל השר ולומר לו: אדוני השר, אתה יכול להתייעץ עם מי שאתה רוצה, אבל אתה לא יכול לגלגל לפתחם של אחרים את האחריות שהמחוקק הפקיד בידיך – ובידיך בלבד.

 

תשובה: אין לנו מה להוסיף.

 

וכן הלאה, וכן הלאה – אבל כאשר אומרים עליהם שהם “אוטיסטים” – הם נעלבים עד לעמקי נשמתם.

 

ד. על “מבחן הקבלה לעבודה” לנת”ץ החדש, יוסף שפירא

 

עם כניסתו לתפקיד פניתי אל מבקר המדינה החדש, יוסף שפירא, שהוא, מכוח החוק, גם נציב תלונות הציבור הכללי (נת”ץ) עם “מבחן קבלה לעבודה“, במטרה להדביר רעות-חולות בשירות הציבורי, אשר קודמיו בתפקיד נכשלו בהדברתן (אם בכלל ניסו).

 

תחת ראש-הפרק הנימוקים המתחלפים ותשובת “אין לנו מה להוסיף”, או “ניתוק מגע”, פירטתי:

 

התופעה הזאת ידועה לכל מי שפונה אל גוף ציבורי, ואינו בא על סיפוקו.

 

עובד ציבור, כידוע, אינו “בית משפט” אשר אינו מוסמך לשנות את החלטותיו, ואם הפונה אליו לא בא על סיפוקו, מותר לו לחזור אל עובד-הציבור ולנסות לשכנעו כי טעה, אפילו אם יקראון לכך “ויכוח”.

 

מה קורה אם הפונה נותן לעובד הציבור נימוקים טובים לכך שהוא, עובד הציבור, אכן טעה, אבל זה האחרון החליט מראש שהוא לא מוכן להשתכנע?

 

כאן באה לידי ביטוי שיטת “הנימוקים המתחלפים”: אתה טוען בחטים, והפקיד עונה לך בשעורים, וכאשר נגמרים לו הנימוקים המתחלפים, ה”שעורים”, הוא פוטר את אעצמו ב”אין לנו מה להוסיף” – והטענה האחרונה של הפונה נשארת ללא מענה.

 

יש הקוראים לתשובה הזאת “תשובה אוטיסטית”, וד”ל.

 

לפעמים הפקיד אפילו לא טורח לתת את התשובה ה”אוטיסטית” הזאת, אלא סתם “מנתק מגע”, ולא עונה בכלל. לפעמים הוא עוד מרהיב עוז ועונה כי “כל פנייה נוספת בנושא לא תיענה” – כאילו שהוא יודע מה ייאמר בכל פנייה נוספת.

 

צר לי מאוד, אבל זו חוצפה ישראלית מהסוג הגרוע ביותר.

 

וצר לי עוד יותר, אבל גם עובדי הנציבות נוהגים באותו הדרך.

 

אני מזמינך להוציא הנחייה מתאימה לעובדי הנציבות לחדול מכך, ואם לעונה “אין מה להוסיף”– שיעביר את הטיפול למי שיש לו מה להוסיף.

 

ומה עונה לי, בהקשר הזה, מירי אלה, היועצת המשפטית לנציב תלונות הציבור, “בשמו ועל דעתו”? שורו שורו:

 

לא נוכל לנהל אתך דין ודברים על סדרי עבודתה של הנציבות …

 

האם הם משקרים במצח נחושה, או שהם באמת “לא יכולים”? על כך בהזדמנות אחרת, כי בשלב הזה אנחנו עדיין לא יודעים.

 

______________

 

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”*לסגור את לשכת עורכי הדין*לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר*לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

 

דוקודרמה: זרוק אותו לאיראנים – איך נפטרנו מאשר גרוניס