מעין הקדמה

חמישים ושבע שנים עברו מאז נפלתי בשבי, לאחר שהתנדבתי בשליחות ה”הגנה” ומשרד החינוך והתרבות של הוועד הלאומי לשרת במצור בתוך מצור וירדתי מירושלים החדשה הנצורה אל הרובע היהודי שבירושלים העתיקה, שהיה נתון במצור בתוך מצור. לאחר דחיות מספר העביר אותי הצבא הבריטי לעיר העתיקה בשיירה דרך קווי האויב כחבר המשלחת החינוכית.
הזיכרונות הכואבים מהלחימה, שהסתיימה בנפילתנו בשבי, לא הרפו ממני עד היום, ומעצור נפשי מנע ממני לטפל ביומן שכתבתי בימי שביי. התחלתי לכתוב את היומן ארבעה שבועות לאחר נפילת הרובע היהודי, אך כעבור שבועות או חודשים מספר זנחתי את כתיבתו, לאחר שהחלטתי לכתוב ספר שיתעד את המצור והקרבות. לשם כך גביתי עדויות מחבריי ללחימה בעיר העתיקה יומם ולילה באופן אובססיבי, והעליתי אותם על הכתב בספרי “ירושלים העתיקה במצור ובקרב”, שיצא לאור בהוצאת “מערכות” ב-1957. מאז ועד היום משמש ספרי מקור היסטורי עיקרי לאירועי המצור והקרבות ברובע היהודי בתש”ח. לאחר השבי הפסקתי את לימודיי האקדמיים, ובגלל זה אין לי תואר אקדמי. אף על פי כן, ספרי נלמד באוניברסיטאות. כמה שנים לאחר שהספר יצא לאור אמר לי הפרופסור למתמטיקה אברהם אורנשטיין, שהיה אחד ממפקדי הרובע היהודי: “אילו היית כותב את הספר בהשגחה אוניברסיטאית, היית מקבל תואר דוקטור.” שאלתי: “מדוע?” והוא השיב: “כי גילית לעולם דברים שאיש לא ידע.” כחמישים שנה אחר כך אמר לי הפרופסור ללשון שלמה הרמתי, שלמד יחד אתי בנעוריי בסמינר למורים, כי ספרי “הנצרות וארץ הקודש” הוא למעשה עבודת דוקטורט.

החמקנים

מאז ימי תש”ח נעשו הלחימה ברובע היהודי בירושלים העתיקה ונפילתי בשבי לציר של חיי. לאחר שסיימתי את כתיבת הספר “ירושלים העתיקה במצור ובקרב”. הצנזורה עיכבה את פרסומו עד 1957. בינתיים הכנתי סיפורים מספר על הווי הקרבות שהודפסו במדור הספרותי של “הארץ”. לאחר שהספר יצא לאור כתבתי לבן גוריון במכתב שמי שיקרא בספר בין השיטין עשוי להגיע למסקנה שהעיר העתיקה הופקרה במתכוון. הוא כתב לי תשובה שבה התחמק מההאשמה בהטעיה ברורה. הוא כתב: “עד אחרי ההפוגה השנייה ועד בכלל הייתה ירושלים בראש דאגותיי.” לאיזו ירושלים התכוון? בוודאי שלא התכוון לירושלים העתיקה. כיוון שהתאכזבתי קשות ממכתבו, לא עניתי לו על שאלה ששאל אותי: בידי מי נמצא הסכם הכניעה? אחרי שנים הצטערתי על כך, כי אני היחיד ש”מוכתר” הרובע היהודי, הרב מרדכי וינגרטן, הודה בפניו שההסכם בידיו, והוסיף: “הוא נמצא במקום בטוח.” אין לי ספק שבביטוי “במקום בטוח” התכוון לסייף, כספת. כיום משפחתו מכחישה שההסכם נמצא בידיהם. תיעדתי כל מידע שהגיע לידי, הגבתי על פרסומים בעיתונות, כתבתי רשימה ארוכה של שגיאות בספרו של דב יוסף “קריה נאמנה”, ולא רצו לפרסמה ב”מעריב”. בספרו של דב יוסף מצאתי סקירות שנלקחו מספרי בשינוי סגנון, ולפחות פעם אחת שובצה הסקירה של יום אחד ביום אחר.
אחרי 42 שנות ציפייה, כאשר נפתחו מסמכי תש”ח לעיונם של חוקרים, מיהרתי להתקשר עם מיכאל קאופמן (מיקי), מנהל הארכיון, והגעתי למשרדו.
“מה אתה מבקש להוכיח?” שאל מיקי.
“אני רוצה להוכיח שהרובע היהודי הופל לידי האויב,” אמרתי לו.
“מה אתה אומר? אתה רציני?” שאל.
“אם תיתן לי לעיין במסמכים, אני אוכיח,” השבתי.
בכל בוקר, כשהגיע לארכיון, מיהר אליי ושאל: “אהרון, מה מצאת?” ובכל בוקר עניתי אותה תשובה: “כמה שאני חוקר יותר, אני מגלה יותר שצדקתי.”
במחקרי בארכיון הצטבר אצלי חומר למאמר שקראתי לו: “המערכה בירושלים העתיקה בתש”ח – משחק מכור”. במאמר הראיתי איך הוסווה ההסכם לחלוקת ירושלים עם הצד הערבי שהביא להפקרת הרובע היהודי, ואיך דאג דוד שאלתיאל שהעיר העתיקה לא תיכבש בידינו.
ב“קתדרה” סירבו להדפיסו. שאלתי את ד”ר אילתי, העורך הראשי, מדוע. ענה לי שהמאמר לא נכתב בצורה מדעית מספיק. שאלתי מה חסר. ענה: חסרים מראי מקום. הוספתי את מראי המקום והחזרתי לו את המאמר. לאחר חודשים רבים החזיר לי את המאמר, וכתב: אף על פי כן לא נוכל להדפיסו. יום אחד התברר לי שאחד מחברי המערכת הוא חוקר יומניו של בן גוריון. בכנס שהוקדש לנפילת הרובע היהודי בחוג הביטחוניסטי המתכנס ברמת אפעל דיברתי על הנושא, ואז התפרץ לעומתי אותו חוקר וצעק: “איך אתה מעז לדבר נגד בן גוריון?”  הבנתי את סיבת הפסילה. שיניתי את שם המאמר, ובמקום “משחק מכור” כתבתי “משחק שגוי“, כדי שיהיה קל יותר לעכלו, והמאמר פורסם ב”חוברת המאה ועשרים של אריאל”  ב-1997.
הרופא שטיפל בי אחרי שנפצעתי, והתנדב לשהות אתנו שבועיים בשבי היה ד”ר ריס. אחרי שהלך לעולמו הכנתי כתבה עליו, שפורסמה ב”הארץ“.
יום אחד התבקשתי להרצות בפני מורים בגבעתיים, והכנתי הרצאה של שעה וחצי שקראתי לה: “השלכות המלחמה בירושלים בתש”ח על פתרון בעיית ירושלים בעתיד.” את הרצאה הרציתי גם לפני חוג של תושבי נווה מונוסון.

חזרה על ה”שגיאה”

כאשר אהוד ברק ניהל בקמפ דייויד משא ומתן עם ערפאת הודפסה בעיתון מפה שהציעה לחלק את העיר העתיקה בקו ישר, לפיו הרבעים היהודי, הארמני, המצודה ושער יפו ייכללו בשטח היהודי. לאחר ימים מספר פורסמה מפה “מתוקנת” לפיה הדרך משער יפו לרובע היהודי יהיו בשטח הערבי. זועזעתי ומיד כתבתי בעיתון תגובה, שבה הבהרתי כי זוהי חזרה למצב ששרר בימי המנדט הבריטי, והביא לנפילת הרובע בתש”ח. ב”יוזמת ז’נבה” חזרו על אותה שגיאה.
בעקבות טיפול פסיכולוגי שקיבלתי מטעם משרד השיקום לאחר שהוכרתי כנכה צה”ל, השתחרר אצלי במקצת המעצור הנפשי שקינן בנפשי, ובראשית שנת תשס”ה (2004) נטלתי את המחברות שהכילו את היומן שכתבתי בשבי בכתב-יד זעיר וצפוף, ואחרי 56 שנה התכוננתי להקליד במחשב את הכתוב בהן. אחרי שהקלדתי חלק מההקדמה, מצאתי תירוץ ועברתי לעבודה אחרת. אחריה חידשתי את ההקלדה, שוב הפסקתי ושוב המשכתי. נשמר אצלי תיאור ליל השבי הראשון שכתבתי כסיפור לפני עשרות שנים, ובו פתחתי את קורותיי כשבוי. בסופו של דבר, בהשפעת הטיפול הפסיכולוגי שניתן לי, העברתי את העדויות שגביתי מחבריי בשבי ואת מחברות היומן לארכיון צה”ל, כדי להשתחרר מהטראומה במידת מה.

אחד השדרים שהועברו אלינו בימי הקרבות היה: “הילחמו על כל בית ועל כל אבן, וסוף הניצחון לבוא”. אנחנו נלחמנו על כל בית ועל כל אבן, ואילצנו את הלגיון הערבי המאומן היטב והמצויד היטב ללחום נגדנו תשע יממות כדי לכבוש מאתנו שטח של עשרות מטרים בלבד. אחרי מלחמת ששת הימים הושאר אותו שטח כרחבה בלבו של הרובע היהודי, מאחורי ה”חורבה”. מורי דרך אינם יודעים להסביר היום ששטח הרחבה היה שטח גוש בית אל שעליו לחמנו נגד הלגיון בית אחרי בית וחדר אחרי חדר, עד שנהרס כליל.
אחרי לחימה שארכה חמש-עשרה יממות, והייתה הקרב הרצוף הממושך ביותר במלחמת תש”ח, נותר בידינו שטח של 100x200 מטר. התחמושת שנותרה בידינו לפני פתיחת הקרבות בבוקר האחרון יכלה להספיק רק לקרב שבין שעה לשעתיים, ובאחריותנו היו אלף ושבע מאות תושבים שסכנת טבח ריחפה עליהם ועלינו. בימי הלחימה האחרונים ראינו איך הניסיונות לחלצנו נכשלים לילה אחרי לילה, תחמושתנו הולכת ואוזלת, ואנחנו הולכים ונפגעים, הולכים ומתמעטים. ביום שבו נפצעתי ראיתי בחצר בית החולים מחזות זוועה המלווים אותי עד היום, אם זה משה’לה משעלי שהובא על אלונקה כשכל לסתו התחתונה איננה ושפתו העליונה תלויה באוויר, ואם זה יעקב לבנון ששני חברים הביאוהו בידיים כשכל בטנו מרוסקת. באותו רגע עמד אחיו אברהם לידי וראה אתי את המחזה הנורא.
מתוך כ-235 הלוחמים שלנו נהרגו 39, נפצעו 154 ורק 42 נשארו שלמים בגופם. לאחר שהתברר מצב התחמושת הרשה מפקד הרובע למשלחת של שני רבנים לצאת אל קווי הלגיון בדגל לבן. המשלחת נצפתה ממגדל כנסיית הדומיציון על ידי מפקד מהפלמ”ח, שדיווח למפקד מחוז ירושלים מטעם ה”הגנה“, דוד שאלתיאל, ואז אסר דוד שאלתיאל על המטה שלנו לנהל משא ומתן על הפסקת אש ללא רשותו. כיוון שברור היה למפקד הרובע, משה רוסנק, שהמצב אבוד, כינס ישיבה משותפת של המטה ונציגי התושבים, ובה נתקבלה החלטה להיכנע פה אחד, בהימנעותו של איסר נתנזון, מפקד מחלקת האצ”ל.

שלוחו של רוצח כמותו – דוד שאלתיאל בשליחות בן-גוריון  

למחרת הכניעה אמר עלינו דוד שאלתיאל, מפקד המחוז מטעם ה”הגנה”, למרדכי רענן, מפקד כוחות האצ”ל בירושלים: “הם לא הבינו את היעוד שהטיל עליהם הגורל. הם היו צריכים להיהרג עד האחרון שבהם.” כאשר קראתי על כך זמן קצר אחרי שובי מהשבי הוכיתי בהלם. פירוש הדבר היה שברגע שנעניתי לפניית המוסדות והתנדבתי לשרת ברובע היהודי הנצור בעיר העתיקה, גזר עליי דוד שאלתיאל גזר דין מוות. אז הבנתי מדוע לא היה מוכן דוד שאלתיאל לדבר עם משה רוסנק, מפקד הרובע הנצור, כל ימי הקרבות, בניגוד לקשר הטוב של הפיקוד עם נצורי מעוז המזח במלחמת יום כיפור. מבחינתו, תפקידנו היה להיהרג. יותר מאוחר נודע לי שאחרי כניעתנו הילכו בירושלים שמועות שבן גוריון רצה מצדה בעיר העתיקה. אז גם הבנתי מדוע לא פינו אותנו מהעיר העתיקה אחרי ששער ציון נפרץ על ידי הפלמ”ח.
כאשר נפתחו מסמכי תש”ח לעיונם של חוקרים, גיליתי שלפני פריצת שער ציון אסר שאלתיאל על עוזי נרקיס במפורש לכבוש את העיר העתיקה. לאחר הפריצה לא שלח כוח שיחזיק את הפרוזדור אל הרובע היהודי, ולמחרת בבוקר, בעיצומה של ההצלחה הצבאית, שלח את חיים הרצוג אל ועדת הקונסולים מטעם האו”ם, להודיע באמצעות הוועדה לאויב שאין לו כל כוונה להמשיך את המתקפה בעיר העתיקה.
באותו יום נכנס לעיר העתיקה הלגיון הערבי הסדיר, החליף את לוחמי הכנופיות הבלתי סדירים שלחמו נגדנו שבוע ימים, ולנו לא נותרה בררה לבסוף, אלא להיכנע או להיהרג.

הלוחמים שהופקרו בשבי הלגיון

לאחר שתושבי הרובע היהודי, שהיוו את שרידי העליות המשיחיות במאות השנים האחרונות, הוצאו מהרובע על ידי חיילי “הלגיון הערבי”, העבר-ירדני לקרבת שער ציון, כדי להעבירם אל קווי הפלמ”ח בהר ציון, וכל הלוחמים הבריאים הוצאו מהרובע היהודי גם הם, נותרו הפצועים, ואני ביניהם, בשכונת “בתי מחסה”, במבנה ארוך, שחדריו והאכסדרה שלו שימשו כבית חולים. לפי הסכם הכניעה היו הפצועים כולם אמורים לעבור אל קווי הפלמ”ח בהר ציון ולהשתחרר, אבל כאשר עבדאללה טל, המג”ד הערבי, וחבר המטה שאול תובל, שניהל את המשא והמתן אתו, הלכו ברובע היהודי, הם חלפו על פני אחד ממפקדי הכיתות שלנו שהיה חבוש בתחבושת גדולה ונאנח אנחות קולניות. עבדאללה טל חשד בו מיד, קרא לו אליו והורה לו להסיר את התחבושת מידו. התברר שמפקד הכיתה התחזה לפצוע, ואז החליט מג”ד הלגיון הערבי שיש לבדוק ולמיין את כל הפצועים, והשאיר אותנו בבית החולים שב”בתי מחסה“.

לילה ראשון של שבי בירושלים העתיקה

כאשר קרני השמש האחרונות דעכו והכתלים האפורים מרוב ימים הלכו והתכסו אפלולית, שכבנו בצללי קימוריה של אכסדרת הקשתות הארוכה על מזרנים צפופים מימין ומשמאל. היינו עשרות פצועים באורח קל. השיחות עם שובינו, ששמרו עלינו, פסקו מאליהן עם רדת הערב. בחלונות של טור הבתים מולנו הבחנו באפלולית בדמויות מגששות בקדחתנות וחומקות. תחילה מחינו בפני שומרינו וביקשנו שיסלקו את האלמונים, אך לנוכח אדישותם הבנו שעלינו להסתגל למחשבה שהבתים והרכוש שבהם אינם עוד ברשותנו, ומה שהבוזזים עושים אינו עוד מענייננו. שעה קלה הוספנו לעקוב בעינינו אחרי הדמויות החומקות וסיפרנו זה לזה על גילוי ערבי נוסף העט אל השלל. אט אט הסחנו את דעתנו מהם וחדלנו לדבר. השקט היה שקט של רפיון, התפרקות של מתיחות עצומה שנפסקה פתאום. לא הזינו בכלום, לא האזנו לכלום, אבל נדמה היה שאוזנינו ממשיכות לשמוע את הדהוד כלי הירי ואת מפץ פגזי התותחים. עינינו תרו אחרי כל בת גוון של צבע חי אחרון ההולך ודועך ומאפיר, ואחרי הצללים הממזגים את השמים עם גג הבית שממולנו עם הקיר, עם תקרת הקמרונים של המרפסת, עם רצפת האבן, עם עשרות המזרנים, עם המון הפצועים שהשתרעו עליהם, והתמזגו באפרוריתם עם הרקע הלילי המתפרש.
הזקיף שהופקד על שמירתנו השעין את קנה רובהו אל הקיר שמאחוריו והתנמנם על כיסאו. רק סינרי האחיות, שנשארו עמנו, הבהיקו בלכתן אל החדר ששימש מטבח ואל החדרים שבצדי האכסדרה, בהם שכבו הפצועים שנפגעו באורח קשה, כדי להגיש דבר-מה למי מהם. אחת האחיות פסעה אט אט בין שני טורי הגופות השרועים ותלתה עששית על מסמר בקיר האכסדרה.
 עייפים היינו מכדי שנהרהר בעצמנו. השלכנו יהבנו על הגורל. יקרנו אשר יקרנו אחרי אשר המוות לא חטפנו. עייפים היינו והתנמנמנו. מעט מעט, משך שעה ארוכה, משכה את תשומת לבנו המיה, שכמעט ולא נשמעה בתחילה. הדי תרועה רחוקים של המון הומה נשמעו כאילו מתוך הזיה, והם הלכו הלוך והתבהר, הלוך והתחזק. הנה נשמעו תרועות צהלה ברורות במנגינה מזרחית קצובה, כשאיש אחד קורא וההמון עונה אחריו. ניחשנו כי בני הכפרים שבסביבה העפילו לעבר העיר העתיקה למשמע הבשורה על כיבוש הרובע היהודי.
מקצהו התחתון של טור החצרות נשמעו פתאום צעקות קטועות, ואחריהן שתי יריות. הקיצונו פתאום. “מה זאת?” פנינו אל שומרינו בתרעומת. “עכשיו שביתת נשק. אסור לירות!” כעבור דקה או שתיים אץ אלינו קצין הלגיון הערבי להרגיענו. הוא סיפר לנו כי ירה בהמון שניסה להתקדם לעברנו בחצרות ולא שעה לפקודתו לסגת. לדבריו פגע בשניים. התקשינו להאמין שקצין הלגיון ירה בתושבים ערבים כדי שלנו לא יאונה כל רע, אבל הקריאות הקצובות הלכו ורחקו מאתנו, והקצין הערבי התפנה לארגן את תורנות שמירת הלילה.

נצחונו של בן-גוריון – שריפת הרובע היהודי

לאורן של העששיות המעטות הסתדרנו שניים שניים על מזרן והתבוננו באפלולית. אור נגלה פתאום על קיר בית אחד בסמוך לנו, והוא התחזק והאדים. בית בוער! עוד בית אחד הוצת ועוד בית! הם הציתו את הרובע. הסתכלנו באור המהבהב על הקירות ושתקנו. לשונות אש השתרבבו אל על וגִצים לאלפים נתזו, זינקו אל השמים האדומים ונעלמו בתימרות העשן המתאבך. בלי משים הרהרתי: אבא ואמא עומדים בוודאי על מרפסת דירתנו ברחוב יפו שבירושלים החדשה, צופים בלהבות וחרדים לגורלי. מי יודע במה הם מהרהרים? לאחר שובי מהשבי נודע לי שלמחרת התפשטה בירושלים שמועה שמביאים את גוויותינו מהעיר העתיקה, ואז אזרה סבתי עוז נפש והלכה לחדר המתים שבבית החולים “ביקור חולים” לראות אם גווייתי נמצאת בין המתים…

פתאום, בלי שציפינו לאיש, הופיעו הרופאים שלנו ביחד עם הרב מרדכי וינגרטן ושתיים מבנותיו, מאשה ויהודית, מלווים בקצינים ובחיילים של הלגיון הערבי. הם קדמונו בשמחה ושאלו לשלומנו ולהרגשתנו. קיבלנום בשמחה כאנשים מאותה תקופה קצרה וגורלית, בה נתקשרה “משפחת העיר העתיקה”, והתנפלנו עליהם בשאלות, צמאים לחדשות. נדמה היה כאילו לא ראינום שבועות רבים. מה רבו ההתרחשויות והתמורות באותו יום אחרון לקרבות, עד כי שעות מספר הרחיקו מאתנו תקופה שלמה ועולמנו השתנה בבת אחת. הם סיפרו כי סייעו בידי הלגיון הערבי להעביר את תושבי הרובע היהודי לקווי הפלמ”ח בהר ציון עד אשר נשמעו יריות בסביבה. הערבים חששו פן חפץ הפלמ”ח להסתנן אל בין החומות ולתוקפם, לכן הפסיקו את העברת התושבים עד השעה חמש בבוקר.
כן סיפרו שהלוחמים הבריאים הועברו ל”קישלה”, תחנת המשטרה שליד המצודה.
דבר שלישי שסיפרו היה שחיילי הלגיון הערבי נאבקו בכפריים שהתקרבו אל מקום הימצאנו וירו בהם. קצין הלגיון אמר שהרג שני כפריים ופצע שניים אחרים.
דבר רביעי – הלהבות משתוללות בכל הרובע. גם קצהו התחתון של טור הבתים הארוך בו אנו נמצאים בוער, ועוד הלילה יהיה צורך לפנותנו.
שוחחנו אלו עם אלו עד שקריאה צווחנית מפיה של יהודית וינגרטן פילחה פתאום את החלל: “כל פצוע שיש לו יד או רגל לעזור, יבוא ויעזור!” לבנו הלם. על שום מה הבהילות? שער הברזל של “בתי מחסה” בסמטה הסמוכה, שחצץ בינינו ובין הכביש שלאורך החומה, היה חסום בקיר אבן שהקמנו בימי הקרבות האחרונים. עתה יש לפרק את אבני הקיר כדי לפנותנו מן הרובע בביטחון. לאור עששית שהחזיק מאן דהו נשאנו אבן אבן, אבל לא היה בנו כוח רב, והלגיונרים הערבים הצטרפו גם הם למלאכה. עמלנו ביחד עד שמהלומות בצדו החיצוני של השער הסגור הבהילונו, ושורה של קללות הומטרו עלינו מבחוץ. האלמונים הזהירו שיירו בכל מי שעומד בעברנו, ודרשו שיסגירו לידיהם את כל היאהוד. מיד ציווה עלינו קצין הלגיון לשוב אל האכסדרה המוגנת, התווכח עם המקללים, והזהירם כי יירה בהם. הוא נחפז ויצא עם חייליו בדרך הסמטאות העקיפה. כעבור דקות מספר שמענו יריות מבחוץ ודשדוש נעלי נמלטים במורד הכביש. המתנכלים סולקו, אבל אנו לא יצאנו עוד מן האכסדרה, וציפינו בחרדה. חיילי הלגיון לבדם עסקו בסילוק מחסום האבן, והרופאים יצאו עם הרב וינגרטן למפקדת גדוד הלגיון, לחפש מקום מקלט בעבורנו.
“אל בהלה!” הרטיטה צווחה פתאומית את הלבבות. “כל הפצועים היכולים ללכת יסתדרו מיד שלושה שלושה!” “אל בהלה” אומרים כשיש ממה להיבהל, ואכן, הקריאה הזאת כשלעצמה עוררה גל ספונטני של בהלה. הזירוז הפחיד. “הסתדרו מיד!” כלומר – אנו נמלטים. כך אין נוהגים! הרהרנו ימים רבים לאחר מכן, כשהצביטה בלב שצבטה הצווחה הפתאומית עוד חייתה בהרגשתנו, כמעט יותר מכל פחדי הקרבות, כי נשק כבר לא היה בידינו, ולא יכולנו להגיב.
כולם מיהרו להסתדר בשלשות. פצועים ברגל אחת נשענו על כתפי שני פצועי יד או ראש. ומה יהא על הפצועים קשה? לא הניחו לנו להרהר. “לא לדבר! קדימה!” שיירת הפצועים הייתה עגומה ביותר. בחורים צעירים ועייפים, מגודלי זקן, חבושים כולם – מי בראשו, מי בידו ומי ברגלו. אלה צולעים, וידיהם של אלה נתונים בסדים. אחרים מדדים על רגל אחת ונעל אחת בידם. יצאנו בכביש הכותל אל הרחבה שלפני הרובע. היינו מוקפים לגיונרים. חשנו יפה שאין הם חוששים פן נברח בלילה זה.

הרובע היהודי היה מואר כולו בחצות לילה זה באודם להבות האש שאכלה את תכולת בתיו. לעינינו נגלו הרבה בניינים חרבים, גדרות הרוסות, כביש זרוע אבנים וטיח, ובשני צדדיו גחלים עשנות ואודים מפוייחים שנפוצו עד לרגלינו. המראה כאילו נלקח מ”מגילת האש” של ביאליק: “כל הלילה רתחו ימי להבה והשתרבבו לשונות האש מעל הר הבית.”

המון שיכור משמחת ניצחון מילא את הסמטאות והרחבה. הם נראו כפראי אדם פרועי שיער ומשולהבי פנים ומחאו כפיים. רבים מהם אצו לעברנו, אבל הורחקו בגערות שומרינו. הסתכלנו בכול, כואבים למראה החורבן, משתדלים לחרוט בזיכרוננו מראה כל בית, כל עמדה ופינה. עד מה השתנה פלאים הנוף הזה בימי הקרבות המעטים שבהם שהיתי בפינה אחרת של הרובע הקטן. חורבות, חורבות והרס! מולנו העיז ראשו בחוצפה יתירה מגדל הפעמון של הכנסייה היוונית שבו הייתה “עמדת הצלב”. כך כינינו אותה עמדה בוגדנית, שמפקד המחוז דוד שאלתיאל ציווה עלינו למוסרה לידי היוונים בתנאי שלא יסגירוה לאויבינו, וכעבור שעה קלה לקחה האויב בכוח הנשק והמטיר ממנה אש על דרך התקווה שלנו אל שער ציון, והדרך לא נפתחה בפנינו, מגִני הרובע היהודי ותושביו, אלא עתה.
פתאום דרכה רגלי על ערמה ענקית של כובעי פצצות מרגמה. ריבונו של עולם, כמה פצצות ירו עלינו מעמדת מרגמה זו לבדה!
תושבי הרובע שטרם הועברו אל קווי הפלמ”ח בהר ציון התגלו לעינינו שכובים עלובים לרגלי החומה, סמוך לשער ציון. מול השער ניצבו שני משוריינים נושאי תותח של הלגיון הערבי. איזה נשק! הלוואי והיה לנו כמוהו…
עברנו בפשפש של שער עץ מול שער ציון, חלפנו מאחוריו ליד עמדות מקלעים מבוצרות, ונכנסנו בסמטה צרה אל הרובע הארמני. כיום עומד במקום שער העץ הישן שער ברזל גדול. העלונו אל חדרי הכיתות שבקומה העליונה של בית הספר הארמני, שהיה אז דו-קומתי. שם התמקמנו על מזרנים שהונחו בצפיפות. בחדרי הקומה שמתחתנו שוכנה מפקדת גדוד הלגיון שלחם בנו. אחרינו הגיעו הפצועים קשה באלונקות.
הלהבות ב”בתי מחסה” קרבו לבית החולים, לכן כל פצוע שהובא באלונקה אל בית הספר הארמני הושכב על מזרן בחצר ואלונקתו הורצה בחזרה, להביא פצוע נוסף. הלגיונרים תפסו פרחחים מן ההמון ואילצום לשאת את האלונקות ביחד עמם. נערות שהתנדבו לשרת כאחיות רצו הלוך ושוב והשגיחו לבל יוגנב פצוע להתעללות ההמון. כאשר אחרוני הפצועים הוצאו מ”בתי מחסה”, אש ליחכה אחדים מחדרי בית החולים. בצילומי הצלם האמריקאי ג’ון פיליפס שפורסמו אחרי מלחמת ששת הימים גילינו שגופות הרוגינו שנותרו שם נחרכו באש.
באחת השעות הקטנות של הלילה נכנסה אחת האחיות שלנו לחדר בו שכבתי ושאלה היש פצועים המסוגלים לשאת אלונקה. התנדבתי מיד עם עוד שניים מהפצועים ויצאנו לרחוב בלוויית יווני אחד שעבד בשירות “הסהר האדום”. ברחוב, מול החומה, מצאתי את יצחק מזרחי, גיבור הרובע שנפצע אנושות בראשו, שוכב על הכביש מחוסר הכרה ולידו עומד לגיונר בהבעה מסכנה. הפרחח שנשא את האלונקה ביחד אתו שמט אותה וברח. סייעתי ללגיונר להעלות את יצחק מזרחי אל האלונקה, ושנינו נשאנו אותו אל בית-הספר הארמני והשכבנו אותו על מזרן בחצר. לאור פנס כיס נשאנו בקושי אלונקה אחרי אלונקה, מן הרחוב לחצר בית הספר הארמני וחוזר חלילה. מעט קט לפני עלות השחר באו לגיונרים להחליפנו.
למחרת לפני הצהריים מוינו הפצועים – מי לשבי ומי לשער ציון – על ידי ועדה רפואית שבה השתתפו הרופא הערבי ד”ר מוסא חוסייני, נציג האו”ם ד”ר אסקרטה, נציג הצלב האדום  והרופאים שלנו. הרופאים הסירו תחבושות ובדקו את הפצועים אחד אחד. כאשר הגיעו אל יוסף לושינסקי שאל ד”ר מוסא חוסייני מה לו. אמר ד”ר ריס: “הוא חטף כדור בראש וכמה ימים הוא כבר מחוסר הכרה.” פתאום קרה דבר שלא ייאמן. הפצוע, ששכב כבר כמה ימים מחוסר הכרה, התיישב, הצדיע, אמר באנגלית: Thank you very much וחזר לשכב בלי הכרה. אמר ד”ר חוסייני לרופאים שלנו: “אתם סתם מספרים לי סיפורים. מי שמיינו עד עכשיו, מיינו. כל מי שלא מיינו עדיין, ילך לשבי.” בין הפצועים שהוחלט לקחתם למחנה השבי היו חמישה פצועים קשה. ביניהם היה יצחק מזרחי, שמת כעבור שעה קלה. באותו בוקר נפטרה מפצעיה בבית הספר הארמני גם אסתי ציילינגולד, שנפצעה בגוש בית אל ארבעה ימים לפני כן.
אחרי שהמיון הסתיים קיבלנו פיתות כארוחת צהריים. אחרי שכל הדיונים הסתיימו פנו כל אלה שהוחלט לשחררם לעבר הסמטה המובילה לשער ציון, ולקחו אתם את גופות שני הפצועים שנפטרו. אנחנו, כל הפצועים שנגזר לקחתם לשבי, כונסנו בחדר אחד. לתדהמת הלגיונרים פצחנו בשירה אדירה של שירי פלמ”ח ושירי מולדת, שנשמעה עד מעבר לחומה. הלגיונרים לא האמינו למשמע אוזניהם. כל מי מהם שהיה בקרבת מקום בא לחזות בנו שרים. באותם רגעים עברו אחרוני המשתחררים בשער ציון והגיעו אל קווי הפלמ”ח.
יצחק מזרחי ואסתי ציילינגולד נקברו קבורה זמנית בשכונת שיח’ באדר, ומשם הועברו גופותיהם לקבורה בהר הרצל. הם היחידים משבעים חללי הרובע היהודי שקבריהם נמצאים בהר הרצל.