על החלטת הנתל”ש בעניין השופטת ורדה אלשיך (א): המערכת נתפסה בלי שיעורי-בית

על החלטת הנתל”ש בעניין השופטת ורדה אלשיך (א): המערכת נתפסה בלי שיעורי-בית

שמחה ניר, עו”ד
08.06.2012 21:57
למצולמים אין קשר לכתבה

למצולמים אין קשר לכתבה


לכמה זמן זקוקה מערכת המשפט כדי להחליט מה לעשות עם חוות-דעת נציב תלונות הציבור על שופטים?



לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

נציב תלונות הציבור על שופטים, אליעזר גולדברג, הוציא את החלטתו בעניין השופטת ורדה אלשיך, אשר “שיפצה” פרוטוקול של דיון בפניה, כדי לתת “רקע עובדתי” טוב יותר לתלונתה כנגד עו”ד רפאל ארגז.

על מה שקבע הנתל”ש אין הרבה מה לדבר, כי, מתוך הנחה שהעובדות אשר פורסמו בפרשה הן נכונות, לא הייתה לו, לגולדברג, כל ברירה אחרת . יש גבול לחיפוי על שופטים אשקר סרחו, ובמקרה הזה היו ראיות חפציות, וחוץ מזה – התלונה לא הוגשה ע”י מתלונן מן השורה, אלא ע”י מוסד של הלשכה, והיא הוגשה ברעש גדול.

בסדרת רשימות זו נעמוד על כמה דברים אשר, ככל הנראה, לא נאמרו, ואיש לא נגע בהם.

השאלה הראשונה היא איך איש במערכת המשפט לא צפה את העתיד להתרחש.

ורדה אלשיך ידועה בפה הגדול שלה.

השתן עלה לה לראש עד כדי כך שהיא לא התביישה לדרוש “מסלול VIP” לשופטים העוברים בנתב”ג, ביציאתם את הארץ בשובם אליה.

כ”שופטת הפירוקים” עברו תחת ידיה מיליארדים רבים, ואיתם גם הכוח להעשיר עורכי דין ע”י מינויים כמפרקים לחברות שנקלעו לחדלות-פירעון.

כמושלת-יחידה (או כמעט-יחידה) בתחום הפירוקים, היה לה כוח מוחלט, וכפי ששנינו מרבותינו – הכוח המוחלט משחית באופן מוחלט.

במהלך השנים נשמעו טענות על כך שאלשיך מעניקה מינויים למקורביה, והטענות האלה, ככל הנראה, מעולם לא היו נושא לחקירה.

כאשר הוגשה נגדה התלונה בה אנו מדברים, התייצבו לימינה כמאה עורכי-דין, מן המשומנים והמלוקקים ביותר, וחתמו על עצומה למענה. איש מהם לא שאל את עצמו אם זה ראוי, אם לאו. העובדה שהם עשו כן מקורה בשני דברים: האחד – שאיש לא ייגע בשערה  משערות-ראשה של ורדה אלשיך, והשני – הם הניחו שתצמח להם טובת-הנאה מהתייצבותם לימינה, שהיא “תזכור להם את זה”, כאשר הם יופיעו אצלה.

ובמלים אחרות: הם יצאו מתוך הנחה שהיא מושחתת, ולמרות (אולי אפילו בגלל) זאת הם תמכו בה.

ומה קרה בסוף, אחרי החלטת הנתל”ש? הם גם אכלו את הדגים הבאושים, גם שילמו את מחירם, וגם חטפו את המכות.

ומן הראוי שהם גם יגורשו מן העיר – יחד עם הגברת שהם חפצו ביקרה.

עיניים להם ולא יראו

נפילתה של אלשיך הייתה צפוייה מראש. כל חייה כשופטת היו נורת-אזהרה מפני מה שעשוי להתפוצץ.

אבל מערכת המשפט פועלת בשיטת ה”סמוך”, ועד שדברים לא מתפוצצים כך, היא מטאטאת תלונות אל מתחת לשטיח.

המערכת לא מכירה בחטאים קטנים של שופטים: או שהם למ”ד-ו”וניקים, או שהם שחורים-משחור, אבל כאשר כבר מגיעים לשלב הזה, המערכת “נדהמת” ו”מזו-זעת”, ואין לה שיעורי-בית מוכנים-מראש למקרים כאלה.

מי שקרא את מאמר-האזהרה שלי, בשנת 2000, אותו חזרתי ופרסמתי בשנת 2008, במסגרת המאמר עוד על אמון הציבור: אריה דרעי ושלמה בניזרי, ש”ס ובתי המשפט, בו שאלתי, בפעם המי-יודע-כמה את השאלה הקלאסית: מתי הם ילמדו, מתי הם ילמדו, לא הופתע כאשר נרצח השופט עדי אזר ז”ל, כאשר הועפה נעל אל פרצופה של דורית ביניש, כאשר הוצתה מכונית של שופט זה או אחר, או הונחה על מפתן ביתו של שופט מעטפה ובה כדור אקדח. הוא גם לא הופתעו עם התאבדותו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל.

אבל כוהני המימסד המשפטי לא קראו את המאמרים שלי, ואם קראו – הם התייחסו אליהם בזלזול, והתריסו כנגדי את הבאיזה סגנון אדוני מדבר!!! שלהם, ואין תימה בכך שהם לא למדו דבר, וממליא גם אין לצפות שהם אי-פעם ילמדו.

לכן הם “מזו-זעים” כל פעם מחדש כאשר קורה דבר מביך במערכת המשפט. אפילו ורדה אלשיך הייתה מזו-זעת כאשר הנעל המפורסמת הושלכה אל פרצופה של דורית ביניש, ועל כך כתבתי במאמר על ההזנייה של ה”מזועזעות”, על קשיי-ההתבטאות של ורדה אלשיך, בעלת הפה הגדול, ועל מצעד-הגאווה של שופטי ישראל.

בלי שיעורי-בית

התלונה נגד אלשיך אולי באה למערכת המשפט כהפתעה, אבל החלטתו של הנתל”ש באה אחרי כארבעה חודשים נוספים, והיא הייתה צריכה להיערך לכל האפשרויות.

אם היו לה, למערכת, שיעורי-בית מוכנים, אזי קיימות היו כמה אפשרויות:

האחת – ניקוי מלא מכל רבב, אפשרות שלא צריך “להיערך” אליה.

השנייה – החלטה של הנתל”ש הקובעת שהתלונה מוצדקת, עם כמה דרגות של חומרה, וכמובן שהיה צריך להיערך לאפשרות הקשה ביותר, החמורה ביותר.

כאן באות כמה אפשרויות-משנה:

האחת – המערכת מכבדת את הנתל”ש וקביעתו מקובלת עליה, אבל, מסיבות אלה  ואחרות, היא לא רואה בכך עילה להדחתו של שופט.

השנייה – היו מצלצלים אליה למקום שבתונה בחו”ל, ואומרים לה תשלחי את המפתחות הבייתה מרצונך הטוב והוחפשי, כי אחרת השימוע שלך יהיה בהליכי משמעת או בהליכי הדחה.

השלישית – היו נונתים לה שימוע לפני ההליכים ה”נגזרים” האלה, אבל זה יכול להיעשות גם בכתב, אם היא לא רוצה לחזור ארצה במהלך השבתון (או לקצרו לשם כך).

והרביעית – להגיד לא בוער, ורדה, תחזרי מתי שאת רוצה, כי ממילא את לא יושבת ושומעת משפטים במהלך השבתון.

הנה כי כן, קיימות למערכת המשפט כמה אפשרויות-פעולה, נכונות יותר או נכונות פחות, אבל את הבחירה ביניהן היה צריך – ואפשרי – לעשות לאלתר, ולכל היותר תוך כמה שעות מעת פרסום החלטתו של הנתל”ש.

אבל גרוניס, אשר יגורתי, גורר רגלים, וימים ארוכים אחרי החלטת הנתל”ש עדגיין לא נמסר על החלטה כלשהי.

גם יעקב (“מה את רוצה ממני, תפני להנהלת בתי המשפט”) נאמן גורר רגליים, ואצלו זו מחלה כרונית.

מדוע הם גוררים רגליים?

הם “לומדים” את החלטת הנתל”ש. החלטה בת 31 עמודים, שחלקים נרחבים ממנה – כך פורסם – עוסקים בעניינים צדדיים ובהערות-אגב על הנעשה במזכירויות בתי המשפט ועל עצומת-התמיכה של 100 עורכי-הדין בשופטת.

לא משכנע. ממש לא.

(המשך יבוא)

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש



כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

ניהול האתר