לדף הפייסבוק של האתר

“מנהיג אחד, עם אחד, ממלכה אחת”

שעה שהכנסת ישבה עד מאוחר
בלילה וכבר אישרה בקריאה ראשונה את החוק לפיזורה לקראת הבחירות שנקבעו ל-4 בספטמבר,
נפגשו ראש הממשלה בנימין נתניהו וראש האופוזיציה מנהיג סיעת קדימה שאול מופז,
ורקחו הסכם לפיו מצטרפת קדימה לממשלה והבחירות המוקדמות מבוטלות.

ההפתעה הייתה מוחלטת.
הפעם הצליחו הפוליטיקאים למנוע כל הדלפה. אותם עיתונאים שמתגאים במקורות הפנימיים
העומדים לרשותם ומצליחים שוב ושוב להביך את הממשל בפרסום ידיעות שאין הוא מעוניין
בפרסומן, עמדו הפעם משתאים, חלקם אף נעלבים, איך לא עלו על כך.

מפלגת קדימה התגלתה
כאופוזיציה רופסת לממשלת נתניהו. חלק ניכר מחבריה הם אנשי ליכוד לשעבר ויש ביניהם
מי שבהשקפתם ממוקמים ימינה מהליכוד. מספר חברי כנסת מקדימה היו שותפים לחקיקה
האנטי דמוקרטית שנועדה לפגוע בארגוני שלום וזכויות אדם. זו מפלגה שרואה עצמה מפלגת
שלטון שרגילה לינוק מעטיניו. זו מפלגה שהנהיגה את הממשלה בפלישה לעזה (עופרת
יצוקה) וראשיה נושאים על גבם את המשא המעיק של פשעי מלחמה. בבחירות האחרונות
ב-2009 איבדה המפלגה את השלטון לנתניהו, ומאז לא מצאה את מקומה באופוזיציה. היא
הלכה ואיבדה גובה ובסקרים האחרונים התרסקה מ-28 חברי כנסת כיום, ל-10 ולעתים פחות.

מנהיגה החדש של קדימה,
שאול מופז, בעברו רמטכ”ל ושר ביטחון, שצבר בשני תפקידיו מוניטין של יחס אכזרי
לעם הפלסטיני, ראה את הסקרים וחיפש כל דרך למנוע בחירות קרובות, וכך נולד הרעיון
להצטרף לקואליציה הממשלתית. נתניהו קיבל את קדימה במחירי סוף העונה. בעוד לסיעתו
של שר הביטחון אהוד ברק יש 4 שרים מתוך 5 חברי כנסת, לקדימה יש שר אחד, ללא תיק,
מופז, על 28 חברי כנסת. ככה זה כשאין לך קלפי מיקוח.

הצטרפות קדימה לממשלת
נתניהו עוררה זעם רב, בעיקר בגלל שקריו של מופז. 24 שעות בטרם הצטרף לממשלה, עוד
הצהיר כי בשום אופן לא יצטרף לממשלת נתניהו, אותה הגדיר כ”אטומה וכושלת”
ובטרם נקפו 24 השעות זחל על גחונו לממשלה, ותירץ זאת, איך לא, ב”טובת
המדינה”, בשום אופן לא שיקול אישי. המסכן ממש מקריב עצמו לרגל “המצב
החמור” ו”הסכנות” האורבות לישראל. הפטריוטיזם כמפלטו של הנבל. עם
כל גועל הנפש שפוליטיקאים כמו מופז מעוררים, צריך לומר ביושר כי מקומה הטבעי של
קדימה בממשלת נתניהו.

הימין שולט בישראל, קדימה
היא מפלגה ימנית, ועל כן שם מקומה.

עם הצטרפותה של קדימה
לממשלה, שולט נתניהו בקואליציה הגדולה בתולדות ישראל. 94 חברי כנסת, מתוך 120 הם
עתה חברים בקואליציה הממשלתית. אליהם יש לצרף את ארבעת חברי הכנסת ממפלגת הימין
הקיצוני, האיחוד הלאומי, שהיא הגירסה הישראלית של המפלגה הניאו נאצית היוונית
“שחר זהוב” שנכנסה עתה לפרלמנט היווני. המחמירים יצרפו גם את שמונת חברי
הכנסת של מפלגת העבודה, שהיושבת ראש שלה נזהרת לא לומר מלה רעה על הכיבוש
וההתנחלויות, והביעה את נכונותה להיכנס לממשלה בראשות נתניהו. זה מעלה את הרוב
הימני ליותר מ- 100 חברי כנסת. רוב כה מוחץ של הימין מעמיד את הדמוקרטיה במבחנים
קשים. זהו רוב דורסני שעלול לגבות מלחמה ישראלית נגד איראן, ימשיך את הכיבוש
וייזום צעדי חקיקה נוספים נגד פעילי שמאל וזכויות אדם.

ישראל מתקרבת לשלטון של
מנהיג אחד, עם אחד וממלכה אחת.

סימנים מבשרי רעות

בעוד פחות מחודש נציין 45
שנים לכיבוש. בישראל “היהודית והדמוקרטית” אין כמעט זמרות וזמרים יהודים
הנמנים עם אומני השורה הראשונה שיצאו נגד משטר הכיבוש, הדיכוי והאפרטהייד. ב-45
שנות הכיבוש אפשר לספור על אצבעות יד אחת זמרות וזמרים ששילבו בהופעותיהם מסרים
נגד ההתבהמות של החברה הישראלית שהכיבוש הוא אחד ממאפייניו וסוכניו. אין לנו את
ג’ון באאז ופיט סיגר האמריקאים או מרסדס סוסה הארגנטינאית, שבהופעותיהם היה תמיד
מסר של חירות, שוויון, זכויות אדם ותמיכה בנאבקים בעריצות.

כמובן שיש זמרות וזמרים
צעירים, יהודים ופלסטינים, שאינם ידועים לקהל הרחב, המחויבים למאבק בכיבוש והם
מופיעים במקומות צנועים, מעין חצי מחתרתיים. הם לא יושמעו בתחנות הרדיו הפרטיות או
הממלכתיות, ולכן לא יצאו מאלמוניותם. יחד עם זאת יש פה ושם, בצמצום רב, זמרות
וזמרים מוכרים שעדיין מושמעים בערוצי מוסיקה, על אף תווית שמאלית שמלווה אותם. כשאני
חושב על זמרת או זמר מליגת העל המחויבים לשלום, דו קיום יהודי ערבי, מאבק בגזענות
ושלילת הכיבוש, אני נופל הישר על שמה של אחינועם ניני, יהלום נדיר בשמי השירה
הישראלית והבינלאומית.

לפני מספר שבועות ציינה
ישראל את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל. זהו יום של טקסים בבתי קברות ונאומים
מלאי פאתוס של פוליטיקאים וגנרלים שיש בהם הרבה פולחן מוות מטובל בלאומנות
ומיליטריזם. יש משפחות שכולות שמאסו בטקסים הרשמיים ובניצול ציני שהממשלה והצבא
עושים בשכול.

כך קם לו ארגון מופלא של
משפחות שכולות, ישראליות ופלסטיניות, תחת השם פורום המשפחות השכולות, שמתעלים את
הכאב לשיתוף פעולה, לראיית האדם הכואב בצדו השני של המתרס, לדיאלוג של שלום,
ליצירת מציאות שתסיר מעלינו את אימת המלחמה והשכול. משפחות אלו ניחנות באומץ לב
ציבורי, בעוצמה נפשית, מוסרית ורוחנית.

מזה שבע שנים מקיים
הפורום יחד עם ארגון לוחמים לשלום, אירוע אלטרנטיבי בערב יום הזיכרון. כך גם השנה.
אחינועם ניני הופיעה בערב זה וכך נתנה ביטוי לתמיכתה במאמץ של משפחות שכולות משני
הצדדים ליצור, מתוך הכאב, גשר של הבנה והידברות.

הופעתה של ניני בערב
הזיכרון הישראלי פלסטיני גרר תגובות אלימות ומתלהמות של חברי כנסת מהימין שלא לדבר
על טוקבקים שעיקרם גידופים וקריאות לחרם עליה, משל הייתה אויבת האומה. על פי עוצמת
השנאה שעלתה מהימין, אני חרד שאילו יכלו היו תולים אותה בכיכר העיר. אם זהו היחס
לאחינועם ניני, שדרכיה דרכי נועם וכל נתיבותיה שלום, מה צפוי לגרעין היותר קשה של
השמאל?

הסימנים מדאיגים.

בירושלים נעצר ד”ר
מאיר מרגלית, חבר מועצת עיריית ירושלים ופעיל בוועד נגד הריסת בתים.

 בתל אביב הורדה הצגתה של נטלי כהן וקסברג צפירמיהו.
ההצגה מותחת ביקורת נוקבת על הכיבוש והגזענות. ההצגה הועלתה מטעם ובמימון תיאטרון
הנגב הפועל במועצה האזורית אשכול. על פי דרישת המועצה האזורית אשכול, הסיר
התיאטרון את תמיכתו מההצגה.

בתל אביב הפעילה המשטרה
אלימות נגד מפגיני שמאל שמחו על התרגיל המסריח של מופז, ועצרה מספר מפגינים, כולל
שני עיתונאים שבאו לכסות את ההפגנה.

בתל אביב זרק יהודי בקבוק
תבערה על גן ילדים של ילדים אפריקאים.

המחנק כאן הולך ומחריף.
תכינו תרמיל נדודים.

מכתב ששלחתי לפרקליט הצבאי הראשי

לכבוד 8
במאי 2012

תת אלוף
דני עפרוני

הפרקליט
הצבאי הראשי

צה”ל

בעיתון
“הארץ” (2 במאי 2012) פורסם כי סגרת את תיק החקירה בפרשת טבח משפחת סמני
שהתרחש ב-5 בינואר 2009 בשכונת זייתון בעת פלישת הצבא הישראלי לעזה, (במינוח הרשמי
“עופרת יצוקה”).

100
מבני משפחת סמני, כולם אזרחים, בהם ילדים, נשים וזקנים, רוכזו בבית אחד על פי
הוראת צבא הפלישה. אל הבית נורו טילים על פי פקודת אל”מ אילן מלכא, שהיה מפקד
חטיבת גבעתי בזמן המבצע.

כתוצאה
מהירי נהרגו 21 מבני המשפחה, שכללו שלושה תינוקות, שישה ילדים בגילאי 5 עד 16 ועוד
40 נפצעו. חיילי גבעתי, בפקודת מפקדיהם, מנעו סיוע רפואי לפצועים ובמשך שלושה ימים
נותרו הפצועים בבית עם גוויות ההרוגים. כתוצאה מכך מתו עוד שמונה בני אדם. משפחת
סמני המורחבת איבדה 29 מבנותיה ובניה מידי חיילי הפלישה. זהו סדר גודל שמזכיר לי
אובדן משפחות יהודיות בתקופת השואה.

מדובר
בפשע מלחמה מובהק, אבל איש לא יועמד לדין. מעל החלטתך, פצ”ר עפרוני, לפטור את
החיילים ומפקדיהם מאחריות לטבח, מתנוסס הדגל השחור של אי חוקיות. החלטתך היא פשע
מלחמה נוסף. החלטות מסוג זה היו עילה להעמדתם של שופטים גרמנים לדין במשפטי
נירנברג.

בעוד
אתה סוגר תיקים של משמידי משפחות, בתי המשפט הצבאיים שולחים למאסר ילדים בני 13 על
שהביעו את סלידתם מהכיבוש בזריקת אבנים על רכבים צבאיים משוריינים, מבלי שנגרם נזק
לאיש או לרכוש. בישראל אתה מוגן אולם מחוצה לה יש בתי דין השופטים פושעי מלחמה
ואני מקווה שבפני אחד מהם תידרש לתת דין וחשבון.

 

 גדעון ספירו

יום הנכבה

בחגיגות ערב יום העצמאות
(25 באפריל 2012 ) הטילה משטרת תל אביב מצור על משרדה של עמותת זוכרות. אין יוצא
ואין נכנס. מטרת העמותה, בין השאר, להעמיק את המודעות היהודית לאסונם של הפלסטינים
ב-1948.

בכוונת חברי העמותה היה
לחלק לקהל חוברות בה צוינו כל הכפרים הפלסטינים שישראל הרסה. המשטרה החליטה למנוע
זאת באמצעות המצור. למשטרה לא הייתה כל עילה להטלת המצור, זו הייתה התנכלות לחופש
הביטוי. כך פועלת משטרה פוליטית במשטרים טוטליטריים. שניים מחברי העמותה נעצרו,
מעשה שאני מכנה בריונות והתפרעות משטרתית. הטלת המצור מצטרפת לסימני האזהרה בדבר
שחיקה הולכת וגוברת של נורמות דמוקרטיות.

ב-15 במאי מציינים
הפלסטינים בתוך ומחוץ לישראל את יום הנכבה. אין ספק שהקמת מדינת ישראל היא אסונם
של הפלסטינים. במלחמת 1948 (העצמאות) גורשו ו/או ברחו בין 750 ל-800 אלף פלסטינים
מתוך קצת למעלה ממיליון.

ב-1948 הייתי ילד בן 13
וגרתי בירושלים בשכונה היהודית הקרובה ביותר לקטמון הערבית. לאחר שקטמון נכבשה היא
הייתה שכונת רפאים. כילד נכנסתי לשכונה וראיתי שם מראות שמלווים אותי מאז: משפחות
נסו על נפשן באמצע הארוחה. הצלחות היו עדיין מסודרות על השולחן עם שיירי אוכל. לפי
מספר הצלחות ניתן היה לחשב את גודל המשפחה. באחד הבתים שבהם היו השולחנות עדיין
ערוכים, לקחתי מזלג כמזכרת. כאשר חזרתי הביתה הראיתי אותו לאבי. הוא שאל אותי
“זה שלך”? “לא” אמרתי והבנתי שעשיתי דבר לא ראוי. “לך
תחזיר אותו” פסק אבי, וכך עשיתי. חזרתי לבית הפלסטיני והחזרתי את המזלג
למקומו. למדתי מזה לקח לכל החיים: לא להשתתף בביזה, לא לקחת מה שלא שלי. הביזה
היהודית מקטמון זכורה לי היטב. ביתנו היה קרוב לכביש המוביל לקטמון וראיתי את
התנועה הסואנת (יחסית לתקופה) של הטנדרים העמוסים בביזה, בעיקר מקררים וריהוט,
משום שבקטמון גרו פלסטינים בעלי יכולת כלכלית.

הפלסטינים הם מהיבטים
מסוימים קורבנות השואה. שהרי ברור לכל אדם משכיל כי אלמלא השואה, ואלמלא אלפי
פליטים יהודים שנותרו במחנות בגרמניה שהיו מסורבי הגירה לארצות המערב, לא הייתה
עצרת האו”ם מחליטה ב-1947 על חלוקת ארץ ישראל/פלסטין לשתי מדינות. (מישהו
צריך להביא לידיעת אחמדינג’אד – שהכחשת השואה משמעותה גם הכחשת הנכבה). הקמת מדינת
ישראל הפכה את הפלסטינים לעם של פליטים. אנחנו, כעם של פליטים שגרם לפליטות
הפלסטינית, צריכים להצטייד במנה של נאורות ולגלות, בחלוף למעלה מ-60 שנים,

אמפתיה לסבלו של העם
השכן.

יש דברים שאי אפשר להחזיר
לאחור. אוניברסיטת תל אביב לא תחזור להיות שייח מוניס, ואני גם לא תומך בחזרה
כוללת של פליטים, כל עוד מדובר על פתרון של שתי מדינות (במציאות של מדינה אחת,
הסיפור שונה). אבל חשוב שישראל תכיר בעוול שגרמה ותראה רצון אמיתי לתרגם זאת
למעשים. למשל, ממשלת גרמניה החזירה למשפחתי בית בברלין שהיה שייך לאימי. מדוע לא
להחזיר בתים לבעליהם הפלסטינים וגם לשלם להם שכר דירה על שנות המגורים בנכסים
שלהם?

מכאן יובן שאני תומך
בסטודנטים יהודים וערבים שהחליטו על פעולה ביום הנכבה באוניברסיטת תל אביב שתביא
לידי ביטוי את האבל על מותם של 18 אלף פלסטינים במלחמת 1948. הארגונים הפשיסטים
“אם תרצו” ו”ישראל שלי” כבר הרימו קול זעקה ודרשו
מהאוניברסיטה לבטל את האירוע. אני מקווה שהאוניברסיטה לא תתקרנף ותיכנע לבריוני
הארגונים האלה.

________________

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש