אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

על התביעה הייצוגית נגד “תנובה”

פלוני הגיש לבית המשפט המחוזי בקשה לאישור תובענה ייצוגית נגד תנובה, על כך שהיא ניצלה את מעמדה כמונופול וקבעה “מחיר גבוה ומוגזם שהינו בלתי הוגן, ביחס למוצר בסיסי הנצרך כמעט בכל בית בישראל – גבינת קוטג'”. עוד טען הוא כי העלאת מחיר גבינת הקוטג’ בשיעור של כ-40%, הינה בגדר ניצול לרעה של מעמדה של תנובה כמונופול, בניגוד לסעיף פלוני בחוק ההגבלים העסקיים. כמוכן טען הוא כי עלות ייצור גבינת קוטג’ “אינה עולה ואף אינה מתקרבת לאותו שיעור של עליית המחיר לצרכן”, והעריך את הסעד הכספי לקבוצה הייצוגית בסך של כ-125 מיליון ש”ח.

היאך מוכיחין

היאך מוכיחין “מחיר גבוה ומוגזם”?

מצרפים לבקשת האישור חוות דעת של מומחה, אשר מעיד על הוצאות הייצור, וכן על ההוצאות העקיפות, בין אלה המשתנות ובין אלה הקבועות, אותן מחלקים למספר גביעי הקוטג’ המיוצרים ונמכרים בכל פרק זמן נתון. כמובן שהמשיב, הוא הנתבע הצפוי אם תאושר התובענה הייצוגית, רשאי להגיש חוות-דעת נוגדת, ובית המשפט הוא המחליט.

הקודם זוכה

חוק התובענות הייצוגיות מעניק יתרונות מסויימים למי שמגיש הראשון את הבקשה לתביעה ייצוגית, ולכן נוצר פיתוי להגיש בקשה “גולמית” שאינה נתמכת בשום דבר, רק כדי “לתפוס את התור”, ולבצע מיקצי-שיפורים במהלך הדיונים.

כך אכן נהג המבקש במקרה דנן: הוא הגיש בקשה לאישור התביעה הייצוגית ללא חוות-דעת התומכת בה, ואחרי שתנובה הגישה את תגובתה, לה צירפה חוות-דעת מתאימה, צירף המבקש לתגובתו גם חוות דעת נוגדת – אותה חוות-דעת שהיה עליו לצרף לבקשה עצמה.

לא זו הדרך

הדרך בה נקט המבקש אינה נכונה מבחינת סדרי הדין הקיימים, ואם רצה המבקש לצרף את חוות הדעת במועד מאוחר יותר, היה עליו להגיש בקשה מסודרת לכך, בה יסביר, בין השאר, מדוע הוא לא הגיש אותה במסגרת הבקשה המקורית.

כיוון שהתובע נקט ברך לא נכונה, הגישה תנובה לבית המשפט המחוזי בקשה למחיקת המסמכים ולמחיקת הטענות הנוגעות למסמכים בתשובת המשיב. לחלופין, עתרה תנובה להורות למשיב להגיש בקשה מתאימה הנתמכת בתצהיר לצירוף המסמכים החדשים.

קיצור-הדרך של ביהמ”ש המחוזי

בית המשפט המחוזי (השופטת אסתר שטמר) דחה את בקשתה של תנובה, בהדגישו כי היעתרות לה תהא צעד בלתי יעיל אשר יוביל להארכת ההתדיינות. יחד עם זאת, כדי שלא לעבור בשתיקה על התרגיל שעשה התובע חייב בית המשפט המחוזי, את התובע לשלם לתנובה הוצאות בסך של 3,500 ₪, וכן הוסיף כי “לאור ההיפוך שחל בסדר הגשת חוות הדעת” תוכל תנובה להשיב לתשובת המשיב ולצרף לתשובה הנוספת חוות דעת מעודכנת מטעמה.

אפשר בהחלט לומר כי גם בית המשפט המחוזי עשה כאן “קיצור דרך” מסויים, אבל בסך-הכל הוא איזן את כל השיקולים, וחתר לתוצאה שהיה מגיע אליה גם אם היה הולך בדרך שביקשה תנובה – בלי ללכת סחור-סחור, ובלי לתת לצד החוטא לצאת נשכר.

תנובה לא השלימה עם החלטתו של בית המשפט המחוזי, והגישה לבית המשפט העליון בקשת רשות לערער (רע”א 4778/12).

מתי תינתן הרשות לערער?

בקשת רשות לערער יש לקבל, באופן כללי, בשני מקרים:

המקרה הראשון הוא כאשר רוצים לערער על פסק-דין שניתן בערעור. העיקרון כאן הוא שאי אפשר לתת אין-ספור ערעורים, וכדי להגיע בערעור לערכאה השלישית – ביהמ”ש העליון – צריך להראות שיש כאן “שאלה משפטית בעלת חשיבות ציבורית-כללית”.

המקרה השני הוא כאשר רוצים לערער על החלטת-ביניים במשפט אזרחי. בכל משפט – אזרחי או פלילי – ניתנות החלטות-ביניים רבות, ואם יהיה ערעור על כל החלטת-ביניים – לא יהיה לכך סוף. העיקרון כאן הוא שאם צד להליך לא מרוצה מהחלטת-ביניים כלשהי, עליו להמתין עד לסוף המשפט, ואם התוצאה הסופית לא תהיה לרוחו, הוא יערער על החלטת-הביניים במסגרת הערעור הכללי.

טול, לדוגמה, החלטה של שופט להתיר – או לפסול – שאלה המוצגת לעד: מחד, יכול להיות שההחלטה שגוייה, אבל, מאידך, בסופו של דבר הצד שנפגע מההחלטה יכול לזכות במשפט, למרות ההחלטה – נכונה או שגוייה – וקשה לראות כיצד תינתן במקרה כזה רשות לערער.

מקרה בו הסיכויים לקבל רשות לערער על החלטת-ביניים הוא כאשר להחלטה יש השלכות על המשך המשפט. טלו, למשל, מקרה בו הנתבע טוען להתיישנות, ובית המשפט דוחה את הטענה. אם מדובר במשפט קצר, אשר עשוי להיגמר באותו היום, סביר להניח שהרשות לערער לא תינתן, אבל אם מדובר בתיק “כבד”, בו עשויים להישמע עדים רבים, תינתן הרשות לערער, במיוחד אם לערכאת הערעור נראה שסיכויי הערעור הם רבים, ואין טעם לשמוע אלף עדים כאשר אפשר להגיע לקצה הדרך, אל התוצאה הנכונה והצודקת, בקלות ובמהירות.

קפיצת-היד במתן רשות לערער

מה שחשוב לציין הוא שערכאות הערעור קופצות את ידיהן במתן רשות לערער, לפעמים בצורה מקוממת במיוחד, כאשר הצורך לערער זועק לשמיים, והנה, בא לו הגרוניס, ונותן רשות לערער, או, למען הדיוק, מחליט לדון בבקשת רשות הערעור כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה (זה אפשרי, לפי הפרוצדורה הקיימת) – וזאת בעניין טריוויאלי למדי, עניין אשר כמותו מבקשי רשות לערער נזרקים מכל המדרגות, יום-יום.

הגרוניס הזה עצמו מאשר זאת, באמרו כי:

כידוע, ערכאת הערעור נמנעת, ככלל, להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בנושא מחיקת מסמכים וטענות מכתבי בי-דין. כך באופן כללי, והוא הדין לעניין החלטות שניתנו במסגרת הליך של בקשה לאישור תובענה ייצוגית (ראו, לדוגמה, רע”א 8151/01 כרטיסי אשראי לישראל בע”מ נ’ רייס (לא פורסם, 5.2.2002)).

אבל מיד הוא “מסביר” מדוע הפעם הוא כל כך נדיב במתן הרשות לערער:

במקרה דנא, קיים צידוק להתערב בהחלטת בית המשפט המחוזי. הלכה פסוקה היא, כי “אין להתיר הגשתן של ראיות שניתן, בשקידה ראויה, להגישן יחד עם הבקשה לאישור תובענה ייצוגית” (רע”א 8562/06 פופיק נ’ פזגז 1993 בע”מ, פיסקה 8 (טרם פורסם, 15.4.2007) (להלן – עניין פופיק); רע”א 9421/10 חברת פרטנר תקשורת בע”מ נ’ ברוט, פיסקה 2 (טרם פורסם, 13.2.2011)).

שומו שמיים!

כאשר אנחנו באים ומבקשים רשות לערער בנימוק שבית המשפט לא כיבד הלכה פסוקה, אומרים לנו כי “רשות ערעור ניתנת לצורך ליבונה של הלכה, לא לצורך יישומה”. כך, למשל, אם שופט, בהחלטתו, יאמר אני דוחה את הבקשה/הערעור, משום שהמבקש/המערער לא נתן לי שוחד, רשות הערעור תינתן, כדי לתת לבית המשפט העליון (עוד) הזדמנות לומר כי “השוחד הוא אבי-אבות-הטומאה”, אבל אם, לאחר מכן, אלף שופטים יגידו את אותו הדבר, בית המשפט לא ייתן רשות לערער, כי “ההלכה ברורה, ואין מה ללבן”.

ואם נמשיך, ברוח הימים האלה, נדע כי אם גרוניס יידרש להדיח את השופטים האלה, הוא יגיד שהוא “רואה בחומרה” את הדברים, אבל באמירה “לא נתן לי שוחד” אין משום הודאה בכך שהשופט אכן דרש שוחד, ולכן הוא מסתפק בנזיפה חמורה, וממליץ שלא לנקוט נגדם בהליכים משמעתיים.

משחק פינג-פונג עם עצמו, ובסוף מתמסר

אחרי שגרוניס מביע את אי-הנחת שלו מהתנהלותו של התובע, הוא מנסה “לרכך” את הרושם, ע”י הסברים לתופעה:

ניתן להעלות השערות שונות באשר לסיבות שהובילו להתגברות התופעה המתוארת. לא ניתן לשלול את האפשרות כי קיימים תמריצים מוּבְנים שונים בחוק תובענות ייצוגיות, התשס”ו-2006 (להלן – חוק תובענות ייצוגיות), מבחינת תובעים ייצוגיים, להיות אלה המגישים את בקשת האישור הראשונה בזמן בנושא מסוים. … ניתן להעלות השערות נוספות המסבירות מדוע מוגשות, לעתים, בקשות לאישור תובענה ייצוגית, שאין דרך להגדירן אלא כבקשות “אינסטנט”, היינו בקשות שמעיון חטוף בהן ניתן להיווכח כי הן הוגשו בזריזות מופלגת, בלא שנתמכו בתשתית עובדתית ראויה …

אבל כדי שלא יגידו שהוא, כאשר הוא מורה להחזיר את התיק לדיון בבקשתה של תנובה, כבר קובע עבור ביהמ”ש המחוזי מה להחליט, הוא מוסיף אמירה זהירה, אמירת-אגב בת 397 מלים, המתחילה כך:

איני מבקש לרמוז בדבריי כי בקשת האישור הוגשה על ידי המשיב בהתבסס על תשתית עובדתית רעועה או מטעמים לא ראויים, ואף אינני מתכוון להעלות השערות לגבי הסיבה שהובילה לאופן הגשת בקשת האישור במקרה דנא, בלא חוות דעת כלכלית התומכת בה. … ייתכן מאוד שהמשיב יצליח להראות כי מוצדק היה לקבל את החומר הנוסף … כל העניינים הללו ראוי שיתבררו לפני הערכאה הדיונית. יצוין, עם זאת, כי …

וכו’, וכו’, וכו’ … ברברת אדירה, אשר כולה משחק פינג-פונג עם עצמו כדי להכניס את דעתו-הוא בלי שיגידו שהוא מכניס את דעתו-הוא. ללכת עם ולהרגיש בלי.

לצוד כותרות

לשם מה הוא עשה את זה? ללא ספק כדי שהמחפש בגוגל את המילה “גרוניס” יחד עם המילה “אינסטנט” (בלי מרכאות) יקבל (נכון לעת כתיבתן של שורות אלה) כ-1920 תוצאות, ואם תיכנסו לאחת מהן תראו כי רוב הכתוב מתייחס לביטוי-האגב “בקשות אינסטנט”, ואילו ביחס להחלטה לגופה לא תמצאו כמעט ולא כלום.

שתקן החיזוק

גרוניס גם מוסיף “שחקן חיזוק” להחלטתו לחרוג מהמקובל:

בית המשפט המחוזי לא בחן אם המשיב יכול היה, בשקידה ראויה, לצרף את החומר הנוסף כבר במועד הגשת בקשת האישור. בית המשפט המחוזי אף לא בחן כלל אם הטענות בתשובת המשיב, הנסמכות בין היתר על החומר הנוסף, מהוות הרחבת חזית. בית המשפט המחוזי השלים, למעשה, עם התנהלותו של המשיב. הוא התיר, אומנם, לתנובה להשיב לתשובה, והטיל על המשיב הוצאות, אך הוא לא מצא להתערב בדיעבד בהתנהלותו הדיונית של המשיב.

ועל כך אמרינן נו, באמת …

אכן, בית המשפט המחוזי “לא בחן אם …”, ו”אף לא בחן כלל את הטענות בתשובת המשיב, הנסמכות בין היתר …”, וגו’, אבל מאימתי ההתעלמויות של שופטים מטענות וראיות מרגשות אתכם, השופטים, ובמיוחד אותך, גרוניס?!

רוב מהומה – על לא מאומה (א)

פסק דינו של גרוניס בתיק הזה מונה 1897 מלים, והוא בא, “כאיללללו”, ללבן הלכה אשר לובנה כבר אין-ספור פעמים.

כדי “ללבן” את ההלכה ה”מלובנת” גרוניס סוטה – במוצהר – מהלכה אחרת, לפיה על דברים כאלה לא נותנים רשות לערער.

וכפי שראינו לעיל – הוא עשה את כל המהומה הזאת רק כדי לזכות בכ-1920 תוצאות בגוגל.

ואני שואל אותך, גרוניס, האם אין לך מה לעשות? האם אתה ושופטי ישראל יושבים בחיבוק-ידיים ו”מחכים לקליינטים”?

רוב מהומה – על לא מאומה (ב)

קיצורי-דרך בבתי המשפט היו ויהיו. לפעמים – רבות מדי – הם נעשים מתוך כוונה רעה, אבל לפעמים הם באמת נעשים מתוך כוונה טובה, לייעל את ההליכים, ולחסוך מהציבור בזבוזי-זמן מיותרים.

האם הטפת-המוסר הזאת תביא לשינוי בתרבות השפיטה? תראו שלא.

גם הביקורת על בית המשפט המחוזי, על כך שהוא “לא בחן אם …”, ו”לא בחן את …” לא תביא לשום שינוי בתרבות השפיטה, במובן זה שבתי המשפט יתחילו לבחון את כל מה שמניחים לפניהם, וטוענים בפניהם. הרי בית המשפט העליון צועד בראש התהלוכה של ה”מצפצפים על בני-אדם” – וגם על ההלכות שלו-עצמו, כאשר נוח לו להתעלם מהן.

אז מה הועלת, גרוניס, עם כל ההליכה סחור-סחור הזאת?

הצביעות

אם, גרוניס, אם לא היית כ”כ זחוח-דעת ושטוף הובריס, שיכרון-כוח וטיפשות, היית מקבל בשתי ידיים את הצעתי לקבוע כלל אתיקה המחייב את השופטים להנמקה מלאה ולהתייחסות מלאה לטענות ולראיות אשר לפניהם, אבל אתה גורר רגליים ומתחמק בתירוצים עלובים ואומללים.

..

אז לא, גרוניס. אתם, שהביטוי הכי שגור במקלדתכם הוא “נחה דעתנו”, אתם, שכל מה שאתם עושים זה “החלטות אינסטנט” – אתם עוד מעזים לדבר על “בקשות אינסטנט”?

וכאשר אתה, בלי לתת לעותרים את יומם בבית המשפט, דוחה, “מחוסר עילה“, עתירות שעילתן זועקת לשמיים – אתה עוד מעז לדבר על “בקשות אינסטנט”?!

לא, גרוניס, על כך לא תהא תפארתכם, ועל כך לא תהא תפארתך. אתם שופטי-אינסטנט, ואתה הוא מלך-מלכי-המלכים של שופטי-האינסטנט, ועדיף לכם ליטול אלף קורות מבין עיניכם, לפני שאתם מדברים על “אינסטנט” אצל אחרים.

______________

אל תאמרו “מבחן בוזגלו” – אמרו “מבחן אלישבע

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר של קימקא

(תנו “לייק” לעדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש)

מחזה הדוקודרמה החדש: זרוק אותו לאיראנים –

איך נפטרנו מאשר גרוניס

לדף הפייסבוק לסגור את לשכת עורכי הדין

(תנו “לייק” לביטולו של הגוף הכי בולשוויקי בישראל)