המאמר
ה-4,000 באתר: לו אני שר המשפטים

אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר *** לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין (תנו “לייק”!)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

החזיקו
מעמד

כבר למחרת הפסקת האש בין ישראל וממשלת החמאס הפרה אותו
ישראל כשכוחותיה ירו למוות  באזרח פלסטיני
לא חמוש שהתקרב לגדר המערכת. על כן חיכיתי ימים בפורים בטרם אכתוב מספר מלים על
המתקפה האווירית על רצועת עזה תחת השם “עמוד ענן”, שמא חמושי החמאס
יגיבו לפרובוקציה הישראלית ותחודש הלחימה. הפעם גילו ממשלת החמאס וכוחותיה החמושים
איפוק ונמנעו מתגובה ובשעת כתיבת שורות אלו השקט נשמר.

אין ספק שתנועת חמאס ספגה מכה קשה מההפצצות האוויריות של
ישראל. חלק ניכר מהתשתיות של החמאס בעזה נפגעו בצורה אנושה. אין לחמאס דרכי
התגוננות מול חיל האוויר הישראלי. אין להם טילי קרקע אוויר, אין להם כיפת ברזל,
אין להם מקלטים שבו יוכלו מיליון וחצי בני אדם באזור הצפוף בעולם למצוא מחסה מפני
ההתקפות. דוברי הצבא הישראלי ושרתיהם בעיתונות דיווחו כי ישראל הטילה ב-8 ימי
ההפצצות אלפי טילים ופגעה או השמידה יותר 
מאלף מטרות. בנוסף לחיל האוויר הופעל גם חיל הים השולט בימה של עזה וירה
מספינותיו  לעבר הרצועה, וגם מולן לא היו
לחמאס אמצעי הגנה.  אף על פי כן לא הצליחה
ישראל לשתק את ירי הטילים והרקטות. תושבי עזה לא יכלו לישון משום שישראל הפציצה
ביום ובלילה.  בישראל מרבים לדבר על
הטראומות לילדי הישובים היהודים שהיו בטווח הירי של החמאס, נקל לשער  מהן הפגיעות הנפשיות החמורות בהרבה שנגרמו
לילדי עזה שנחשפו יומם וליל לכלי המשחית הישראלים. על אף הנחיתות הצבאית של החמאס
והנזק הרב שנגרם לכוחות החמושים והאוכלוסייה האזרחית, עזה לא נשברה.

עזה הייתה, בהשאלה, למעין סטלינגרד פלסטינית, שבדומה
לסטלינגרד הסובייטית שהחזיקה מעמד מול המצור הגרמני ולא נכנעה, כך גם זו
הפלסטינית. מזל גדול שהנשיא אובמה הצליח למנוע מישראל את הפלישה הקרקעית, שאם הייתה
יוצאת לפועל, יש להניח כי בגלל עדיפות כוח אדם וחימוש מתקדם, עזה הייתה נכבשת, אבל
לא לפני קרב רווי אבידות גם לתוקף. כך היה 
נוצר, שוב בהשאלה, סיפור גבורת הגטו הפלסטיני, שנלחם נגד אויב חמוש ואכזר,
בדומה למורדי גטו ורשה שנלחמו באומץ ונחישות מול האויב, אבל הובסו לאור יתרון
האויב הגרמני בחימוש וכוח אדם. מאחר וראשי המדינה והצבא מדברים על הפסקת האש
כ”זמנית עד לסיבוב הבא”, הרי שהתרחיש הזה אינו פרי דימיון.  אני כותב את הדברים בצער, כי אין לי שום עניין
להאדיר את החמאס ולסייע לקנאים האלה ביצירת אירוע מכונן לאומי-דתי שברבות הימים
יהפוך למיתוס שיעבור מאב לבנו, אבל זה מה שישראל עושה בטמטומה כי רב.

ממשלת ישראל הצליחה לעגן בתודעה הישראלית ובמידה רבה גם
בבינלאומית, כי מבצע “עמוד ענן” נועד להגן על דרום ישראל מפני ירי
החמאס. זהו חלק מהולכת השולל. שהרי ניתן היה להשיג תוצאה זו גם בדרכים אחרות.
המבצע היה הפרת הסכם הפסקת אש שהושג בתיווך מצרי. גרשון בסקין, פעיל למען פיוס
ישראלי פלסטיני, יצר בשעתו קשרי עבודה עם רמטכ”ל החמאס אחמד ג’עברי בהשגת
הסכם על חילופי שבויים, במסגרתו שוחרר השבוי גלעד שליט תמורת שחרור שבויים
פלסטינים. בסקין חזר לישראל ממצרים בעיצומו של המבצע ובראיון באחד מערוצי
הטלוויזיה סיפר כי אחמד ג’עברי (בטרם הוצא להורג על ידי ישראל בתחילת המבצע) היה
בעיצומם של מגעים להסכם הפסקת אש ארוך טווח עם ישראל.

אני נוטה לקבל את דעתו של אחד מקוראיי, הסופר היהודי
אמריקאי קנת בראון, שההתקפות האוויריות להשמדת טילי הפאג’ר שבידי החמאס, הם חלק
מהתוכנית הגדולה להפצצת מתקני הגרעין באיראן. לפיכך אנו צריכים להיות מוכנים שהשלב
הבא יהיה ניסיון ישראלי לחסל את הטילים ארוכי הטווח שבידי החיזבאללה, במטרה למנוע
ירי לעבר ישראל שעה שזו תתקוף באיראן. במלים אחרות, התכנון של ישראל לתקוף את
איראן עלול להצית מלחמה אזורית שנושאת בחובה סכנת התפשטות גם מעבר לשכונה שלנו.
צדק הסופר גינטר גראס כאשר כתב  שישראל
הגרעינית מהווה כיום מוקד סכנה לתבערה עולמית.

ראשי המדינה וצבאה הרבו לקלס את המבצע
כ”כירורגי”, רוצה לומר,הקפדה לא לפגוע באזרחים. אלא שזו יומרה חסרת שחר.
בשמונת ימי ההפצצות נהרגו 160 פלסטינים, ביניהם ילדים רבים ונשים, ומשפחה אחת
הושמדה כמעט לחלוטין. המידע הזה התקבל בישראל באדישות, והודעה רשמית של דובר הצבא
הישראלי הסבירה שמדובר בטעות בזיהוי המטרה בידי הטייס “ומביעים את
צערנו”. עכשיו הפלסטינים יסלחו לטייסי חיל האוויר, שהרי אין דבר אנושי יותר
מאשר לטעות. אז נהרגו כמה ילדים.  קורה. כל
העניין הזה של “כירורגי” הוא שטות מוחלטת, בוודאי כשמדובר באזור צפוף
אוכלוסין כמו עזה. בדומה לכל העימותים האחרים בין ישראל לפלסטינים, גם בזה הנוכחי,
מספר ההרוגים בצד הפלסטיני, עולה לאין ערוך בהשוואה לצד הישראלי: 160 פלסטינים
לעומת חמישה ישראלים, ואותו יחס נשמר גם באשר לפצועים. בית החולים המרכזי בעזה,
שיפא, לא היה יכול לטפל במאות הפצועים, שהידפקו על שעריו. קוראיי הימנים, ויש
כאלה, יגיבו מיד בסגנון התניית הכלב של פבלוב, “מה אתה רוצה, שגם אצלנו  יהיו 160 הרוגים? ותשובתי כבר ניתנת עתה: לא,
לא ועוד פעם לא. אני רוצה שכאן ושם לא יהיו הרוגים, לא ילדים, לא נשים, לא קשישים,
ולא בכלל.

אחת מתוצאות המבצע, חיזוק מעמדה של תנועת החמאס וממשלתה בעזה.
בישראל נהוג לסווג את החמאס כארגון טרור שלא מנהלים איתו מו”מ. ישראל השיגה
בדיוק את ההיפך: היא נאלצה לנהל מו”מ עם החמאס, בתיווך מצרי, על הפסקת אש.
עזה עצמה, לנוכח ההרס הרב שזרעה ישראל, הפכה ליעד של ביקורי שרים, נסיכים
ודיפלומטים מארצות שונות, דבר שסייע לשדרוגה לישות פוליטית לגיטימית. כחלק מהסכמות
הפסקת האש, נאלצת ישראל, באלו הימים, להמשיך ולנהל מו”מ עם החמאס, לשורת
הקלות בסגר על עזה.  ממשלת ישראל פועלת לפי
הפתגם גם אכלו דגים באושים, גם חטפו מלקות וגם גורשו מהעיר.

הסכם הפסקת האש התקבל בישראל בהתנגדות רבה. סקר דעת קהל קבע
כי רוב הציבור הישראלי התנגד לה. הדבר נובע מציפיות,  כי הפעם תחסל ישראל את החמאס בעזה, ואלה התבררו
כמשאלות לא ריאליות.   רבים מחיילי
המילואים שגויסו בצו 8 כהכנה לפלישה קרקעית, בהם בעלי משפחות, הביעו אכזבה על
שנמנעה מהם המלחמה הקרקעית. הם העדיפו להשאיר בבית אלמנות ויתומים ובלבד שיוכלו
להקריב את חייהם, גם במחיר מלחמה שלא היה בה צורך.  זו תופעה חולנית, חלק מפולחן המוות של ספרטה
הישראלית.

ישראל
(ואמריקה) נגד העולם

יו”ר הרשות הפלסטינית אבו מאזן היה בתהליך של איבוד
מעמדו הציבורי, קודם כל בעיני בני עמו. ממשלת ישראל לא מתייחסת אליו, משפילה אותו,
אבל הוא ממשיך להפעיל את כוחותיו החמושים כדי לרסן כל פגיעה אלימה בישראלים, כולל
המתנחלים שפלשו לפלסטין הכבושה ושדדו את אדמתה. בעזרת שוטריו, שקיבלו הכשרה בירדן
ממדריכים שבאו מהקהילה האירופית, כולא אבו מאזן את זעמם של בני עמו לנוכח הפגיעות
היומיומיות של המתנחלים והצבא הישראלי. כך נוצר האבסורד ששלטון אבו מאזן מופעל,
בין השאר, למען יוכלו המתנחלים הכובשים שנמצאים שם בניגוד לדין הבינלאומי, לנוע
בבטחה בכבישי האפרטהייד.  הוא עומד מבויש
אל מול הצהרות החמאס שהישראלים מבינים רק את שפת הכוח וסונטים בו “מה השגת
בדרכך הדיפלומטית”? בנתונים אלה אין פלא שיש מי שהאשימו את אבו מאזן בשיתוף
פעולה עם הכובש הישראלי שתמורתו הוא זוכה לכל מיני טובות הנאה מהכובש. הגיעו הדברים
לידי כך שדמות פלסטינית בכירה הגדירה באוזניי את אבו מאזן כפטן פלסטיני.

דומה שאבו מאזן היה ער לתהליך, והחליט לעשות מעשה, שישקם את
מעמדו.  ואכן, רווח והצלה באו לו מהבקשה
לשדרג את מעמד פלסטין באו”ם למדינה משקיפה. ישראל הגיבה בפראות ואיימה
באמצעות בריון מועדוני הלילה ששודרג לשר חוץ, כי הרשות הפלסטינית תחוסל. לחצים
הופעלו על אבו מאזן מצדדים רבים, כולל מנשיא ארה”ב וראשי ממשלות בקהילה
האירופית, שדחקו בו לא להגיש את הבקשה לאו”ם, ולאחר שהוגשה, לחצו עליו למשוך
אותה.

הפעם אבו מאזן לא נענה ולא נכנע לאיומי ישראל לנקוט בצעדי
תגובה חמורים שיגרמו להתפוררותה של הרשות הפלסטינית. גם האיום האמריקאי לבטל את
הסיוע הכספי הצנוע אבל החיוני כחמצן להמשך תפקודה של הרשות, לא עזרו. כלה ונחרצה
היה עם אבו מאזן להמשיך במהלך עד להשלמתו.

ההנהגה הפלסטינית, בכוונת מכוון, תכננה את הדיון באו”ם
ל-29 בנובמבר, היום בו החליטה עצרת האומות המאוחדות ב- 1947 על הקמת שתי מדינות
בארץ ישראל – פלסטין, מדינה יהודית ומדינה ערבית.   אותו או”ם שעמד על ערש הולדתה של ישראל,
ובלי החלטתו ישראל לא הייתה קמה ב1948, הפך לפתע ללא רלבנטי. הסרבנות הערבית
ב-1947 הומרה ב- 2012 בסרבנות ישראלית. החלטת העצרת הכללית להכיר בפלסטין בגבולות
קווי 1967 עברה באו”ם ברוב מכריע של 138 מדינות, כאשר רק תשע מצביעות נגד
ו-41 נמנעו,  ביניהן כמעט כל הקהילה
האירופית, כולל כמה מידידותיה של ישראל כמו גרמניה. הצבע חזר ללחייו של אבו מאזן.
החגיגות ברמאללה הזכירו לי את פרצי השמחה והריקודים ברחובות בעקבות החלטת החלוקה
ב-1947.

נאומו של שגריר ישראל באו”ם, רון פרושאור, נועד
לאוזניים מערביות. ישראל מושיטה ידה לשלום, תמיד טוב לצטט מהתנ”ך וכך עשה,
אבל זה היה נאום עתיר שקרים: מדינה שרוצה בשלום לא מעבירה חצי מיליון מאזרחיה לשטח
הכבוש, לא בונה התנחלויות, לא מספחת שטחים, לא מחזיקה תחת כיבוש מיליוני בני העם
הפלסטיני ולא שוללת זכויות אדם בסיסיות במשך 45 שנים.

ישראל דורשת מו”מ ללא תנאים מוקדמים, אבל זה מחייב רק
את הפלסטינים, לא את ישראל. היא רשאית גם במו”מ להמשיך להתנחל ולקבוע עובדות
בשטח.

כמה זמן תמשיך ארה”ב של אובמה לחפות על ישראל
הקולוניאלית, לספוג את כל שיגיונותיה ולהידחק עקב כך לבידוד  בקהילה הבינלאומית? רק לפני זמן קצר ביקר אובמה
בבורמה, נפגש עם כלת פרס נובל לשלום אונג סן סו-צ’י שנכלאה 17 שנים במעצר בית על
ידי הדיקטטורה הצבאית. אובמה הצהיר באוזניה ובאוזני שליטי בורמה כי הגיע לביקור
לאחר שהחל בבורמה תהליך של דמוקרטיזציה. 
הוא התנה את הסיוע לבורמה בהמשך הדמוקרטיזציה, עד להבטחת זכויות האדם
לבורמזים ולמיעוטים הלאומיים שעדיין סובלים מדיכוי ורדיפה. אם אובמה הוא רציני
בהצהרותיו על מחויבותו לזכויות אדם, מצופה ממנו כי יפעיל כלפי ישראל לפחות אותם
קני מידה, לאמור, יתנה את הסיוע  הצבאי
והכלכלי לישראל בסיום הכיבוש ומשטר האפרטהייד ששורר כיום בשטחים הכבושים.

הפרצוף
החדש של הליכוד

מועמדי הליכוד שנבחרו בבחירות מקדימות (פריימריס) לקראת
הבחירות לכנסת שיתקיימו ב-22 בינואר  2013,
מגלים ליכוד חדש או מתחדש בעל פרצוף ימני קיצוני בהרבה בהשוואה לכנסת היוצאת. גם
בכנסת היוצאת הליכוד הוא מפלגה ימנית, עם אגף ניאו פשיסטי ברור, שגם יזם חקיקה
אנטי דמוקרטית, שבחלקה נבלמה על ידי כמה שרים וחברי כנסת מהאגף היותר ליברלי, הכל
באופן יחסי כמובן. בבחירות לרשימה החדשה נפלטו ראשי האגף הליברלי ואת מקומם תפשו
אנשי האגף הימני הקיצוני.  הליכוד נשלט
למעשה על ידי המתנחלים. משה פייגלין, מקיצוני המתנחלים, שבסבלנות רבה  תכנן השתלטות על הליכוד, הצליח לראשונה להגיע
למקום ריאלי שמבטיח את בחירתו. אם נוסיף לרשימה את מפלגת “ישראל בתינו”
בראשות שר החוץ אביגדור ליברמן, שחברה לליכוד לרשימה משותפת, נגלה תמהיל ימני
קיצוני מפחיד, נושק לפשיזם.  במציאות כזו
אך טבעי הוא שחברת הכנסת מהליכוד, מירי רגב, שבמלחמת לבנון השנייה עוד כיהנה
כדוברת צבא הפלישה הישראלי בדרגת תת אלוף, הכריזה בעימות פומבי עם ח”כ ג’מאל
זזחאלקה, “אני פשיסטית  שמחה”.
הצהרה זו תואמת את הפנייה החדה ימינה שעוברת החברה בישראל, ובכל זאת זו קפיצת מדרגה,
שהרי אין תקדים לכך שח”כ בישראל בכלל, ובמפלגת השלטון בפרט, בין גבר בין אשה,
יגדירו עצמם כפשיסטים שלא לדבר על “פשיסטים שמחים”. אני חושש שאם הימין
ינצח גם בבחירות הקרובות והוא ירכיב את הממשלה, צפויים ימים קשים לשוחרי השלום
וזכויות האדם.  יתכן שלא מעט אזרחים מהשמאל
יצטרכו לבחור בין גלות פוליטית לבין מעצר ומאסר בכלא הישראלי. שהרי זה מה שפשיסטים
שמחים לעשות, להשליך לכלא את מתנגדיהם.

ברק
פורש

שר הביטחון אהוד ברק הודיע על פרישתו מהחיים הפוליטיים.
חסידיו בתקשורת תארו אותו “כמבוגר האחראי” בממשלה, אבל קורותיו לא
מצדיקים את ההגדרה הזו. ברק, יליד ישראל ובן קיבוץ, הוא גם תוצר וגם מעצב של תרבות
הכוח הישראלית. הוא מילא שורה של תפקידים בצבא ובממשל. הוא היה רמטכ”ל, שר
פנים ושר חוץ, ראש ממשלה ושר ביטחון. בדרכו לרמטכ”לות עבר את התחנה של אלוף
פיקוד המרכז שהוא למעשה השליט של השטחים הכבושים בהם הוא הריבון. בתקופת כהונתו
הועמק הכיבוש.

ברק ידוע כמי שמאד מחבב חיסולים של אישים, שבשפה לא צבאית
הם למעשה הוצאות להורג ללא משפט. כחייל השתתף 
בכמה מהם. כרמטכ”ל (1991-95)  היה לו חלק מכריע בהחלטה להתנקש בחייו של עבאס
מוסאווי, מזכ”ל החיזבאללה, שהתבררה מאוחר יותר כהחלטה נמהרת משום שבמקומו
קיבלנו יריב הרבה יותר קיצוני בדמות נסראללה. ברק הגה את הרעיון המטורף של התנקשות
בנשיא עיראק סדאם חוסיין והועיד לכך את יחידת הדגל של הצבא, סיירת מטכ”ל.
במהלך האימונים ב-1992 לקראת מימוש המשימה, בשלב הסופי שלהם, התבצע תרגיל מסכם
בהשתתפות כל צמרת הצבא. למרבה הצער התרגיל הסתיים באסון בו נהרגו חמישה מחיילי
היחידה ועוד שישה נפצעו. תוכנית ההתנקשות בוטלה. ברק הואשם כמי שנטש את המקום ולא
סייע בטיפול בפצועים. עד היום מתקוטטים ביניהם הגנרלים מי היה אחראי לאסון.
כרמטכ”ל הבטיח בתחילת כהונתו “צבא קטן וחכם”, אבל בימיו הצבא הוסיף
שכבות שומן לרוב, והפך לצבא יותר שמן ויותר טיפש.

כראש ממשלה (1999-2001) החמיץ הסכם שלום עם סוריה, עמד מנגד
במאורעות אוקטובר 2000, בהם נהרגו מידי המשטרה 13 אזרחים ערבים ישראלים שעה
שהפגינו את מורת רוחם ממדיניות הממשלה. ועדת החקירה בראשות שופט בית המשפט העליון,
תיאודור אור, מצאה אותו אחראי לכך שלא הנחה את המשטרה למתן את תגובותיה, אבל לא
ננקטו נגדו צעדים.

הוא אחראי במידה רבה לפרוץ אינתיפאדת אל אקצה בספטמבר 2000
לאחר שאישר לאריאל שרון, אז ראש האופוזיציה, לעלות לרחבת המסגדים בירושלים. הנשיא
יאסר ערפאת התחנן בפני ברק (כולל ביקור בביתו) לבל יאשר את הביקור משום שהוא יצית
מהומות, אולם ברק סירב. הביקור יצא לפועל וכמצופה החלה ההתקוממות הפלסטינית שבשלבה
הראשון הייתה בלתי אלימה, אבל דווקא הצבא הישראלי ניסה לדכא אותה  בירי חי שהפילו חללים לרוב בקרב אזרחים
פלסטינים, ותרמו לתפנית האלימה גם מהצד הפלסטיני. זה לא מצדיק את פעולות המתאבדים
שזרעו הרג בקרב האוכלוסייה האזרחית בישראל, ונעטפו בהילה של קדושים. פשע מלחמה אחד
אינו מצדיק פשע מלחמה אחר.

ביולי 2000 יצא ברק לקמפ דייויד לשיחות שלום עם יאסר ערפאת
בחסות נשיא ארה”ב ביל קלינטון. ברק חזר משם עם האמרה “התגלה פרצופו
האמיתי של ערפאת – אין פרטנר לשלום”. הפרסומים אז דיווחו כי “ברק הציע
להחזיר 90 אחוזים מהשטח ונענה בסירוב”. 
עיון במפה שהציע ברק מסביר את הסירוב. אותם עשרה אחוזים שברק השאיר בידי
ישראל דומים לעשרת האחוזים בכלא בו מצויים הסוהרים אבל ממנו הם שולטים על 90
אחוזים מהשטח בו שוכנים האסירים.  גרסת ברק
נספגה היטב בתודעה הישראלית והיא הייתה הגורם הישיר לריסוק השמאל שעד היום לא
התאושש.

כראש ממשלה הוביל הפרטה פראית של נכסים ציבוריים.

כשר ביטחון בממשלת אולמרט הוא אחד האחראים לפשעי מבצע
“עופרת יצוקה” וכשר ביטחון בממשלת נתניהו הוא שותף לסרבנות השלום
הישראלית. אחד מתפקידיו היה לרכך את הסירוב במגעיו עם האמריקאים, שם לבש תחפושת של
“מתון”. ברק הוא בעל ניסיון בהתחפשות. כחייל התחפש לאישה במבצע ההתנקשות
בראשי אש”ף בביירות בירת לבנון, מבצע שקיבל את השם  הפסטורלי “אביב נעורים” (אפריל
1973).  שעה ששימש כראש ממשלה התעצמה מאד
הבנייה בהתנחלויות, כך שמתינותו הייתה העמדת פנים. כשר ביטחון היה כמובן דמות
מרכזית בהכנות הצבא לפעולה עצמאית נגד מפעלי הגרעין באיראן, פעולה שתוכננה לסתיו
השנה ונדחתה  בלחץ ארה”ב ועתה מדברים
על מימושה באביב 2013. היכונו למלחמה עם איראן.

איני מזיל דמעה על עזיבתו של ברק, אבל חושש שהוא עוד יחזור,
כי בעבר כבר פרש ולאחר שעשה כמה מיליונים טובים לביתו, חזר.

מפלאי
ישראל

בדיווח על חתימת הסכם להליכה משותפת לכנסת בין שתי מפלגות
דתיות לאומניות, הבית היהודי והאיחוד הלאומי, המכילות אחוז ניכר של מתנחלים מאזורי
הכיבוש והאפרטהייד, נתקלתי בשמה של אורית סטרוק, כאחת המועמדות לחברות בכנסת מטעם
הרשימה המאוחדת. סטרוק היא מתנחלת קשוחה מחברון, עומדת בראש ארגון הנושא למרבה
האבסורד את השם “זכויות האדם בישע”. לא תאמינו, אבל היא זוכה בויקיפדיה  לתואר המכובד “פעילת זכויות אדם”.
דומה שאפילו ג’ורג’ ארוול, מחבר חוות החיות, לא יכול היה לתאר תופעה כה מוזרה.
הגברת גרה באזור כבוש בחברון שעבר טיהור אתני. היא נהנית מזכויות יתר המוקנות לעם
האדונים, שודדי אדמות העם השכן. היא ובן זוגה העמידו משפחה מרובת ילדים, ואחד מהם
נידון לשנתיים וחצי מאסר על התעללות בנער פלסטיני והריגת גדי. היא הביעה תרעומת על
שבית המשפט האמין לערבים. סגנון שמזכיר את גזעני הקו קלוקס קלן בארה”ב שבאו
בטענות לבית משפט שהאמין לשחורים או אנטישמי גרמני שלא סלח לשופט שהאמין ליהודי.
בספר שמות, פרשת יתרו, מצווה היהודי בעשרת הדיברות לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם ה’
אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא, כִּי לֹא יְנַקֶּה ה’ אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ
לַשָּׁוְא.

לטעמי חוטאת אורית סטרוק 
פעמיים: היא נושאת את שם אלוהים לשווא. האלוהים שלה הוא עבודת אלילים של
אבנים ושנאת האחר, והאלוהים שלי מצווה על אהבת הגר ואוסר להונות אותו (ספר דברים).
היא נושאת את שם זכויות האדם לשווא משום שזכויות אדם כשמן כן הם, זכויות לכל באי
עולם, חוצות גבולות גיאוגרפיים ולאומיים. זכויות אדם לעם אדונים הוא אוקסימורון.
מומלץ שתקרא את ההכרזה העולמית בדבר זכויות אדם לקראת יום זכויות האדם שיחול ב-10
בדצמבר.

במקביל לארגון של אורית סטרוק פועל ארגון  אחר שנושא את השם: “הפורום המשפטי למען
ארץ ישראל”. משימה מרכזית של הפורום 
לסרוק בזכוכית מגדלת כל מה שמתפרסם מטעמם של אנשי שמאל, להגיש תלונות
למשטרה וכך להלך אימים בשירות מחלקת סתימת הפיות. (מטאפורה).

במקביל פועל ארגון אקדמי של הימין IAM Israel academia-monitor שעוקב אחר כל פרסום של חברי הסגל האקדמי באוניברסיטאות ומכללות
ישראל, ואם חס ושלום פרופסור או דוקטור פרסמו ביקורת על ישראל או חתמו על עצומה
המבקרת את מדיניות שלטונות ישראל, הם עומדים על המשמר, מדווחים למי שלדעתם צריך,
ובמקרים מסוימים אף תובעים להעמידם לדין. הם רוצים אקדמיה צפון קוריאנית. בממשלה
הבאה אולי יקבלו אותה. עם אחד, אל אחד, אוניברסיטה אחת  ומנהיג אחד.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן
אלישבע” לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס