לדף הפייסבוק של האתר

צלילים צורמים

ריכרד וגנר הוא מלחין גרמני (1813- 1883) ידוע שתרומתו הייתה בעיקר בתחום האופראי. מאז 1876 מתקיים בכל שנה פסטיבל וגנר בעיר הבווארית ביירוית. זהו אירוע מליגת העל שכל המי ומי בפוליטיקה, בתרבות ובאמנות הגרמנית לוקחים בו חלק.

וגנר, בצד היותו מלחין נערץ, היה גם אנטישמי. ב-1869 פירסם חוברת “היהודים במוסיקה” ושם טען שהיהודים מסוגלים רק ל”מוסיקה רדודה מלאכותית שיש בה סימנים של מוסיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוסיקה האמיתית ששורשיה ברוח האמיתית של הפולק (העם)”. בסוף מאמרו כותב וגנר: “ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם — Der Untergang” (דהיינו, שקיעתם או הסתלקותם)”.(לקוח מויקיפדיה). וגנר צידד בהיטמעות היהודים אל תוך התרבות הגרמנית, כך שהשפעתם ה”זרה” תיפסק. אף על פי כן היו לו חברים יהודים, כמו המנצח הרמן לוי, יהודי דתי.

וגנר ראה ביהודים גורם זר ותלוש, ובכך הקדים במספר שנים כמה תיאורטיקנים של התנועה הציונית שדיברו במושגים דומים על “היהודים הגלותיים”, רק המסקנות היו שונות. זה הציע הטמעה ואלה הציעו התנתקות ופרישה מהגלות לעבר עצמאות לאומית.

האנטישמיות של וגנר הפכה אותו לגיבור תרבות של המשטר הנאצי. הקנצלר אדולף היטלר היה כמובן אורח כבוד בפסטיבל ביירוית.

מעמדו המיוחד בתרבות המשטר הנאצי הפכו אותו עבור רבים בישראל לסמל שיש להחרימו. ואכן, יצירות של וגנר לא הושמעו על ידי תזמורות ישראליות. ניסיון של הפסנתרן והמנצח דניאל בירנבוים לנגן קטע של וגנר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית, נתקל בקריאות בוז של הקהל וארגוני ניצולי השואה יצאו נגדו.

הזמן עושה את שלו והעוינות כלפי וגנר פחתה במידה רבה. בישראל יש חוג או עמותה של מעריצי וגנר שסבורים כי יש להפריד בין וגנר הפוליטיקאי ווגנר המלחין, שלדידם הוא ענק מוסיקה. אחד מאותם תומכי וגנר שכר אולם באוניברסיטת תל אביב לערב שיוקדש כולו ליצירות וגנר. העניין פורסם בעיתונות, ארגון ניצולי השואה יצא בהודעה נגד הקונצרט המתוכנן, ולא עברו מספר שעות ונשיא אוניברסיטת תל אביב הודיע על ביטול השכרת האולם, בנימוק שלא ידע כי מדובר בקונצרט של יצירות וגנר.

החרם על ריכרד וגנר נראה בעיני מעט אנכרוניסטי ביודעי שמנגנים בישראל יצירות של מלחינים ששיתפו פעולה עם הנאצים, כמו ריכרד שטראוס שבשנים 1933 -1935 שימש כ”נשיא לשכת המוסיקה של הרייך”. ריכרד וגנר, ראוי להוסיף, מת לפני שהיטלר נולד. הוא לא אחראי למעמדו הרם בתקופה הנאצית. הוא היה איש של ניגודים: אנטישמי שהיו לו חברים יהודים, פציפיסט שתמך בהיטמעותם של היהודים לתוך התרבות הגרמנית. הרחק מהעמדות של הנאצים.

יחד עם זאת הייתי מוכן לגלות הבנה עם העמדה של ניצולי שואה שעומדים על כך שהחרם על וגננר יימשך, אילו הייתה להם עמדה עקבית נגד מתן כיבודים לגזענים בישראל. אולם במדינה המעלה על נס ומקיימת יום זיכרון רשמי לגזענים כמו השר והגנרל לשעבר רחבעם זאבי שתמך בטרנספר לערבים, מדינה ששר הפנים שלה, אלי ישי, מנצח על גירוש מביש של מבקשי מקלט ומעליל עלילות בנוסח קו קלוקס קלן על שחורים מאפריקה, מדינה שרוצח המונים כמו ברוך גולדשטיין זוכה לאחוזת קבר המהווה אתר עלייה לרגל, מדינה בה פעיל ימני, אב”א אחימאיר, שכתב בשעתו טור “מיומנו של פשיסטן”, גילה אהדה לפשיזם ומנהיגיו, כתב לקראת ביקורו של ז’בוטינסקי בא”י “עם ביקורו של הדוצ’ה שלנו”, “במאמר נוסף הכיל דברי חיוב על תנועות לאומיות באירופה ומנהיגיהן כגון יוזף פילסודסקי, בניטו מוסוליני, מוסטפא כמאל אטאטורק ואדולף היטלר – כמובן עד שנודעו תכניותיו האנטישמיות“, (ויקיפדיה) זוכה שרחובות ייקראו על שמו בערים שונות בישראל, מדינה כזו יכולה לעכל ללא קושי מלחין כמו ריכרד וגנר.

שטיפת מוח

אתר החדשות הגדול בישראל YNET פרסם לאחרונה ידיעה מלווה בתמונות על מסיבת סיום ל גן ילדים בעזה. הילדים הולבשו מדים, צוידו בכלי נשק מעץ ופלסטיק, הצטלמו על רקע מסגד אל אקצה והתחייבו להילחם באויב הציוני. הם נשבעים להיות חיילים בשרות הג’יהאד. אחד הילדים הצהיר כי הוא רוצה להתפוצץ באוטובוס של הציונים וילד אחר שאביו נהרג מטילים שישראל המטירה על עזה, אמר כי כשיהיה גדול יטיל על ישראל פצצות כמו שזו הטילה על עזה.

זוהי כמובן שטיפת מוח מסוכנת ומצערת שבוודאי לא תרבה שלום במזרח התיכון. גידול ילדים בצל פולחן המוות אופייני למשטרים המשלבים רודנות עם פונדמנטליזם דתי. במדינה דמוקרטית, או כזו עם יומרה דמוקרטית, חינוך כזה, מה עוד בגן ילדים, לא יעלה על הדעת.

לא יעלה על הדעת? זה סימן שלא ביקרתם ולא התחנכתם במדינה שיש לה יומרה, חצופה לטעמי, להיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, “וילה בג’ונגל” כהגדרת שר הביטחון אהוד ברק.

הנה סיפור מהחיים: לפני 30 שנים היה בני בגן טרום חובה (גילאי שלוש). ביום הזיכרון ”לחללי מערכות ישראל”, גררה הגננת את הילדים למחנה צבאי “לראות את החיילים הגיבורים שלנו”. הביקור גרם לעימות עם הגננת. בגיל שלוש, אמרתי לה, זה הזמן להתחיל בחינוך לצבאיות, החייל כמודל לחיקוי? צריך לקחת ממך את הרישיון, אמרתי בכעס רב.

לפני מספר ימים קראתי ב”הארץ” מאמר בו הכותב מתלונן על אותה תופעה בגן של בתו, או שמא היה זה בנו –הצבא כמודל של הזדהות. עברו שלושים שנים ולא רק שהמצב לא השתנה, הוא נעשה גרוע יותר בממשלה הנוכחית. ההכשרה הנפשית והרוחנית להתגייס לצבא מתחילה בגן הילדים וממשיכה לכל אורך שדרת החינוך. קצינים בכירים מבקרים בבתי ספר לשיחות מוטיבציה עם תלמידים לפני גיוס. גם צוות המורים מצווה (צ’ בקובוץ) על ידי משרד החינוך להיפגש עם קציני צבא בכירים על מנת לחנך את המחנכים לשמש כזרוע מוארכת של הצבא בבית הספר. ובל נשכח את הגדנ“×¢ שמארח מחזורים של תלמידי תיכון לקבלת הכשרה צבאית ראשונית. במלים אחרות, בכל הקשור לפולחן המוות והנכונות למות למען אתרים דתיים כמו הכותל או מערת המכפלה, ישראל לא רחוקה מערכות החינוך שמפיקות תנועות החמאס והג’יהאד האיסלאמי.

על מה ולמה קיבל את המדליה

הנשיא שמעון פרס קיבל את מדלית החירות האמריקאית מידי נשיא ארה”ב ברק אובמה. זהו האות האזרחי הגבוה ביותר שנשיא ארה”ב יכול להעניק. הטקס היה חגיגי, וכל המי ומי בוושינגטון השתתפו בו.

ראש הממשלה בנימין נתניהו ברך את פרס ואמר כי מדליית החירות היא גם למדינת ישראל. משהו מהכבוד הרב לפרס זלג גם אליי. לפי נתניהו החלק שלי במדליה הוא אחד חלקי שבעה מיליון, והדבר כמעט ממלא את ליבי גאווה רבה. נשיא המעצמה הגדולה בעולם עושה כבוד לנשיא של המדינה בה אני אזרח, ליבו של מי לא יתרונן?

בכל זאת, שאלה קטנה מציקה לי בכל העסק הזה של מדליית החירות. על מה ולמה קיבל “שמעון” (כך “ברק”) את המדליה?

אובמה הציג את פרס כאיש של שלום וחזון. מתי היה כזה? הוא היה סנדק המפעל הארור של ההתנחלויות, הוא נטע את העץ הראשון בהתנחלות עפרה, הוא היה שותף בוועדת השרים לענייני התיישבות שהחליטה על רכישת קרקעות להקמת ההתנחלות אריאל. הוא יזם מלחמות ומבצעים צבאיים. הוא נמנה עם יוזמי חימושה הגרעיני של ישראל ובכך הכניס את המזרח התיכון למרוץ חימוש גרעיני. הוא בין האחראים לכך שישראל הפכה ליצואן נשק למשטרי עריצות, הוא נמנה עם הבכירים ששללו ושוללים את חירותם של מיליוני בני העם הפלסטיני באמצעות זיבול, השקיה ודישון משטר הכיבוש והאפרטהייד שישראל הקימה בשטחים הכבושים. אם פרס מצליח עם רקורד כזה לקבל מדליית חירות, אז האיש הוא גאון בהולכת שולל.

מצפצף על העולם

בשאר אסד ממשיך לטבוח בבני עמו. המדינות היותר נאורות מגנות, מחפשות דרכי ענישה והתערבות, אבל אלו נמנעות כל עוד הממשל הסורי נהנה מתמיכת מעצמה אחת לפחות. עם תמיכה של שתי מעצמות, סין ורוסיה, והצבא עדיין עימו, יכול בשאר אסד לצפצף על העולם ולהמשיך בפשעיו. מההיבט הזה ישראל היא דוגמה מנצחת. על אף אין ספור גינויים כמעט מכל מדינות העולם בכל הקשור לכיבוש והקמת ההתנחלויות, כולל החלטות מועצת הביטחון, ממשלות ישראל צפצפו ומצפצפות על העולם משום שעומדת להן תמיכתה של ארה”ב.

על מנת שהקהילה הבינלאומית תוכל לפעול נגד מדינות פושעות, בהנחה שיש רצון כזה,

 ××—ד התנאים הבסיסיים הוא, שמאחורי הפושעים לא עומדת מעצמה.

שוברים שתיקה

זה עתה יצא לאור הספר “כיבוש השטחים” מטעם הארגון “שוברים שתיקה”. ב- 347 עמודי הספר מופיעים עדויותיהם של 183 חיילים על היום יום של הכיבוש ללא השפה המכובסת של דובר הצבא. העדויות מתפרשות על עשר שנים 2000 – 2010. התמונה הנחשפת היא נוראה. הנה רק דוגמית, ולא החמורה ביותר: יחידות הצבא נכנסות מעת לעת לכפרים ללא קשר לאירוע כלשהו אלא להראות נוכחות. החיילים פורצים באמצע הלילה לבתים, מעירים את כל בני הבית, הילדים רועדים ומרוב פחד משתינים על לבושם, הדיבור אל הזקנים הוא גס. מרכזים אותם בחדר אחד ואז מתחילה מלאכת “החיפוש”. הופכים את כל הבית, שוברים את הרהיטים, את מכשירי החשמל, לא נמנעים מביזה, בעיקר כסך מזומן, ועוזבים את הבית. פעולות כאלה עושים כמעט מדי לילה. מה התכלית של פשיטות אלה? לזרוע אימה ופחד משיב אחד החיילים. זו ההגדרה הקלאסית של טרור. לכן צבא הישראלי בשטחים הכבושים הוא צבא טרור.

ליד צבא הכיבוש פועלת מיליציה חמושה של המתנחלים, גרסה ישראלית של בריוני השביחה, שבחסות צבא הכיבוש יורים על פלסטינים, פוצעים והורגים בהם, מכים אותם בנבוטים, שורפים את מסגדיהם ושדותיהם, עוקרים את עצי הזית שלהם, עורכים פוגרומים, מחבלים ברכוש כמו רכב ודודי שמש וגונבים את אדמתם. השביחה הישראלית, עוד לא הגיעה לדרגות האכזריות של השביחה הסורית, אבל היא בכיוון, היא תמנון שזרועותיו מתפרסות למשרדי הממשלה, הפיקוד הצבאי ויש להם גם נציגות בכנסת. גם בתי המשפט נוהגים בהם ביד רכה.

במקום לנסוע לחברון לבקר קברים במערת המכפלה, עדיף שתלמידי התיכון ילמדו א הספר בשעורי אזרחות.

הזמיר ביקרה בפירנצה

הזמרת הנפלאה אחינועם ניני הופיעה לאחרונה בקונצרט בפירנצה. בתי שנכחה בהופעה ספרה על קבוצה של פלסטינים או תומכיהם שהניפו דגלי פלסטין והחלו להפריע. אחינועם הגיבה בחוכמה וברגישות: שלום לאחי הפלסטינים והישראלים, הבה נעשה שלום כבר כאן. הקבוצה הפלסטינית קיפלה את הדגלים וההפרעות פסקו. עצתי לאחי הפלסטינים ותומכיהם לא לפעול על אוטומט אלא ללמוד את המציאות הישראלית. אחינועם ניני נושאת עימה את ענף הזית לכל מקום על פני כדור הארץ. לקונצרטים שלה רצוי לבוא חמושים בענפי זית ולשיר בקול צלול WE SHAL OVERCOME שיר אותו שמעתי לראשונה מפיט סיגר הגדול.

הידד לסרבן

יניב מזור, מורה דרך בן 31 מירושלים, רס״ל בשיריון במילואים, יושב בכלא הצבאי בגין סירובו לשרת “בצבא שהפעילות המרכזית שלו היום היא לתחזק את משטר הכיבוש על מיליוני אנשים בגדה ובעזה” כדבריו המדויקים. במציאות הישראלית היום זו גבורה אמיתית לסרב לשרת את מנגנון הדיכוי. יישר כוח.

עוד לעניין השמעת וגנר בישראל
________________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש