“זה מעולם לא היה קשור לפלסטינים, לדמוגרפיה, לשאיפה להסדר שלום… המניע היה אחר לגמרי; הפרת האיזון העדין בין חברת המתנחלים לבין החברה הישראלית”.  הוחלט “ללמדם שיעור בצניעות, ואולי גם בדמוקרטיה.. הידיעה שהיו כשלים חמורים בתהליך השיקום… מעוררת אהדה, אבל אינה נראית עצובה יותר או בלתי מוצדקת יותר מכל המצוקות הישראליות האחרות.. אמהות חד-הוריות, חולים שנותרו מחוץ לסל התרופות, ותושבי קרית שמונה המחטטים בבתיהם ההרוסים… נו כן, קשה להיות יהודי” (יאיר לפיד).

ב”ה                                     

ה”איזון העדין” בין ה”ציונים” ליהודים…        

לדעת, להפנים, ללמוד את הלקח, לא לשכוח ולא לסלוח!

“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור מעטים מרבים (תכנית ויצמן). אשר על כן, בוגדים היינו”?

כדי להבהיר לעם היושב בציון, למה מסוגלים מהרסינו ומחריבינו מבית, ולהביאו למרוד בהם ובשואה שהם ממיטים על ראשנו, חובה ליידע אותו, כי אבותיהם הרוחניים של המובילים אותנו כיום לאבדון, שיתפו פעולה עם הנאצים, לא מתוך כורח, אלא בגלל אינטרס משותף – סלקציה! לכן גם שיתפו פעולה עם הספר הלבן של ממשלת המנדט, ובכוחות משותפים סיכלו כל נסיון או סיכוי למנוע את הצלתה של יהדות אירופה. האינטרס הפרטי של בן-גוריון היה – להקים את הדיקטטורה האבסולוטית שלו, וככל שתמעט האופוזיציה, כן ייטב.

תורה של יהדות הונגריה להישמד הגיע לאחר מרד גיטו ורשה. הגרמנים לא רצו מרד נוסף כזה, ועל כן גייסו את קסטנר לתפקיד ה“מרגיע הלאומי”. הוא היה בעל תפקיד במימסד הציוני ונתפס בעיני יהדות הונגריה, בכלל, ובעיני אזרחי עירו, קלוז’, בפרט, כאישיות חשובה ומשמעותית, על כן צלחה בפיו מלאכת ההרגעה, לשארית יהודי הונגריה שנשלחו ברכבות לאושוויץ – שנים עשר אלף ביום, נשים, גברים, טף ויונקים – כשהם מאמינים שהם מובלים לישוב מחדש (במקרה של אנשי קלוז’, למקום בשם קנייר-מז’ה [שדה לחם]), שם יעבדו ושם ייטב להם מאד. גם לאותם יהודים שקסטנר וה“סוכנות היהודית” חפצו ביקרם, קרובים, מקורבים ופעילים בתנועה הציונית, לא גילה את האמת, שמא, זאת תדלוף אל ההמונים. כאשר העלה אותם לרכבת ההצלה, גם הם ידעו, כאחרים, שהם מובלים למקום מבטחים. במקרה שלהם, זה היה נכון….

במשפט הדיבה שהגישה מדינת ישראל נגד מלכיאל גרינוואלד, הוכח מעל לכל ספק ש –

א. קסטנר הציל ממוות את קורט בכר, רב-טבחים נאצי, שחיסל יהודים בתאווה ולתיאבון.

ב. קסטנר שיתף פעולה, ביודעין ובכוונה תחילה, עם הנאצים, להפקרת המוני יהודי הונגריה!

ה“מחלוקת” בין השופטים נגעה לענין “הצדקת” שיתוף הפעולה הזה; השופטים שרצו ביקרה של הכת השלטת, הצדיקו את הפשע, שופטי האמת שללו, מכל וכל, את הפשע, שעד עצם היום הזה, אסור להשוות שום דבר אליו – פשע הנאצים ועוזריהם.

ועוזרי הנאצים, וליתר דיוק – מכשיריהם, לענין הסלקציה ביהודים – “אלמנטים רצויים” ו”אלמנטים לא רצויים” –  היו אנשי הכת השלטת, בראשות בן-גוריון, בתוכם התובע המשפטי לממשלת “ישראל”, ד”ר חיים כהן, מומר להכעיס ולתיאבון, שהצדיק, כדלהלן:

“אם על פי הערכת קסטנר, בצדק או שלא בצדק, הוא האמין שמליון יהודים נדונו לכליה, היה רשאי לא להודיע להם על הגורל הצפוי להם, ולהתמסר להצלת המעטים.

“הוא היה זכאי לבוא לכלל הסכם עם הנאצים להצלת המאות ורשאי לא להזכיר את ההמונים. לאמיתו של דבר, אם כך ראה את הדברים, בצדק או שלא בצדק, זו היתה חובתו….

“אם אין הדבר מוצא חן בעיני חברי המלומד, אם אין דרך זו מתאימה להשקפת עולמו, רשאי הוא לבקר את קסטנר ולטעון כי מדיניותו מוטעית, אך מה לכל זה ולשיתוף פעולה עם הנאצים?

“…. תמיד היתה זו דרכנו בציונות, בארגון העליה לארץ-ישראל, לברור מעטים מרבים (תכנית ויצמן). אשר על כן, בוגדים היינו”?

עוד נעסוק, בעז”ה, בפושעים נגד העם היהודי ונגד האנושות, רודולף קסטנר ובן-גוריון, ימח שמם. כאן, אביא קטע מנאומו של שמואל תמיר, סנגורו של מלכיאל גרינוואלד, לפני מתן גזר הדין:

“… אני טוען במלוא האחריות, כי הוקרת האומה כולה מגעת לו, לגרינוולד, על אשר גילה הוא, את אשר קבע כב’ השופט זילברג, וקבעתם כולכם: “כי איש יהודי, עסקן ציוני לשעבר, הרהיב בנפשו להמליץ – כמעט בשם כל העם היהודי –  על אחד הלוויתנים הגדולים של פושעי המלחמה, בפני השלטונות שהיה עצור בידם, ולגרום, הוא בלבד, או יחד עם אחרים, לשחרורו ולהתחמקותו מעונש של אותו פושע גדול (קסטנר התנדב לתת עדות אופי כתובה, לטובת הנאצי הנורא, קורט בכר)”.

“…. כבר הדגיש כב’ השופט חשין – בפסק דינו גלוי הלב, גלוי לב עד סופו המר (חיוב גרינוולד, ח”א), כי בטרם הועמד לדין בישראל, אפילו פושע נאצי אחד, עטו השלטונות הישראליים על יהודי, אחיהם של הקרבנות, אשר נפשו שתתה דם למשמע פשעי הזוועה.

“היום הזה תעניש מדינת ישראל – שטרם עשתה דין אף לא במרצח נאצי אחד, שאף לא ביקשה להסגיר לידיה אפילו רב-טבחים אחד – היום הזה, תנחית מדינת ישראל את ידה לראשונה, על אח יהודי ששיכל בתופת-ההשמדה את ששת אחיו וכל בני משפחותיהם, אח יהודי, שפשעי הנאצים וחטאת משתפי הפעולה הסעירו את דמו והרתיחוהו.

“…..וכך נתגבשה אמת זו בפי כב’ השופט זילברג: ‘קסטנר מילא ביודעין, ושלא בתום לב, את רצונם של הנאצים, בהעלמת מזימת הרצח הקרוב, והקל עליהם, על-ידי-כך, את מלאכת השמדת ההמונים’. הוי אומר, כי דברים אלה, אשר היו עיקרו ומרכזו של עלון גרינוולד, עליהם יתן את הדין.

” בית המשפט הזה הוכיח, בפסק דינו הבלתי אחיד, כי המחלוקת נטושה לא רק על העובדות, אלא נטושה היא, ונטושה חריפות, גם, ואולי בעיקר, על ההערכה ההסטורית. אין מנוס מכך. כב’ ממלא מקום הנשיא, השופט חשין, אימץ לו את דברי קסטנר, באמרו – שכל יהודי הונגריה היו ‘ענף שהוביש על העץ’, אף בטרם עלה עליו הכורת. הוא עוד הוסיף ואמר: ‘היתעורר המת’?

“לעומתו ראה כב’ השופט זילברג ביהודי הונגריה, וודאי במאות אלפים בהם, איברים חיים של האומה. יהודים טובים, בעלי תחושה לאומית, העשויים בייאושם –  לא פחות ממורדי הגיטאות – לעמוד על נפשם, להתקומם ולמרוד. הוא קבע, כי היו אלה המונים חדורי כוחות-חיים, אשר הוטעו, רומו והופקרו על ידי מנהיגיהם.

“בין פסק לגזר, שעה שתדונו את גרינוולד, תדונו אותו על כן, לא על מעשים שעשה, אלא על היותו אחד מאלה, שהערכתם ההסטורית על חיוניות העם היהודי, אינה הערכת רובכם, אלא ההערכה העמוקה שכב’ השופט זילברג נתן לה ביטוי. תדונו אותו בין היתר, על אשר סירב לראות בעמו פגר מת, אך ורק כדי לזכות את קסטנר.

“… כבוד בית המשפט, במשפט פלילי דעת הרוב מכרעת. אך בהערכה הסטורית ובהשקפת חיים, אין דעת הרוב מכרעת, וברוב המקרים דעת המיעוט היא שהניעה דברי ימי אנוש. מאברהם, אשר ניתץ את הפסילים, ממשה, אשר נתן ערכי מוסר, לעמנו ולעולם כולו, עד מורדי גיטו ורשה, ועד המורדים במשעבד הזר, פה במולדת – דעת המיעוט היא שצדקה, היא שהכריעה, היא שניצחה, וידה היתה על העליונה,

“בלב שקט וברוח נכונה יקבל מרשי כל עונש אשר יושת עליו, היום, בשל היותו נושא דעת-המיעוט הזאת, בשל היותו מייצגה במשפט זה, ואף בשל גלותו את דבר האמת.

“כי את גזר הדין הסופי – על כולנו – תחרוץ האומה בדורנו זה ובדורות הבאים”.