דמדומי הנשיאה (ג): מדוע אסור להכניס לכלא את תנ”ך גורדון, את המשנה ואת התלמוד?
חומר בעירה
דוגמה נוספת לחיפוי העיוור-מרצון של הבג”ץ על בעלי-השררה *** דורית ביניש הבינה שלא על פסק-הדין הזה תהיה תפארתה.
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
הקדמה
אסיר מבקש להחזיק בתאו את התנ”ך עם פירוש גורדון (24 כרכים), את המשנה (6 כרכים), את התלמוד הבבלי (6 כרכים), הירושלמי (5 כרכים), משנה תורה להרמב”ם (14 כרכים), קונקורדנציה לתנ”ך (2 כרכים), מילון אבן-שושן (3 כרכים) ומילון ספיר (כרך אחד).
בנוסף לכך מבקש האסיר להחזיק בתאו מספר לא מבוטל של דיסקים: 10 של אייל גולן, 5 חוה אלברשטיין, 5 דודאים, 4 רוחמה רז, 3 שימי תבורי, 4 נסים סרוסי ו-24 דיסקים של קריינות התנ”ך בשפה האנגלית.
נציבות השב”ס (שירות בתי הסוהר, למי שלא יודע) מגבילה את כמות הספרים והדיסקים המותרים להחזקה ע”י האסיר בתאו, אך לא מגבילה את התכנים, ולפני שניגע בנקודה הזאת, הבה נחזור במכונת הזמן אל פרשת בובת המין.
בתיק רע”ב 4338/95 נדונה בקשת רשות לערער על החלטת השופט אברהם (“איך היה לדפוק את הילד?”, “הסנדביץ היה טעים?”) בייזר, שקיבל את עמדת השב”ס אשר סירב לאפשר לאסיר להחזיק בתאו בובת מין. מיודעתנו, דליה דורנר דחתה את בקשת הרשות לערער, באמצה את עמדת השב”ס.
נימוקי השב”ס, אשר הסתמך על חוות-דעת ראש המחלקה לביטחון בשירות בתי-הסוהר, היו ארבעה:
1. חשש כי הבובה תשמש מקום מסתור להחבאת אמצעי-לחימה, סמים וכיוצא באלה;
2. חשש כי הבובה תגרום לסכסוכים ולמאבקי כוח אלימים בין אסירים על רקע נסיונות להשיג טובות הנאה שונות תמורת השימוש בה;
3. סכנה כי הבובה תעביר מחלות עקב שימוש בה על-ידי אסירים רבים;
4. חשש כי הבובה תסייע בנסיונות הטעיה בעת ספירת אסירים ואולי אף למטרות בריחה, ותקשה על הפיקוח מצד הסוהרים ועל נוכחות האסירים במיטותיהם.
אפשר לקבל את נימוקי השב”ס האלה, ואפשר שלא לקבלם (אני הייתי נותן, על חשבון השב”ס, בובת מין לכל אסיר – דבר שהיה יוצר הרבה “שקט תעשייתי” בבתי הכלא, ובכך חוסך לא רק כאבי-ראש מיותרים לשלטונות בתי הכלא, אלא גם משאבים תקציביים רבים), ואם השב”ס היה אוסר החזקת ספרות פורנוגרפית ע”י האסירים, הדבר היה מתיישב לפחות עם הנימוק השני בעניין בובת המין.
אבל לא: לשב”ס לא אכפת שהאסיר יחזיק ספרות פורנוגרפית (“בעלת תכנים מיניים בוטים”, כמו שאומרים אצלנו), אפילו אם זה “יגרום לסכסוכים ולמאבקי כוח אלימים בין אסירים על רקע נסיונות להשיג טובות הנאה שונות תמורת השימוש” בספרות הזאת. מה שאכפת לו זה רק הכמות. שלושה ספרי פורנוגרפיה ושני ספרי דת – זה בסדר, אבל שני ספרי פורנוגרפיה ושלושה ספרי דת, זה כבר לא … וכמובן שחמישה חומשי תורה או שישה סדרי משנה – חס ושלום!
הדיון בתיק רע”ב 9552/09
בתיק זה נדונה בקשתן של אסירות, אליהן הצטרפה גם האגודה לזכויות האזרח, להכניס יותר ספרים ממה שהשב”ס מרשה.
לפני הגשת העתירה נהג השב”ס להתיר לאסירים להחזיק עד שמונה ספרי קריאה בתאיהם ולקבל מדי חודשיים עד חמישה ספרים חדשים ממבקרים. כמו כן זכו האסירים לקבל כתבי עת, חוברות ועיתונים, מן הבאים לבקרם.
מדיניות זו באה אל סופה ותחתה באה מדיניות חדשה, לפיה חל איסור על הכנסת ספרים, דיסקים, חוברות וכתבי עת באמצעות מבקרים, ועל כך הייתה העתירה כנגד השב”ס, במסגרת “בג”ץ קטן”, ובעקבות דחייתה של העתירה הוגש הערעור לבית המשפט העליון.
את פסק הדין נתנו הנשיאה-בדימוס דורית ביניש, והשופטים חנן מלצר ויורם דנציגר.
לפי המדיניות החדשה נדרשו האסירים להסתפק בחומרים המצויים אצלם, באלו המצויים בספריית בית הסוהר או לרכוש דבר חפצם בקנטינה בבית הסוהר. כמו כן, בהתאם למדיניות החדשה הוגבל מספר הספרים המותרים להחזקה בתא בכל רגע נתון לספר קריאה אחד, ארבעה ספרי לימוד במידה שהאסיר משתתף במסגרת לימודים פורמאלית וארבעה ספרי דת. בצורה דומה אף הוגבל מספר כתבי העת המותרים להחזקה בתא לארבעה בכל רגע נתון וכמות הדיסקים המותרת הוגבלה לעשרה. באשר לדיסקים דרך הרכישה הפכה לדרך היחידה לקבלם.
במהלך הזמן בו הייתה העתירה תלוייה באוויר ללא הכרעה (כשלוש שנים) השתנתה המדיניות, והמדיניות המעודכנת היא שאסיר רשאי להחזיק בכל רגע נתון עד שלושה ספרי קריאה, שני ספרי דת ולאסיר הרשום כאסיר לומד מספר ספרי לימוד נוספים כך שסך כל הספרים שרשאי אסיר “דתי” להחזיק יעמוד על שבעה. לגבי אסיר שאינו “דתי” יעמוד מספר הספרים על חמישה. מספר הדיסקים המותר להחזקה לכל אסיר עומד על עשרה ואינו משתנה. נוסף על כך, המדיניות הקודמת שאסרה על הכנסת ספרים על-ידי מבקרים בטלה, וכעת תתאפשר הכנסה של עד שני ספרים או שני פריטים מדי חודש לכל אסיר, ובלבד שסך כמות הספרים לא תעלה על המגבלות לעיל.
המצב, נכון ליום מתן פסה”ד של ביהמ”ש העליון, הוא שהוחזרה על כנה האפשרות שאסירים יקבלו ספרים מידי מבקרים, וכעת שוב ישנן שלוש דרכים לקבלת ספרים, הפתוחות בפני האסיר החפץ לקרוא:
האחת – באמצעות ספריית הכלא (המוגבלת במה שיש בה, במיוחד כאשר מדובר באסירים אשר שפת אימם אינה העברית);
השנייה – רכישה בקנטינה בבית הסוהר;
והשלישית – קבלה ממבקרים.
האפשרות לעיין ולקרוא בספרים המצויים באוסף הספרייה מוגבלת ותלויה בהיקפו של אוסף הספרייה.
ההסברים והנימוקים שנתן השב”ס לבית המשפט
הסמכות לקבוע אלו פרטי ציוד רשאי אסיר להחזיק בתאו כמו גם את דרכי קבלתם מוקנית לו מכוח פקודת בתי הסוהר [נוסח חדש], התשל”ב-1971 (להלן: פקודת בתי הסוהר), והיא נחוצה וחיונית לצורך ניהולו התקין של בית הסוהר.
ביטחונם של כלל האסירים בבית הסוהר
שוויון בתנאי כליאתם של האסירים
שמירה על הסדר והמשמעת בבית הסוהר.
במסגרת זו שירות בתי הסוהר נדרש להיערך ולשקול תרחישים של שריפה בתאי האסירים התלויים בכמות החומר הדליק בתא.
כמו כן, על שירות בתי הסוהר להידרש להשפעת עומס הציוד על הצפיפות בתאים ועל יכולת אנשי הסגל לבצע בדיקות בתאים, בחיפוש אחר חפצים אסורים כגון סמים ואף כלי נשק.
נוסף על כך, טוען המשיב, כי עומס רב של ציוד מקשה על משימת ניוד האסירים בין התאים השונים ובין בתי הסוהר.
ביחס לסוגיית כמות הספרים המותרת להכנסה באמצעות מבקרים, טוען המשיב, כי יש להתחשב בשיקולים נוספים ובהם הצורך לבדוק בקפידה את החפצים המועברים לתוך כתלי בית הסוהר מחשש להימצאות חפצים אסורים או תוכן אסור.
בשנת 2008 דווח בשני מחוזות מתוך שלושה הקיימים בשירות בתי הסוהר, על 1073 אירועים בהם נמצאו חומרים אסורים – ובכלל זה אמל”ח וסמים – אצל אסירים ובשנת 2009 דווח על 1319 אירועים כאלה.
היתר להכנסת ספרים נוספים על-ידי מבקרים יחייב, אפוא, את המשיב בהקצאת כוח אדם נוסף למשימה זו.
בחינת הנימוקים שנתן השב”ס
נתחיל ב”תרחישים של שריפה בתאי האסירים התלויים בכמות החומר הדליק בתא”: כל מי שניסה פעם לשרוף ספר, נוכח כי הוא ממש לא חומר דליק, וכדי להפכו לכזה צריך “לאוורר” את הדפים שלו כדי לספק לאש את החמצן הדרוש לה, ולהמשיך בכך עד שהספר יעלה באש כולו.
אפשר, כמובן, לשפוך נפט על הספרים, אבל ברוב תאי הכלא לא מספקים לאסירים נפט למטרה הזאת.
נשאלת גם השאלה כיצד “שלושה ספרי קריאה, שני ספרי דת ולאסיר הרשום כאסיר לומד מספר ספרי לימוד נוספים כך שסך כל הספרים שרשאי אסיר ‘דתי’ להחזיק יעמוד על שבעה”, אינם “כמות חומר דליק”, ואילו, “לגבי אסיר שאינו ‘דתי'” רק חמישה ספרים הם בתחום ה”לא דליק”.
שאלה נוספת היא מדוע “שלושה ספרי קריאה ושני ספרי דת” אינם כמות “קריטית” של “חומר דליק”, ואילו חמישה ספרי קריאה, או – להבדיל – חמישה ספרי דת, הם כבר מעבר לאותה “מאסה קריטית”.
ומדוע לאסיר שאינו “דתי” ואינו “רשום כאסיר לומד” רק שלושה ספרים אינם “חומר דליק”?
קחו, למשל, אסיר כמו עו”ד ד”ר אביגדור קלגסבלד (כידוע היה בשב”ס אחד כזה): כדי להירשם כ”אסיר לומד”, אני מניח שהוא יצטרך לשבת כמה שעות ביום בכיתת הלימוד, ולשנן פזמונות כגון שניים ועוד שניים ארבע, ארבע ועוד ארבע שמונה, שמונה ועוד שמונה שש-עשרה …
אני לא יודע אם דורי קלגסבלד הוא אדם דתי, אבל אני מניח שהוא היה מעדיף חמישה ספרי חוק על פני “שלושה ספרי קריאה ושני ספרי דת”, ואני בכלל לא בטוח שהשב”ס היה מכיר בספרי חוק כ”ספרי קריאה”, שהרי את החלוקה המלאכותית הזאת של “חומרים דליקים” הם יצרו כדי למצוא תירוצים על מנת שלא לאפשר לאסירים את חופש הבחירה בין סוגי הספרים.
וספרי חוק מכילים, כידוע, כמות אדירה של חומרים דליקים.
ומה עם המזרנים?
ככל הידוע, רוב התבערות בתאי האסירים נגרמות כתוצאה מהצתת מזרנים, והצתות כאלה נובעות לרוב כהבעת-מחאה על תנאי החיים בכלא, כאשר למציתים אין כוונה ממשית להתאבד קולקטיבית.
במזרן-אסירים אחד, למי שלא יודע, יש יותר חומר דליק מאשר כל הספרים שהוצתו ע”י כוחות-הרשע מאז האינקוויציזיה ועד קריסה ולקחה, של ד”ר אורי מילשטיין, אבל כדי להחליף את כל מזרני האסירים יש צורך לריב עם נערי האוצר.
מסתבר שיותר קל למכור לביהמ”ש העליון הסברי-הבל, מאשר לריב עם ה”נערים” הנ”ל, והמסקנה היא שההסברים על “החומרים הדליקים” הם הסברי-פלאסטיק אשר לא מחזיקים מים.
על הדיסקים
ומהסברי-פלאסטיק לפלאסטיקים אחרים: מספר הדיסקים שמותר לאסיר להחזיק ברשותו.
מלכתחילה לא הייתה הגבלה על מספרם של אלה, אבל עם המדיניות החדשה הוגבל מספרם לעשרה בלבד.
אכן, דיסקים הם חומר דליק, אבל עד שהאש תגיע אליהם מן המזרון המוצת, הנזק הנוסף יהיה של בעל הדיסקים, ואם אסיר מוכן לסכן 100 דיסקים, בהנחה שהסבירות לכך היא אפסית, הדאגה של שלטונות הכלא לשלמותם של הדיסקים ממש נוגעת ללב, אבל כלב מי שמאמין להם.
כאמור לעיל, אחד ההסברים להגבלת מספר הספרים המותר להחזקה הוא “השפעת עומס הציוד על הצפיפות בתאים ועל יכולת אנשי הסגל לבצע בדיקות בתאים, בחיפוש אחר חפצים אסורים כגון סמים ואף כלי נשק”. הסבר נוסף הוא כי “עומס רב של ציוד מקשה על משימת ניוד האסירים בין התאים השונים ובין בתי הסוהר” וכן כי “יש להתחשב בשיקולים נוספים ובהם הצורך לבדוק בקפידה את החפצים המועברים לתוך כתלי בית הסוהר מחשש להימצאות חפצים אסורים או תוכן אסור” (ועוד נגיע לכך, בהמשך).
מתוך הנחה שניתן להחזיק כל דיסק בתוך עטיפת-נייר, השאלה היא מהו “עומס הציוד” של, נניח, 100 דיסקים, וכמה “חפצים אסורים או תוכן אסור” ניתן להחזיק בהם.
בכלל נשאלת השאלה מהו “תוכן אסור” בדיסקים, כאשר, כאמור, השב”ס עצמו לא נאחז בשיקולי התוכן במדיניות נשוא העתירה.
על הטענה כי “עומס רב של ציוד מקשה על משימת ניוד האסירים בין התאים השונים ובין בתי הסוהר”
אפשר לחשוב כי כל מה שיש לשב”ס לעשות אינו אלא “הצרחות” של אסירים: היום אסיר א’ ישוכן בתא א’ אשר בכלא א’, ומחר הוא ישוכן בתא ב’ אשר בכלא ג’, ומכאן ואילך “יניידו” את כל האסירים בסבבים-סבבים של “כסאות מוסיקליים”…
לא, זה ממש לא רציני, במיוחד כאשר מדברים על הדיסקים. ומשקלם ונפחם שואף לאפס.
על ההגבלה של הכנסת ספרים “באמצעות מבקרים”
ביחס לסוגיית כמות הספרים המותרת להכנסה באמצעות מבקרים, טוען השב”ס כי יש להתחשב בשיקולים נוספים ובהם הצורך לבדוק בקפידה את החפצים המועברים לתוך כתלי בית הסוהר מחשש להימצאות חפצים אסורים או תוכן אסור, והוא מספר כי בשנת 2008 דווח בשני מחוזות מתוך שלושה הקיימים בשירות בתי הסוהר, על 1073 אירועים בהם נמצאו חומרים אסורים – ובכלל זה אמל”ח וסמים – אצל אסירים ובשנת 2009 דווח על 1319 אירועים כאלה.
השאלה היא כמה “חומרים אסורים – ובכלל זה אמל”ח וסמים” נמצאו אצל אסירים, כשהם מוחבאים בספרים ובדיסקים, ולכך אין לנו כל תשובה.
גם הטענה כי “היתר להכנסת ספרים נוספים על-ידי מבקרים יחייב את השב”ס בהקצאת כוח אדם נוסף למשימה זו” אינה משכנעת.
כפי שראינו לעיל, לפי המדיניות המקורית שלפני הגשת העתירה הותר לאסירים לקבל מדי חודשיים עד חמישה ספרים חדשים ממבקרים, אבל “מדיניות זו באה אל סופה ותחתה באה מדיניות חדשה, לפיה חל איסור על הכנסת ספרים, דיסקים, חוברות וכתבי עת באמצעות מבקרים, ועל כך הייתה העתירה כנגד השב”ס”. כנראה שבשב”ס הבינו שלא על כך תהא תפארתם, ועל כן, לפי המדיניות שעודכנה במהלך הזמן שהעתירה הייתה ב”הריון” הואיל השב”ס, ברוב טובו, לאפשר הכנסה של עד “שני ספרים או שני פריטים” מדי חודש לכל אסיר – ובלבד שסך כמות הספרים לא תעלה על המגבלות לעיל.
אז נניח שמגבלות כוח-האדם של השב”ס מאפשרות לו לבדוק רק שני ספרים מדי חודש – עשרים וארבע ספרים בשנה – והשאלה היא מדוע אי אפשר להשאיר ברשות האסיר את הספרים שכבר נבדקו.
הנה, עוד נימוק-פלאסטיק שאין להאמין לו.
מדוע רק דרך הרכישה בקנטינה?
באשר לדיסקים, כפי שראינו לעיל, דרך הרכישה בקנטינת הכלא הפכה לדרך היחידה לקבלם, ונשאלת השאלה מה להגבלה הזאת ולנימוקי-הגג שניתנו ע”י השב”ס (“ביטחונם של כלל האסירים בבית הסוהר”, “שוויון בתנאי כליאתם של האסירים” ו”שמירה על הסדר והמשמעת בבית הסוהר”).
האם דיסקים שנרכשו בקנטינת הכלא יותר “ביטחוניים”, יותר “שוויוניים” מדיסקים שהובאו לאסיר ע”י מבקרים?
על ה”שוויון בתנאי כליאתם של האסירים”
היו ימים בהם אסרו שלטונות צה”ל על החיילים לבוא לבסיס ברכבם הפרטי, כי זה “פוגע בשוויון”, אבל לימים הם הבינו שחייל המגיע לבסיסו ברכב פרטי יכול לתת טרמפ לכמה מחבריו, אשר יחסכו את האלטרנטיבות האחרות, המכבידות עוד יותר.
בהמשך חזרה התופעה עם הטלפונים הסלולאריים, אבל בהמשך הבין הצבא כי הדבר מקל על החייל לשמור על הקשר עם משפחתו המודאגת. כיום, כאשר כל מצורע וזב-חוטם מחזיק שלושה סלולארים בחגורה, ועוד אחד בין הכתף לאוזן, הבעייה הזאת קהה עוקצה, אבל הפרינציפ נשאר.
בכל הקשור בדברים המובאים לאסיר ע”י מבקריו, אין – ולעולם לא יהיה – שוויון בין האסירים: מבקריו של האחד יביאו לו קאוויאר, ומבקריו של האחר יכבדו אותו בלחם-וריבה. מי שיכול להרשות לעצמו, יישן בסדינים הרקומים חוט זהב, ומי לא יכול – יסתפק בסדינים של הכלא – אם בכלל יש דבר כזה.
לכן גם הדאגה ל”שוויון” אינה משכנעת.
“שמירה על הסדר והמשמעת בבית הסוהר”
כפי שראינו לעיל, לעניין הדיסקים, כך גם לא משכנע נימוק ה”סדר ומשמעת” בכל הנוגע לספרים בכלל. כן, ישנם רס”רי משמעת אשר אינם מסוגלים – כנראה שאינם רוצים – להחזיק את המשמעת אלא באמצעות כל מיני “פקודות-דווקא”, המיועדות “להחזיק קצר” את הנתונים למשמעתם.
אתה רוצה להחזיק שני ספרי דת, או שני ספרי קריאה? אני אתן לך להחזיק רק ספר קריאה אחד וספר-דת אחד. למה? דווקא!!! ולמה “דווקא”? כי אני החזק, ואתה ה”מושתן”, וככה אני רוצה!!!
האם זה רלואנטי לעניין “הסדר והמשמעת”? לא, זה לא רלוואנטי. זה רלוואנטי רק לסיפוק יצר-השררה.
מדוע לא להסתפק בהגבלת-הגג?
כפי שראינו, מספר הספרים המרבי המותר להחזקה ע”י כל אסיר הוא שבעה, והשאלה היא מדוע, גם במסגרת הזאת, לא לאפשר לכל אסיר להחזיק שבעה ספרים, כחפצו, בלי אותו הסיווג ה”פנימי”?
וגם לכך התשובה היא למה – ככה!!!
ומה עם כתבי-עת?
לפי המדיניות המקורית לא הייתה כל הגבלה על “כתבי עת, חוברות ועיתונים”, אבל לפי המדיניות המעודכנת נאסרה כליל הקבלה מהמבקרים, והדבר חל, בנוסף לדיסקים, גם על “חוברות וכתבי עת”.
האם בטאון חיל האוויר, למשל, הוא “חוברת”, “כתב עת” או “ספר”?
מטבעה של השררה הואט שהיא משאירה לעצמם תחומים “מעורפלים”, כדי שהיא תוכל, כאשר יתחשק לה, להכביד את עולה על מי שהיא לא חפצה ביקרו, ולתת “סוכריות” למי שמפגין כניעות כלפיה.
עוד דרך לשלטון בעלי השררה.
להצדיק את עצם קיומם
בתגובה מטעם השב”ס נאמר כי המדיניות שהייתה נשוא ההליך “נבחנה מחדש והוחלט על שינויה”, ואנחנו מכירים גם את זה, ולא מהיום: מקימים “ועידה” כדי להסתתר מאחורי “המלצותיה” (אם הן מוצאות חן מלפני הממנה את הוועדה), או להתכחש להן, אם הן לא מוצאות חן בעיניו (“עם כל הכבוד לוועדה, היא רק גוף מייעץ, והאחריות היא שלי, לא של הוועדה”…).
נניח כעת שנציב השב”ס ממנה ועדה כזאת, ואחרי אלף ספלי קפה, ושלוש טונות של ביסקוויטים, מגיעה למסקנה שהמצב הקיים מאזן כראוי בין חירויות האסיר, כאדם, לבין צרכי הביטחון והמשמעת, ועל כן היא ממליצה לא לשנות דבר …
במקרה כזה תרחף בחלל, אם לא תישמע במפורש, השאלה מדוע ולמה השקענו בכם אלף ספלי קפה, ושלוש טונות של ביסקוויטים.
כאשר ממנים ועדה, או גוף מייעץ אחר, הגוף המייעץ צריך להצדיק את עצם קיומו, ולכן הוא צריך להציע “שיפור” של המצב הקיים, ואם מדובר בזכויות הפרט מול הנאות השררה, אך טבעי הוא שהכף תיטה לטובת השררה, ולרעת הפרט. סביר מאוד גם להניח כי הרצון to be on the safe side, יניע את המציע לכיוון ההחמרה: אם הוא יקל, ויקרה משהו – יבואו אליו בטענות, אבל אם הוא יחמיר – אף אחד לא יתחשבן איתו, בין אם יקרה דבר, בין אם לאו.
לאסיר אסור לחשוב!
מדוע יצא הכסף דווקא על “מוצרי תרבות” אותם מבקשים האסירים לצרוך?
הרשו לי לתת קפיצה קטנה אל ימים אחרים, ימים נוראים, כפי שבאו לידי ביטוי בסרט רשימת שינדלר.
באחת הסצנות, במחנה הריכוז, מחליטים הנאצים להקים מבנה כלשהו, ולשם כך הם “מנדבים” אסירה, מהנדסת בניין במקצועה, כדי שתפקח על העבודה.
האסירה, נאמנה למצפון המקצועי שלה, מעמידה את הממונים עליה על כך שנעשית בבנייה שגיאה הנדסית אשר יכולה להביא לקריסת המבנה. ומהו ה”פרס” שהיא מקבלת? כדור בראש!
וכל כך למה? משום שלאסיר אסור לחשוב. משום שחשיבה עצמאית עשוייה לתת לו ביטחון משל עצמו.
אני לא רוצה להשוות בין ימינו אלה לבין אותם “ימים אחרים” (עו”ד ד”ר חיים משגב כבר עשה את זה לפני, ואני רק הלכתי בעקבותיו), אבל היחסים בין סוהר לאסיר כנראה שלא השתנו, ולו כמלוא הנימה.
כן, אצלנו לא יורים באסיר החושב, אבל סגירת ברזי המחשבה היא “סניף” של אותו העיקרון.
סיפורו של האסיר טימותי פנסטרמכר, קליפורניה
האסיר בו מדובר נשר מבית הספר התיכון, הידרדר לפשיעה, ובשנת 1996, בהיותו בגיל 24, נידון ל-16 שנות מאסר (להן נוספו עוד שלוש בגלל מריבה עם שומר בכלא).
בהשראת כתב-עת ארכיאולוגי שמצא בכלא, ובעזרת ספרים שנשלחו אליו לכלאו, הוא החל ללמוד את סודות כתב-החרטומים, והגיע לרמה כזאת שכתבי עת מכובדים פרסמו מאמרים משלו, בהם הוא חולק על אנשי אקדמיה מכל העולם.
בישראל היו מדכאים אותו לחלוטין, אולי כדי להבטיח שאחרי תום ריצוי המאסר הוא יחזור לעולם הפשע, והשב”ס לא יעמוד תחת אימת ה”צמצומים”.
מי ייתן כל עם ה’ קוראי-ספר!
בפרק זה, “עם ה'” – לרבות בני דתות אחרות.
כפי שאמרתי בפתיח, הייתי נותן לכל אסיר “בובת מין” על חשבון המדינה, ובכך יוצר “שקט תעשייתי” בבתי הכלא, ואפילו חוסך תקציבים לא מעטים.
הוא הדין – ואפילו ביתר-שאת, באשר לספרים, כפי שראינו לעיל, בסיפורו של האסיר טימותי פנסטרמכר.
פרט מעניין: אחרי ההתכתשות שלו עם השומר בכלא הוא הושם בבידוד, ואחרי תום ריצוי תקופת הבידוד הוא ביקש – וקיבל – רשות להמשיך בבידוד, כדי שהוא יוכל להמשיך במחקריו.
אצלנו היו עושים לו “דווקא”.
קודם אומרים “לא”, ואחר כך ממציאים את הנימוקים
כפי שכבר ראינו, מי שבידו השררה, אומר “לא” אינסטינקטיבית, עוד לפני שהוא מבין מה בכלל רוצים ממנו, בידעו כי הנזקק לשרותיו יקבל את הדין, ואם, במקרים נדירים, האזרח יפנה לבית המשפט, מחלקת הבג”צים בפרקליטות המדינה כבר “תתפור” את הנימוקים, ואם יש צורך – היא גם תמציא את השקרים הדרושים (ראו בהמשך).
כך, למשל, קשה להאמין כי הדאגה ל”שוויון בתנאי הכליאה של האסירים” אכן עמדה בראש מעייניהם של מי קמו בוקר אחד והחליטו להגביל את מספר הספיר והדיסקים שיותר לאסיר להחזיק בתאו.
על השקרים של מחלקת הבג”ץ בפרקליטות המדינה: גם דורית הייתה שם!
הרצון לנצח במשפט הוא חלק אינטגרלי (ולגיטימי) מהווייתו של כל מי שבחר במקצוע עריכת-הדין, אבל ללגיטימיות הזאת ישנה מגבלה, כאשר מדובר בפרקליט ציבורי, המייצג לא רק את עצמו ואת “שולחו”, אלא גם את הציבור כולו.
מההסברים שניתנו ע”י השב”ס בתיק הזה נודף אותו הריח: העתירה מגיעה אוטומטית למחלקת בג”ץ, ושם מחפשים – וגם מוצאים, איך לא – “הסברים” אותם הם תופרים לפעולה השלטונית הנתקפת על ידי העותרים, ואם יש צורך, גם “מסבירים” לגורמים בזרועות השלטון למה הם – הגורמים – התכוונו בפעולתם זו.
כפי שראינו לעיל, ההסברים שניתן לבית המשפט ממש לא משכנעים, ובית המשפט לא צריך להאמין להם – אבל הוא תמיד מאמין. כל מי שנתקל בבעלי-השררה יודע עד כמה האגו שלהם מנחה את פעולותיהם והחלטותיהם, וכאשר הנושא הזה מגיע לבית המשפט, על בית המשפט לפסול כל פעולה שלטונית הנגועה בשיקולי-אגו, שהם, מבחינת המשפט המנהלי, “שיקולים פסולים”, או “שיקולים זרים”.
אבל לא: כשם שלפקידים ישנם שיקולי-אגו, ורצון שלא להיחשב כ”מתמסרים בקלות”, כך גם לשופטים ישנם שיקולים כאלה. זה לא רק אגו, אלא גם החשש מפני “הצפה”, שהרי אם בית המשפט ייענה ליותר מדי עותרים, תובעים, מערערים, הציבור ינהר בהמוניו אל פתחו של בית המשפט.
דורית ביניש שימשה בעברה מנהלת מחלקת בג”ץ, ובהמשך גם פרקליטת המדינה, ובתור שכזאת חזקה עליה שהיא מכירה את כל הפוילע-שטיקים של הפרקליטות בכלל, ושל מחלקת בג”ץ בפרט, והשאלה היא איך בתיק הזה (כבתיקים רבים אחרים) היא לא עלתה על השקרים האלה.
הדעת נותנת שהיא פשוט לא רצתה לעלות עליהם.
לפי ההתרשמות שלי, בתי המשפט מעולם לא פסלו פעולה שלטונית הנגועה בשיקולי אגו, ומכך אפשר להסיק ש”אין חיה כזאת”, אבל כל מי שמכיר את המינהל הציבורי, וזה כולל גם את בתי המשפט, המערכות האלה ממש מסריחות משיקולי-אגו.
יומן סומייל
בפרשה הידועה כ”בג”ץ יומן סומייל” (בג”צ 243/62 – אולפני הסרטה בישראל בע”מ נגד לוי גרי ו-המועצה לביקורת סרטים ומחזות, משרד הפנים; פד”י טז, ע’ 2407, 2426), נקבע כי העיקרון לפיו הבג”ץ אינו מתערב בשיקוליה של הרשות המוסמכת אינו עיקרון קונקלוסיבי, שאין בלתו. כך אמר שם השופט משה זילברג:
“אין אני כופר בכלל הנודע – כלל אשר, מרוב שימוש בו, נהפך כמעט ממטבע לאסימון – כי אין בית-המשפט הגבוה לצדק מעמיד את שיקוליו-הוא במקום שיקולי הרשות המוסמכת. ואף-על-פי-כן, כאשר העניין הוא בעל חשיבות ציבורית מרובה, וגדרי הספקות שבו אינם מצריכים מומחיות מיוחדת, אלא נהירים ובהירים וברורים לכל – במקרה כזה אין חולקין כבוד לרב, היא הרשות המוסמכת, ובית-משפט זה, אם ייראה לו הדבר, יהפוך על-פיה את קערת החלטת הרשות”.
וזה מתאים ככפפה ליד למקרה דנן, משום שכל השיקולים שנטענו ע”י השב”ס (שוויון, ניוד וכו’) הינה שיקולים בהם השופטים לא פחות חכמים מאשר שלטונות הכלא.
בוודאי שעניין ה”איזון” בין שיקולי-הבעד ושיקולי-הנגד אינם בגדר ה”מומחיות” הספציפית של השב”ס, משום שהם, בעיקרם, שיקולים ערכיים, בהם לבית המשפט יש ייתרון “מובנה” על פני הרשות המבצעת – אם הוא רק מוכן להחיל את היתרון הזה – ולרוב הוא לא מוכן.
רק המחוקק יכול
מאחורי ים המלל על “שיקולי הרשות המוסמכת”, ועל כל הדברים שהשב”ס הלעיט בהם את בית המשפט, מסתתר גם “סאבטקסט” שאיש לא יעז לדבר עליו בגלוי: “בית סוהר אינו בית הבראה”.
יכול להיות שזה נכון, ויכול להיות שלא, ובינתיים אני לא רואה את ההמונים מתדפקים על שערי הכלא כדי לזכות בבילוי חינם ב”בית הבראה” כזה.
אבל השאלה מה יכיל עונש מאסר, בנוסף לשלילת חירותו של הנענש, היא נושא אשר רק המחוקק הראשי אשר קבע את המאסר כעונש – קרי: הכנסת – יכול ורשאי לענות בו. הדעת לא סובלת שהשר הממונה, ובוודאי שלא נציב השב”ס – שהוא רק פקיד ממשלתי – יקבעו את נורמות הסבל שצריך להוסיף על עצם שלילית חירותו של אדם. בפועל, כך ניתן להניח, כל סוהר בכלא, עד לדרגה הנמוכה ביותר, “יודע” איך לתת לאסיר את ההרגשה שהכלא “אינו בית הבראה”.
פסק-הדין בו עסקינן, הגם שאינו מזכיר את הנקודה הזאת במילה או בחצי מילה, נותן לשב”ס חבל ארוך מאוד בכיוון הזה, ולא זו בלבד, אלא שהוא משאיר גם לסוהר בשטח “חבל פרשנות” ארוך מדי, גם לגבי הוראות השב”ס עצמן.
מדוע דורית לא השמיעה את פסק-הדין הזה בטקס פרישתה?
בטקס פרישתה מבית המשפט העליון השמיעה דורית את פסק-הדין בעניין הבטחת ההכנסה, עליו עמדנו בנפרד.
את אותו פסק-דין, אשר חלקה של ביניש בו מונה 15,411 מלים, השאירה ביניש על שולחנה במשך כשבע שנים, כדי שיהיה לה במה להתפאר בטקס פרישתה.
את פסק הדין שלה בעניין הספרים בבתי הסוהר, המונה 4687 מלים “בלבד”, החזיקה היא על שולחנה קרוב לשלוש שנים, ושנה וחצי לאחר ישיבת בית המשפט (לשם השוואה: לפסק-הדין בעניין הבטחת ההכנסה הספיקו לה פחות מארבעה חודשים אחרי הישיבה).
מכאן אנו למדים כי, יחסית לעבודה המושקעת, הסחבת בעניין הספרים בשב”ס הייתה רבה יותר.
אני הייתי רוצה לראות את ביניש קוראת בטקס פרישתה דווקא את פסק הדין הזה, ועוד כמה הדומים לו.
אבל היא הבינה שלא על פסק-הדין הזה תהיה תפארתה.
ברוך שפטרנו.
(המשך יבוא)
דמדומי הנשיאה (א): דורית ביניש מקשקשת בקומקום (א)
דמדומי הנשיאה (ב): בג”ץ הבטחת ההכנסה – פס”ד צודק, שהולדתו בשערוריה
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש