אל
תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף
הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי
הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק
אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

וידוי
אישי

כאשר רב-הקלגסים
אפרים נוה, יו”ר ועד מחוז ת”א של לשכת עורכי הדין, יצא למלחה
כנגד השופטת ורדה אלשיך, אמרתי לעצמי: אולי הם השתנו. אולי הם התחילו להבין
שהם גילו עכשיו את מה שאני מדבר עליו כמעט 50 שנה, ושהם רודפים אותי על כך מאז
תחילת ההתמחות שלי, לפני 40 שנה.

לאור ההתפתחות הזאת השתעשעתי ברעיון לצאת בקריאה גלוייה
ל”סולחה” ביני לבין ועד מחוז ת”א והלשכה כולה. סולחה של אמיצים,
במסגרתה אני אכיר בכך שהם יצאו לתרבות טובה, והם יכירו בכך שאני הקדמתי אותם בכמה
עשורים, והמה רדפוני על עוול שלא היה בכפי.

והנה, מסתבר כי הידיעות על מותה של הקלגסות היו מוקדמות
מדי.

בחזה
נפוח

אפרים נוה הנ”ל יצא לקרב כנגד אלשיך בתופים ובמצלתיים,
וברוב מחולות.

אלשיך, כזכור, פיברקה פרוטוקול של דיון בפניה, כדי שתוכל,
בעזרת המפוברק, להתלונן כנגד עו”ד רפאל ארגז.

לאחר שהנתל”ש (נציב תלונות הציבור על שופטים) אליעזר
גולדברג קבע כי התלונות כנגד אלשיך הן מוצדקות, יצא נוה, ועימו ארבעת ראשי
הוועדים המחוזיים של הלשכה בקריאה להעפתה של אלשיך מהשפיטה. ראש הלשכה, דורון
ברזילי, קירטע אחריהם, במקום להנהיג את המאבק כולו (וכמובן שכמו אצל כל
הילדים, התחיל הוויכוח של “אמרנו לפניך”, וכו’).

אחרי שהנתל”ש אמר את דברו, חיכו הכל למוצא פיו של גרוניס,
וזה חיכה שהגב’ תחזור מהשבתון בארה”ב, לאחר שהיא, המסכנה, נאלצה לעמוד בתור
בנתב”ג, כי לא סידרו לה מסלול VIP.

אשר
יגורתי

אז גרוניס, כמה מפתיע, נתן לנושא הזה להתמסמס – במקום לשלוח
לורדהל’ה מייל לארה”ב, להגיד לה כבר עברו יומיים מהחלטת הנתל”ש, ולשאול
אותה מתי את שולחת את מכתב ההתפטרות – וכאשר היא שבה ארצה הוא אמנם קיבל
אותה מיד לשיחה, אבל את החלטתו מה לעשות איתה הוא דחה לשבועיים, ובינתיים הוא
איפשר לה להמשיך ולשפוט את העם כאילו לא אירע דבר – דבר אשר התגלה, למי שרצה להיות
מופתע, כיצירת עובדות בשטח, ודחיקת-הקץ לצורך ניסוחם של הסברים שאף אחד לא יקבל,
מדוע הגב’ לא צריכה לעוף.

בסוף, כזכור, החליט גרוניס להסתפק ברישום נזיפה חמורה בתיקה
האישי של הבת הסוררת, ולא לנקוט נגדה שום צעדים אחרים שבסמכותו. כמוכן הוא המליץ
לשר המשפטים שלא לנקוט נגדה הליכים משמעתיים (דבר שאינו בסמכותו של נשיא
ביהמ”ש העליון, אלא רק בסמכותו של השר).

עושים
שרירים

רפיסותו של גרוניס הקפיצה מחדש את נוה וחבריו, והם דרשו משר
המשפטים, יעקב נאמן, להפעיל את סמכותו-הוא.

סמכותו של שר המשפטים, כידוע, מקבילה לזו של נשיא
ביהמ”ש העליון ככל הנוגע לעניין פנייה לוולב”ש (הוועדה לבחירת שופטים)
על מנת שזו תדיח שופט, וייחודית ככל הנוגע לפתיחת הליכים משמעתיים נגד
שופט.

אז הנאמן-לעצמו קיבל את מכתבם של נוה ושות’, והזמינם
בתרועות רמות לשיחה בלשכתו.

בשיחה הזאת ברזילי התקפל, ואמר שלדעתו ההחלטה של גרוניס
צריכה להיות סוף-פסוק, אבל חבריו לא הסכימו לכך, ויעקב, עקבי כתמיד, אמר להם אני
אשקול.

מה היה לו “לשקול”, כאשר כל
המידע מונח לפניו למעלה מחודשיים וחצי?

אז יעקב הלך “לשקול”, ונוה ושות’, בראותם שהוא
גורר רגליים, התחילו “לרמוז” שהם יילכו עם זה לבג”ץ, ואף גילו שהם
שכרו למטרה זו את שירותיו של עו”ד אילן
בומבך.

אז הוא
“שקל”, ו…

בסוף יעקב הזמין את כל אנשי הכבוד האלה שוב ללשכתו, ולפגישה
הזאת הוא הזמין גם את ורדה.

מה קרה באותה הפגישה?

פשוט מאוד: הנאמן-לעצמו איים על ראשי הלשכה שהוא יפעל
לביטול הלשכה, וכך הוא כופף לעושי-השרירים את הידיים.

והתוצאה? הודעה משותפת לפיה “כל הצדדים מצטערים על הטענות
שהועלו כלפי כל הנוגעים בדבר ומוחלים זה לזה לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה. כל התלונות
שהוגשו תבוטלנה”.

מעניין אילו תלונות “תבוטלנה”, כאשר תלונתה של
אלשיך נגד עו”ד ארגז כבר נבדקה ונדחתה, ותלונתם עו”ד ארגז ושל נוה
וחבריו כבר נבדקה ונמצאה מוצדקת.

האם
נעשתה “עיסקה” עם אלשיך?

לפי דיווחים בתקשורת, זמן קצר לפני הפגישה מסר מנכ”ל משרד
המשפטים, גיא רוטקופף, לשניים מראשי המחוזות כי השופטת אלשיך מתכננת להודיע
על פרישה מוקדמת בעוד ארבעה חודשים, אבל משרד המשפטים מכחיש את הדברים.

העובדה שיומנה של אלשיך הושאר ריק לתקופה שמאמצע חודש דצמבר
השתא (2012) מלמדת כי יש יסוד להניח שאכן פרישתה של אלשיך למעשה מתואמת עם המערכת,
ושמשרד המשפטים לא משתף את הדוברות שלו במה שלא נוח לו לשתף אותה (או שהדוברות
פשוט משקרת).

יחד עם זאת, בפרשה הזאת כל הסדר שאינו פומבי לא יכול להיחשב
כ”עיסקה” שבמסגרתה כל צד מוותר על משהו, ומקבל משהו תמורתו, אבל על פי
ההודעה ה”משותפת” הנ”ל, ורדהל’ה רק קיבלה, וכוהני הלשכה רק
ויתרו.

תפקידו
של שר המשפטים

לשר המשפטים ישנה סמכות לפנות אל הוולב”ש (הוועדה
לבחירת שופטים) על מנת שזו תדיח שופט מכהונתו, ויש לו סמכות להגיש קובלנה משמעתית
לבית הדין המשמעתי לשופטים.

הסמכות הראשונה היא “מקבילה” לסמכותו של נשיא
ביהמ”ש העליון, ויש הגיון רב במתן סמכות כזאת לשניהם, שהרי לנשיא ביהמ”ש
העליון עשוי להיות האינטרס להשתיק את עוולות המערכת ואת כשלה, ואילו השר, כפי
שכבר “רמזתי”, הוא נציג הציבור בדירקטוריון של מערכת המשפט,
ובתור שכזה הוא אמון דווקא על הוצאתה של המוגלה מפצעיה של המערכת, וחיטויים של
המקומות הנגועים בה.

ויכול להיות גם מצב הפוך, כאשר השר דואג למצבת השופטים,
ולכן הוא יגלה סלחנות כלפי חריגות וחריקות אליו או אחרות, ואילו הנשיא יעדיף לעבוד
בתת-קנים, ובלבד שלא יהיו בה עשבים שוטים – תרתי משמע.

כאשר ניתנת לשר ולנשיא הסמכות המקבילה, אפשר לומר כי בכך
“מכוסים” כל השיקולים, ואם השר מסיג את שיקול-דעתו מפני זה של הנשיא
(או, במקרה ההפוך, הנשיא מסיג את שיקול-דעתו מפני זה של השר), יוצא סך-כל האינטרס
הציבורי לוקה בחסר.

לפיכך צריכים השר והנשיא – כל אחד בפני עצמו – לעשות את מה שהם
מבינים שצריך לעשות, ולא לרקוח עיסקאות על חשבון האינטרס הציבורי אשר הופקד
בידיהם.

כעת תארו לעצמכם שאשר גרוניס מזמין את “פורום ראשי
הוועדים” של הלשכה, ומאיים עליהם בכל מיני עיצומים … לא, זה לא יקרה, כי
גרוניס מדבר גבוהה-גבוהה על “היזון חוזר”, כאשר, לדבריו, “מטיבה
של מערכת משפט, שמתקיים בינה ובין החברה בה היא פועלת היזון חוזר“,
אבל הוא מנהיג מערכת אוטיסטית אשר
מקשיבה לעצמה בלבד, והוא – אשר יגורתי – משמש בעניין זה דוגמה ומודל לשאר השופטים.

ולא, זה לא יקרה, כי גרוניס, אשר מצפצף על כל העולם, לא
צריך לעשות שום עיסקה כדי להשיג את מה שהוא רוצה, והוא גם יודע שלא תוגש נגדו שום
עתירה לבג”ץ,

אבל תארו לעצמכם שגרוניס רוקח עיסקה לפיה “כל הצדדים מצטערים
על הטענות שהועלו כלפי כל הנוגעים בדבר ומוחלים זה לזה לקראת ראש השנה הבא עלינו לטובה.
כל התלונות שהוגשו תבוטלנה”… האם זה כובל את ידיו של שר המשפטים?

ונניח שעיסקה כזאת נרקחת ע”י שר המשפטים, עוד לפני
שהנשיא הספיק להיפגש עם ורדהל’ה … האם זה כובל את ידיו של הנשיא?

לא. בשני המקרים לא, כי המחוקק רצה שכל אחד מהם יפעיל את
שיקול-דעתו שלו, בלי קשר לשאלה  מה דעת
חברו בנושאים כאלה.

על
סמכותו הייחודית של שר המשפטים

הסמכות השנייה היא, כאמור, ייחודית לשר המשפטים: להעמיד
שופט לדין משמעתי.

אפשר למצוא ק”ן טעמים מדוע המחוקק הסמיך רק את שר
המשפטים להגיש קובלנה משמעתית כנגד שופט, ולא הסמיך לכך את נשיא ביהמ”ש
העליון, או כל גורם אחר, אבל אין בכך צורך, כי לשון החוק היא ברורה וחד-משמעית.

האם רשאי נשיא ביהמ”ש העליון “להמליץ” על
נקיטה, או הימנעות מנקיטה, של צעדים משמעתיים, או אחרים, נגד שופט? בחוק אין כל
הסמכה כזאת, אבל גם אין כל איסור על כך. כיוון שאני בעד חופש-הביטוי גם לשופטים,
אין לי שום בעייה אם גרוניס ימליץ על כל מה שהוא רוצה – אפילו על מלחמה נגד איראן,
על הימנעות ממלחמה כזאת, על נסיעה בצד שמאל של הכביש, או על קידומו של מנהל משרד
הרישוי בזרנוגה
גימ”ל – אבל המלצה היא המלצה בלבד, ומי שהוסמך בחוק יכול לשמוע כל המלצה –
כולל של מי שאינו ממלא כל תפקיד – אבל בסופו של דבר הוא לא יכול להתחמק מקביעת
עמדתו-הוא.

אין
מקום ל”עיסקאות”

אישה באת לתחנת המשטרה הסמוכה למקום מגוריה ומתלוננת על
בעלה, שהוא תקף אותה, חיבל בגופה, אנס אותה ואיים עליה ברצח. לימים היא חוזרת
למשטרה ומבקשת “לבטל” את התלונה. היא “סלחה” לו …

יכול להיות שהסליחה היא אמיתית, והשלווה שבה למעונם, ויכול
להיות שגם היא באה באונס, אבל אין נפקא מינה בכך, משום שהתלונה לא
“שייכת” למתלונן, והמשטרה (עם הפרקליטות מעליה) אינה משרתת את
המתלוננים, אלא את העניין הציבורי, לבל יהיו העבריינות והפשיעה פושים במקומותינו.
לפיכך ייתכן שהמשטרה תסגור תיק פלילי גם אם המתלונן עומד על תלונתו, ותנהל תיק
פלילי גם אם המתלונן “מוותר” על תלונתו.

המשטרה גם לא יכולה ליזום “עיסקאות” בין מתלוננים
לנילונים, לפיהן, למשל, המתלוננים יפצו את קרבנותיהם, ובוודאי שאינה יכולה לעשות
“מאמצים להביא לסיום הפרשה”, עם ויתורים כאלה או אחרים, הדדיים או שאינם
הדדיים.

ל”ויתורים” כאלה גם אין כל ערך, משום שכל אדם
רשאי להתלונן על עבירה פלילית, ואין כל מניעה שהשוטר אשר “מבטל” את
התלונה יקרוץ לשוטר אחר, שיגיש תלונה חדשה, “מקורית”.

בהודעה המשותפת שפורסמה ע”י לשכת שר המשפטים נאמר:

“כל
הצדדים מצטערים על הטענות שהועלו כלפי כל הנוגעים בדבר ומוחלים זה לזה לקראת ראש השנה
הבא עלינו לטובה. כל התלונות שהוגשו יבוטלו. הסדר זה הוסכם מתוך כבוד למערכת המשפט
ומתוך רצון לשמור על מעמדה ואמון הציבור בה, ולהחלטתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט
ד”ר אשר גרוניס ולמאמציו של שר המשפטים, יעקב נאמן, להביא לסיום הפרשה”.

האם ה”צדדים” אכן “מצטערים” על הטענות
שהועלו כלפי “כל הנוגעים בדבר”?

אפשר להניח כי אלשיך אכן מצטערת על מה שעשתה והביא עליה את
הצרה הצרורה הזאת, אבל, כעולה ממניפסט
ההתקפלות של עסקני הלשכה, העסקנים לא ממש הביעו צער על כך שהם התלוננו נגדה,
ואילו הנפגע העיקרי הבהיר שהוא לא צד להתקפלות הזאת.

האם
ה”צדדים” אכן “מחלו” זה לזה?

אלשיך לא יכולה “למחול” לאיש, משום שאף אחד לא
עשה לה שום עוול, ואילו כל השאר לא גילו “מחילה” אלא רק “הסברים”
להתקפלותם המבישה.

על מה ש”הוסכם מתוך כבוד למערכת המשפט ומתוך רצון לשמור
על מעמדה ואמון הציבור בה, ולהחלטתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט ד”ר אשר
גרוניס” עמדתי
בהרחבה במאמר על מניפסט ההתקפלות,  ובאשר
ל”מתוך כבוד … למאמציו של שר המשפטים, יעקב נאמן, להביא לסיום הפרשה” –
אני עצמי רוחש בוז מוחלט למאמצים האלה, אבל אני שמח להודאה-מהמקפצה שכבוד השר
אכן עשה מאמצים “לסיום הפרשה”.

לשם מה בכלל היה צריך נאמן “להתאמץ”? הוא יכול
היה להודיע בפשטות כי “מתוך כבוד למערכת המשפט ומתוך רצון לשמור על מעמדה ואמון
הציבור בה, ולהחלטתו של נשיא בית המשפט העליון, השופט ד”ר אשר גרוניס”
הוא לא מוצא לנכון לנקוט פעולה נוספת כלשהי. בכך הוא יכול היה, לשיטתו,
“לשמור על מעמדה …”, וכו’ של המערכת, אבל לחשוף את בטנו הרכה להתקפה
מכל כיוון אפשרי.

מדוע
אני רוחש בוז מוחלט למאמציו של יעקב נאמן, להביא לסיום הפרשה

יעקב נאמן לא ניהל הליך של “גישור”
וגם לא של “פישור” בין ה”צדדים”.

פישור הוא תהליך של “פגישה באמצע הדרך”, כאשר כל
צד לסכסוך מוותר על מלוא-תאוותו על מנת לא להסתכן בהפסד הקופה כולה, ואילו הגישור
הוא תהליך של “הגדלת העוגה”, כך שכל צד מרוויח יותר ממלוא תאוותו
(WIN–WIN).

את יעקב נאמן לא מעניינים כבודה של מערכת המשפט ואמון
הציבור בה, אלא האינטרס שלו לצאת נקי מכל ביקורת – לא מצד הדורשים את העפתה של
אלשיך, ולא מצד אלה הדורשים לשים סוף פסוק לפרשה, וגם לא להסתכן בהליכי בג”ץ.
אילו באמת רצה לשים סוף לפרשה הזאת, כשיטתו, הוא היה מודיע, עם קבלת מכתבו של
גרוניס, כי אין בדעתו לנקוט שום הליך נוסף.

כדי להשיג את מבוקשו ביצע יעקב נאמן כיפוף-ידיים מהסוג הכי
מכוער. כאמור לעיל הוא אמר לאנשי הלשכה: אם לא תוותרו על תלונותיכם, אני מפרק
לכם את הלשכה, כי כבר מונחות על שולחני תלונות בנושא הזה.

אז לא. ככה לא נוהגין במדינה מתוקנת: אם יעקב נאמן סבור שלא
צריך לנקוט צעדים נגד השופטת הסוררת ורדה אלשיך – שלא ינקוט. זו זכותו, ולשם כך
עשאוהו שר משפטים. ואם, בלי קשר לכך, הוא סבור שיש לפרק את לשכת עורכי-הדין – שיעשה
את מה שהוא מבין, כי לשם כך עשאוהו שר משפטים.

ולא עשאוהו שר משפטים, כדי לנהל סחר-סוסים על גבו של
הציבור, אותו הוא התחייב לשרת.

והמסקנה
הבלתי-נמנעת

בפרשה הזאת לא רק יעקב נאמן חטא לתפקידו ולשליחותו
הציבורית, כמפורט לעיל.

גם ראשי הלשכה חטאו לתפקידם ולשליחותם: הם הכריזו
בקולי-קולות כי הם יילכו “עד הסוף”, כדי להעיף את ורדה אלשיך, אבל
כאשר איימו עליהם בנטילתם מידיהם של השררה, הכוח, המעמד (ובעקיפין – גם היתרונות
החומריים הנובעים מכל אלה) הם התקפלו
באופן מביש.

אני לא צריך להוכיח שלשכת עורכי הדין היא גוף בולשוויקי
שהיה צריך להפיל אותו עו”ד כשהוא היה ברחם-אימו. יש לי מדור
מיוחד לנושא הזה, כאן בהאתר של קימקא.

אני גם לא צריך להוכיח שיעקב נאמן הוא שר
משפטים כושל וגורר-רגליים,
אשר יש להעיפו
מהתפקיד – ויפה שעה אחת קודם. “כנסו” לתגית יעקב נאמן,
ותיווכחו בעצמכם.

והמסקנה: מי שלא היה משוכנע בכך שיש לפרק גם את לשכת
עורכי-הדין וגם את יעקב נאמן, כשר המשפטים, אולי עכשיו הוא ישתכנע – לפחות אם עד
עכשיו דעתו בעניין הזה הייתה “גבולית”.

ומי שדעתו בנושא הייתה עד עכשיו שונה מדעתי – הפעם היא
תעבור למצב הגבולי, ובפעם הבאה – אל דאגה, היא תגיע! – הוא יבין את מה שאחרים כבר
הבינו הרבה לפניו.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”  לדף הפייסבוק לסגור את
לשכת עורכי הדין 
לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר   לדף
הפייסבוק של האתר של קימקא 

דוקודרמה:
זרוק
אותו לאיראנים – איך
נפטרנו מאשר גרוניס