אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

מבוא

בנק המושחתי בע”מ פותח נגדך תיק הוצל”פ על חוב של שקל אחד. קורה.

אחרי יומיים, בביקורך בלשכת ההוצל”פ, אתה מגלה לתדהמתך כי החוב תופח ל-1,452,387.98 ש”ח (מיליון 452 אלף 387 שקלים חדשים, ו-98 אגורות).

אתה בא ללשכת ההוצל”פ וזועק חמס: איך חוב של שקל אחד תופח לממדים מפלצתיים כאלה, תוך יומיים?

תגיש בקשה בטענת פרעתי, אומר לך הפקיד באשנב, וגם מוסיף הערה על ה”סגנון” שלך. איך לא.

תגיש בקשה בטענת פרעתי, אומר לך מנהל לשכת ההוצל”פ, וגם מוסיף הערה על ה”סגנון” שלך. איך לא.

אדוני יגיש בקשה בטענת פרעתי, אומר לך (עם או בלי הערה על ה”סגנון”) רשם ההוצל”פ, זה שבא לתפקיד הזה עם תקווה גדולה בלב שזה יהיה עבורו קרש-קפיצה לשפיטה בבית משפט השלום (ומשם, במעלות הקידום, להגיע גם אל כס נשיא ביהמ”ש העליון), אבל בהמשך הוא ויתר על החלום הזה, כאשר הוא גילה שבהוצל”פ מרוויחים יותר.

התיזה

אני רוצה לעשות כאן משהו נועז: להסכים עם המושחתים, אבל מנימוקים הפוכים לשלהם.

התיזה שלי מאפשרת “לזרום עם המערכת”, וגם ליהנות מהזכות לערער ללא צורך בקבלת רשות. לתפוס את השור בקרניו.

מדוע הם שולחים אותך להליכי “פרעתי”? כדי להטיל עליך את חובת ההוכחה שליו”ר בנק המושחתי בע”מ אין אחות, כאשר הוא עצמו לא יודע אם יש לו אחות, או אין לו אחות.

סעיף 19(א) לחוק ההוצאה לפועל, תשכ”ז-1967, אשר כותרתו היא “טענת פרעתי”, זה לשונו:

“חייב הטוען שמילא אחר פסק הדין או שאינו חייב עוד למלא אחריו, כולו או מקצתו, עליו הראיה …”.

ומכאן ברור שנטל הראייה המוטל על החייב אינו מתייחס ל”בקשה בטענת פרעתי”, אלא רק ל”טענת פרעתי”, על שתי “הסתעפויותיה”: הפירעון או הפקיעה, בהן נדון בהמשך, ואם הם דורשים ממך להוכיח גם את גובה (או נומך) החוב, זה משום שהם מקומבנים עם הזוכים.

על סמך הסעיף הזה הם שולחים אותך להביא, על חשבונך, חוות-דעת של רואה חשבון, כדי להוכיח שכל שורות-החובה שנרשמו בדף החשבון שלך על ידי ב”כ הבנק, בלי פיקוח של רשם ההוצל”פ (או כל בעל תפקיד אחר בלשכה) אינם נכונים, כאשר הבנק מסרב לגלות לך את כל הקלפים שבידו, ורשם ההוצל”פ נותן גיבוי אוטומטי עיוור לכל מעשי-הנבלה של ב”כ הבנק.

אתה נכנע לדרישה, כי אתה לא יודע שהיא בלתי-חוקית, ומסתבך בהוצאה כספית אשר, בסופו-של-דבר, תניב החלטה של הרשם האומרת : לא שוכנעתי מתחשיבי המומחה מטעם החייב, אני דוחה את הבקשה ומשאיר את החוב כפי שנרשם בדף החשבון שבתיק.

ואתה עדיין לא יודע איך רשם ההוצל”פ, תסלח לי, דופק אותך בתחת.

אתה גם לא יודע, עדיין, לשאול את השאלה הפשוטה: האם רשם ההוצל”פ הוא אידיוט אשר נותן לאחרים להתעשר בעזרתו בלי לגרוף לכיסו הפרטי כל “קומיסיון”, או שהוא חלק ממערכת מושחתת, אשר כל המעורבים בה מתחלקים בשלל – כולל, כמובן, הוא עצמו.

יש לי הפתעות בשבילכם

כפי שהסברתי לעיל, נטל הראייה המוטל על החייב בטענת “פרעתי/איני חייב עוד” (סע’ 19 לחוק ההוצל”פ) אינו מטיל על החייב להוכיח את החוב עצמו.

כאשר מוכח החוב, אך טבעי הוא שעל החייב בו רובץ הנטל להוכיח שהוא פרע את חובו, או שהחוב פקע בדרך אחרת (למשל: מחמת ויתור). כך הוא הדין בכל תביעה אזרחית, וסע’ 19(א) רק מאמץ את העיקרון הזה, בלי להוסיף עליו דבר וחצי דבר.

סע’ 19(א) אפילו לא מתיימר להטיל על החייב את הנטל להפריך את התחשיבים של הזוכה או ב”כ, ועל כן הנטל להוכיח את החוב – החל מהאגורה הראשונה – מוטל על הזוכה, מתחילת ההליך ועד סופו, והנטל הרובץ על שכמו של החייב, לפי סע’ 19(א), הוא רק להוכיח פירעון או פקיעה של חוב שקיומו הוכח.

סדר הדברים הלוגי הוא כזה:

ראשית – הזוכה מוכיח את החוב;

שנית – החייב מוכיח את הפירעון, או הפקיעה;

ושלישית – מהחוב שהוכח מחסרים את הסכום שנפרע או את החוב שפקע.

אם תוצאה של החיסור היא מספר חיובי, זה מה שהחייב צריך עדיין לשלם, ואם התוצאה שלילית – זה מה שהזוכה צריך להחזיר לחייב, כ”גביית יתר”, לפי סע’ 20(א) לחוק ההוצל”פ, אשר זה לשונו:

כל סכום שנגבה מהחייב מעל לחוב הפסוק ישולם לחייב, ואם נמסר לזוכה, רשאי רשם ההוצאה לפועל לצוות על החזרתו; הצו ניתן להוצאה לפועל כאילו היה פסק דין לטובת החייב נגד הזוכה.

כמובן ש”גביית יתר” קיימת רק כאשר כבר נגבו כספים מן החייב, בין כגבייה ישירה, בין בעיקול או כינוס נכסים, בין בכל דרך אחר, אלא שבדרך כלל החייב “מתעורר” רק אחרי שהמושחתים כבר ירדו לנכסיו, אבל החוב הרשום בתיק ההוצל”פ ממשיך להרקיע שחקים.

כיצד מתמודדים עם זה, בפועל?

מגישים בקשה אשר כותרתה היא בקשה בטענת “פרעתי” או בקשה בטענת “איני חייב עוד”. אפשר כמובן לתת בכותרת את שתי החלופות (אם חלק מהחוב נפרע, וחלק ממנו פקע).

בבקשה מפרטים את כל העובדות הקשורות לפירעון או לפקיעה, ומצרפים תצהיר לאימות הטענה.

בהמשך טוענים כי החוב הוא אפס, באשר אף שורת-חוב אשר בדף החשבון שבתיק אינה מגובה בשום החלטה של רשם ההוצל”פ, ואת הטענה הזאת אין צורך לאמת בתצהיר.

אפשר, כדי לסתום כל טענה בדבר “טענה בעלמא, ללא תמיכה בתצהיר”, לציין בתצהיר כי “מעיון בתיק ההוצל”פ עולה בבירור כי אף שורת-חוב לא אושרה בהחלטת רשם ההוצל”פ”. מבחינה משפטית זה אכן מיותר, אבל זה בהחלט יכול למשוך אותם לטענה כי “הגדלת החוב נעשית ע”י ב”כ הזוכה, ולרשם ההוצל”פ אין כל סמכות ושיקול-דעת להתערב בדבר” – פח יקוש עבורם.

התרחישים

כעת ישנם שני תרחישים אפשריים מבחינת הזוכה:

האחד, בעל הסבירות הנמוכה ביותר – שהוא יבין מה מוטל עליו לעשות, ויכין תצהיר לעניין החוב – כל שורה בנפרד;

והשני, בעל הסבירות הכמעט-מוחלטת – שהוא לא יבין, ויסמוך על רשם ההוצל”פ, שיספק לו את הסחורה.

סדר הדין בהליכי פרעתי/איני חייב עוד

הדיון בטענת “פרעתי” היה בעבר “בדרך המרצה”, דהיינו בעל-פה, אבל ההוראה הזאת בוטלה יחד עם ביטולו של מוסד ה”המרצה” בסדרי הדין האזרחי, וכעת, מכוח סע’ 88(א)(2) לחוק ההוצל”פ הותקנה תקנה 27א’ לתקנות ההוצל”פ הקובעת כי “הגשת בקשה לפי סעיפים 19, 25, 48 או 58 לחוק, ודיון בה יהיו בדרך הקבועה בפרק כ’ לתקנות סדר הדין (האזרחי, התשמ”ד-1984 – ש’ נ’), בשינויים המחויבים, ואולם רשם ההוצאה לפועל רשאי לסטות מסדרי הדין האמורים אם מצא כי הדבר יועיל להכרעה צודקת ויעילה בהליך, וכן רשאי הוא לדחות את הבקשה בלי שקיים דיון”.

אמור מעתה: כעיקרון נוהגין לפי התקנות, אלא אם ישנה סיבה לסטות מהן.

סימן א’ לפרק כ’ הנ”ל (תקנות 240 ואילך), הדן בבקשות בכתב, הוא הנוגע לענייננו.

לפי התקנות האלה כל בקשה תוגש בכתב, ובבקשה יש לפרט את הטיעונים, כולל אסמכתאות, ולצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לבקשה.

יש להמציא עותק מהבקשה לצד המשיב (במקרה שלנו – הזוכה), יחד עם הודעה לפי טופס 25 שבתוספת לתקנות (אשר מיידע את המשיב מה הוא אמור לעשות, ותוך כמה זמן).

המשיב רשאי להשיב לבקשה תוך עשרים ימים מיום שהומצאה לו או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט או הרשם; בתשובתו יפרט את טיעוניו כולל אסמכתאות, ויצרף לה תצהיר לשם אימות העובדות המשמשות יסוד לתשובה.

כעת ניתנת למבקש (החייב) זכות המילה האחרונה, ורשאי הוא להשיב לתשובת המשיב בתוך עשרה ימים או בתוך מועד אחר שקבע בית המשפט (לענייננו – רשם ההוצל”פ). גם תשובה זו תפרט את האסמכתאות ויצורף לה תצהיר לאימות העובדות.

ברור שבשלב התשובה-לתשובה זכותו של המבקש להביא טענות, אסמכתאות ותצהירים מוגבלת רק כמענה לטענות, לאסמכתאות ולעובדות המפורטות בתשובת הזוכה, ואין היא באה לאפשר לו לשלוף קלפים שהוחזקו סמוך לחזה, כדי שלזוכה לא תהיה אפשרות להגיב עליהם.

יש לשים לב כי מבקש או משיב שלא צירף תצהיר לבקשה או לתשובה, בעת הגשתה, לא יצרף תצהיר בשלב מאוחר יותר, אלא ברשות בית המשפט (ובמקרה שלנו – רשם ההוצל”פ).

כעת רשאי רשם ההוצל”פ להחליט על יסוד הבקשה והתשובות, ואם קיימת מחלוקת עובדתית הוא יקיים דיון לשם חקירת המצהירים על תצהיריהם.

הדיון בפני רשם ההוצל”פ

בדיון עצמו יש למבקש הזכות להתחיל, ובכפוף לכך יהא סדר הדין כסדרי הדין הנוהגים בדיון בתובענה אזרחית רגילה. חשוב לציין כי מי שלא צירף תצהיר לא יוכל להביא לדיון עצמו עדים נוספים, אלא אם כן בית המשפט או הרשם הורה על כך מטעמים מיוחדים שיירשמו.

כעת מי שמנצח על התזמורת הזאת הוא רשם ההוצל”פ, ואם הוא שבוי בידי הקונצפציה הנ”ל, הוא יעשה כל טעות אפשרית או בלתי אפשרית:

הוא רשאי, אמנם, לדחות את הבקשה בלי לחכות לתשובתו של הזוכה, בקביעה שהחייב-המבקש לא תמך בתצהיר את טענותיו לגביו החוב (אפס), ואז החייב יערער מיד על ההחלטה, בטענה שבעניין החוב נטל הראייה הוא על הזוכה. הערעור הזה, כאמור, הוא בזכות, ואין צורך לבקש ולקבל רשות לכך.

אם המשיב (הזוכה) הגיש תשובה לבקשה, קיימת לחייב-המבקש הזכות להשיב, והרשם אינו רשאי להחליט לפני שניתנה לחייב ההזדמנות להשיב.

אם הזוכה סמך על כך שהרשם לא יקבל את התיזה, הוא לא הגיש כל תצהיר, והעובדה שהוא סמך על הרשם אינה “טעם מיוחד” לאפשר לו להביא עדים או תצהירים נוספים. הוא גם לא יכול לומר שהוא “לא חשב על זה”, משום שהדבר צויין גם בבקשה עצמה.

אם בדיון תעלה הצעה, או דרישה, למנות מומחה חשבונאי, יש להתנגד לכך (“חברי המלומד היה צריך להגיש את זה עם תשובתו לבקשה, ולא להפתיע אותנו בדיון עצמו. אם חברי היה מגיש חוות-דעת כזאת, אנחנו היינו מביאים חוות-דעת נוגדת, אבל בשלב הזה אי אפשר לפתוח מחדש את כל הדיון, ולאפשר מיקצי-שיפורים למי שלא טרח לנהל כראוי את ענייניו-הוא!”).

ולסיום הערה: המאמר הזה אינו “חוברת הדרכה” ל”עשה זאת בעצמך”, ואת ההליך הזה צריך לנהל עו”ד מיומן בתחום, משום הלכל עצה שאפשר לתת במאמר כלשהו יכולות להיות אלף-ואחת הסתעפויות אותן לא ניתן לחזות מראש.

חשוב לציין עוד כי מי שנכנס להליך כזה ללא מיומנות יכול להיכשל וליצור תקדים גרוע, אשר יהיה קשה להתמודד איתו בעתיד, על מנת להציל את התיזה שאני מעלה כאן.

בהצלחה!

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע”

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)