מחשבות על המצב – מרץ 2012
מחשבות על המצב – מרץ 2012
ישראל בר-ניר מחשבות על המצב – מרץ 2012
אהרן?
ד”ר ישראל בר-ניר
היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי“)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש
א. הסוררים
בארה”ב נהוגה שיטת חקירה שזכתה לכינוי “השוטר
הטוב והשוטר הרע”. על מנת שלא להכביר
במלים, זו טכניקה בה החקירה נגד חשוד מתנהלת ע”י שני חוקרים. אחד מאיים על הנחקר, מקלל אותו, משפיל אותו,
מבטיח לו שבעת מדורי גיהנום להם הוא צפוי אם לא יודה בפשעים המיוחסים לו, ולפעמים
אף לא נרתע משימוש באלימות. השני, אחרי
ה”ריכוך” הזה. מרגיע את הנחקר,
ואף “מתנצל” על גסות הרוח של קודמו. להוכחת כוונותיו הטובות הוא מציע
לנחקר כוס קפה, סיגריה ומוסיף “סמוך עלי, אני אשמור עליך. רק תספר לי את האמת”. לפעמים זה עובד, בעיקר על אנשים שזו להם הפעם
הראשונה שהם מתנסים בחקירה. יתרה מזאת, יש
מקרים בהם חשודים מודים בדברים שהם לא עשו רק כדי לא להתנסות שנית בחוויה הלא נעימה
של פגישה עם השוטר הרע.
הערבים אימצו את המודל הזה במאבקם נגד מדינת ישראל, והוא
משמש אותם בהצלחה רבה כבר קרוב ל 20 שנה.
הסמנטיקה משתנה אבל העיקרון נותר בעינו.
המגעים עם מדינת ישראל מתנהלים בשני מישורים. האחד הוא בידי “הערבי הטוב”, והשני
הוא בתחום אחריותו של “הערבי הרע”.
הראשון רוצה בשלום. רוצה? רוצה זאת לא מילה – הוא מת לעשות שלום. רק ייתנו לו את מה שהוא רוצה, ובא לציון
גואל. אלא מה, גם לערבי הרע יש מה
לאמר. הוא, יימח שמו, יש לו מטרה אחת
בחיים – לחבל בשלום. להשגת המטרה הזאת כל
האמצעים כשרים. סכינים, נשק חם, מטענים
מאולתרים, מחבלים מתאבדים, טילים ופצמ”רים – הכל הולך.
זה מזכיר את הסיפור של רוברט לואי סטיבנסון ד”ר
ג’קיל ומיסטר הייד, בהבדל אחד – סיפורו של סטיבנסון תאר יישות אחת הלובשת
צורה ופושטת אותה בהתאם לנסיבות. לערבים
יש שתיים, שתי יישויות שכל אחת מהן בלתי תלויה בשניה ופועלת באופן עצמאי. “הפרדת הרשויות” הזאת היא למעשה
העיקר בטקטיקה של הערבים. בזכותה הערבי
הטוב יכול להתנער מאחריות ישירה או עקיפה למתרחש.
טרור? פיגועים? טילים? – הוא לא מבין מה רוצים ממנו. זה לא הוא, הוא בכלל לא בעסק. הוא מתנגד לשימוש באלימות. זה הרעים זה לא הוא. הוא רק רוצה לעשות שלום. בשפה דיפלומטית קוראים לזה התכחשות סבירה
(Plausible Deniability).
מערך היחסים הזה מתקיים כמעט מהיום הראשון שלמחרת חתימת
הסכם אוסלו, כשכל אחד מהצדדים מקפיד למלא את תפקידו. רק בשבוע האחרון, במהלך ה”התחממות”
בדרום הארץ, ראיתי במדור “דעות” של העיתון “ידיעות אחרונות” את
הכותרת הבאה החמאס מדבר בפייסנות, ישראל מגיבה באלימות (19 במרץ,
2012). באותו יום בטלוויזיה, בתוכניתם של
לונדון וקירשנבאום, המומחה התורן מסביר למאזינים בפנים רציניות שאת הטילים יורים
“סוררים” ולא החמאס. שהאחרון
“עלה על דרך המו”מ המדיני”, והוא מעוניין בשמירה על השקט. “סוררים”, נו באמת. מאליו מובן שאין לתת ל”סוררים” זכות
ווטו על תהליך השלום.
בפרפראזה על אימרת חז”ל יותר משהעגל רוצה לינוק,
הפרה רוצה להיניק, את יחסי מדינת ישראל עם הערבים אפשר להגדיר יותר משהערבים רוצים לרמות, הישראלים
רוצים שירמו אותם. למען הדיוק,
המילה “מוכרחים” היא תאור הרבה יותר הולם לגישה הישראלית מאשר
“רוצים”. ללא העמדת הפנים הזאת
לא היה אפשרי להתייחס לפארסה המכונה “תהליך שלום” כאל מה שהוא שהוא יותר
מכאילו. הדוקטרינה הבסיסית של שוכני הבועה
השמאלית הוא מוטב לשחק בנדמה לי מאשר לפקוח את העיניים. כאשר בכל זאת שום דבר לא זז, תמיד אפשר להאשים
את נתניהו.
לפני כמה שנים הייתי נוכח בהרצאה שנתן פרופ’ מהאוניברסיטה
העברית, אדם הנחשב לאחד מגדולי המומחים לנעשה בעולם הערבי. הוא הרבה לספר בשבחם של מנהיגי הערבים ותאר את
“רצונם הכנה” בשלום. הוא ספר על
שלושה או ארבעה סטודנטים פלשתינאים שעושים אצלו את עבודת הדוקטורט שלהם כהוכחה חיה
למה שהוא תאר, בתום ההרצאה נגשתי אליו
ושאלתי אותו אם הוא לא חושב שהערבים עובדים עליו בעיניים ומיישמים את הטקטיקה של
“השוטר הטוב והשוטר הרע”. הוא
הביט עלי במבט מתנשא, ואחרי כמה דקות של היסוס בהן הוא התלבט אם אני בכלל אחד
הראוי להתייחס אליו, התשובה שהוא נתן לי היתה הם לא כל כך מתוחכמים. “תיחכום” – זאת מילת המפתח, מילה
המביעה את הכל. צורת החשיבה של אותו
פרופסור היא אופיינית להתנשאות האליטיסטית של השמאל בישראל. אותם לא מסדרים, הם מתוחכמים – עליהם לא
עובדים. ובמי בכלל מדובר? בערבים?
ערבים לא נחנו ברמה אינטלקטואלית שמאפשרת להתמודד אתם כשווים. למען הנימוס החלטתי לא להתווכח עם הפרופסור אם
זה תיחכום או טימטום, ומי הוא המתוחכם בין הצדדים. אותו פרופסור הוא היום אמריטוס, אבל קולו עדיין
נשמע ברמה.
ב. על
סיכויי אובאמה להיבחר לתקופת כהונה שניה
בדיחה ששמעתי לפני מספר שנים, מספרת על אדם שנקרא לישיבה של
מעלה. בכניסה לעולם שכולו טוב, פקיד הקבלה
מעיין ברשימת ה”הישגים” שלו ואומר לו “שמע, אתה לא בדיוק מצדיקי
הדור. גן עדן לא בא בחשבון עבורך. מצד שני אתה גם לא חוטא כל כך גדול, כך שזה קצת
מוגזם לשלוח אותך לגיהנום. יש לי פתרון של
פשרה עבורך שוודאי יענה על כל הדרישות.”
הוא יורד עם האיש לגיהנום, שם, באולם הכניסה, ניצב דוד גדול מלא במים
רותחים. פקיד הקבלה נותן בידי האיש אלה
ואומר לו “זה הדוד בו החוטאים נידונים ברותחים. תפקידך הוא להשגיח על הדוד ובכל פעם שאחד
מהחוטאים ינסה לצאת החוצה תן לו זפטה עם האלה על מנת להחזיר אותו לתוך
הדוד”. האיש מסכים בחפץ לב, אחרי
ככלות הכל זה יותר טוב מאשר להתבשל בעצמו.
למחרת, כשפקיד הקבלה בא לבדוק איך העניינים מסתדרים, הוא
רואה את האיש יושב על כסא ומנמנם.
“ככה אפשר לסמוך עליך?” הוא צועק על האיש, “עוד זה חסר לי,
שאחד החוטאים יימלט מעונש”?
“תנוח דעתך,” עונה לו האיש, “אין לך מה
לדאוג. כולם שם רפובליקאים, בכל פעם שמי
שהוא מהם מנסה לצאת מהדוד האחרים מושכים אותו בחזרה. לי אין הרבה מה לעשות”.
נזכרתי בבדיחה הזאת לאור המאבק המתמשך על המועמדות לנשיאות
המתנהל בימים אלה בתוך המפלגה הרפובליקנית.
אינני רוצה להתנבא על תוצאות הבחירות לנשיאות – פעם אחת כבר נסיתי את כוחי
ואכלתי אותה בגדול. אבל מצורת המאבק על
המועמדות המתנהל במפלגה הרפובליקנית מתקבל הרושם שלמתחרים השונים יותר חשוב להכשיל
אחד את השני מאשר לנצח את אובאמה. אם זה
לא ישתנה, סיכוייו של אובאמה לזכות בבחירות בנובמבר הם יותר מטובים.
בדרך כלל לנשיא מכהן העומד לבחירה חוזרת יש עמדת פתיחה
המקנה לו ייתרון עצום על כל המתמודדים המנסים להדיח אותו. במיוחד, הוא איננו חייב לעבור את התהליך המתיש
של פריימרי’ס. הפעם המצב שונה. לרפובליקנים יש הזדמנות פז – מולם ניצב נשיא
מכהן שאפילו את ההישג המשמעותי היחיד שלו – הרפורמה של ביטוח הבריאות – הוא מפחד
להזכיר כי זה כבר עלה לו באובדן השליטה בקונגרס.
כרגע הם עושים את הכל על מנת להחמיץ את ההזדמנות הזאת.
ג. בצל
הגרעין האיראני
האפשרות שאיראן תהפוך למעצמה גרעינית היא בימים אלה הנושא
מס’ 1 על סדר יומן של אומות העולם. העיסוק
בנושא גובל באובססיה. יודעי דבר, מייבינים
למיניהם, ושורה ארוכה של אסטרטגי כורסא, מי שהיו ומי שלא היו ממלאים את התקשורת –
הכתובה והמשודרת, בדברי “חוכמה”.
לכולם יש מה לאמר. לכולם יש תשובות
לשאלות המטרידות את כולנו – מה לעשות, איך
לעשות, אם לעשות, מתי לעשות, מי צריך לעשות, ועוד כהנה וכהנה.
בלי לעסוק בשאלות אודות היכולת והמוכנות (זה נושא לדיון
נפרד), לא צריך להיות מומחה כדי לראות
שארה”ב לא תנקוט בצעד מעשי כל שהוא.
כל הדיבורים מהסוג של “כל האופציות פתוחות”, “האפשרות
לפעולה צבאית לא ירדה מעל השולחן”, “חלון הפעילות הדיפלומטית עדיין לא
נסגר”, וכיוצא באלה אינם אלא מילות קוד ל”תשכחו מזה, אנחנו לא ננקוף
אצבע”. אפילו את הסנקציות שעליהן
מדברים כל הזמן לא מבצעים.
הנושא היחיד על סדר יומו של אובאמה הוא הבחירות בנובמבר
הקרוב. כל החלטה בנושא כל שהוא השנוי
במחלוקת נדחית עד לאחרי הבחירות. אובאמה
לא יסתכן בפעולה צבאית שעלולה לגרור את ארה”ב למלחמה עם כל העולם
המוסלמי. הדברים יכולים להשתנות באופן
רדיקלי אם תהיה פגיעה רצינית במטרה אמריקאית – לפחות ברמה של פיגוע ה 11
בספטמבר. אני מרשה לעצמי להסתכן בתחזית
שפגיעה ברמה של המשחתת קול בנמל עדן, או הטבעה של מיכלית נפט במיצרי הורמוז לא
תמנע מאובאמה להמשיך לחפש את “חלון המגעים הדיפלומטיים”. הטבעה של נושאת מטוסים אמריקאית זה כבר סיפור
אחר. אבל זאת לא תהיה הפתעה אם גם במיקרה
של ארוע כזה, בבית הלבן יפתחו בסדרה של דיונים מרתוניים סביב השאלה אם המבצעים
פעלו בהוראת השלטונות בטהראן או שאלה היו “סוררים”.
אובאמה איננו דובר
עברית. אחרת הוא וודאי היה משתמש במטאפורה
של רבין המנוח ואומר שבימים אלה הוא צריך את מדינת ישראל כמו קוץ ב .
. . אין לי מושג מה בדעתו של אובאמה לעשות אחרי
נובמבר (בהנחה שהוא ייבחר לתקופת כהונה שניה), אבל פעולה צבאית של ישראל, בהנחה
שיש ממש בכל מה שהתקשורת מספרת, תשבש לו את כל לוחות הזמנים. אחרי כל הדיבורים על “אור ירוק” ועל
תמיכה וסיוע לוגיסטי שארה”ב תתן או לא תתן לישראל, כל הפעילות הדיפלומטית בחודשים האחרונים השיגה
רק דבר אחד – אובדן היכולת של “התכחשות סבירה”. גם אם ישראל תפעל באמת לבד ובניגוד לרצון
ארה”ב, אף אחד לא יקנה את זה. אף אחד
לא יאמין שלארה”ב לא היה חלק.
לעניות דעתי, מה שבאמת מטריד את אובאמה בכל הסיפור היא
התפתחות שונה. תארו לעצמכם את התרחיש
הבא: ישראל תוקפת את איראן, הפעולה עוברת
בהצלחה בלתי משוערת וכל התשתית הגרעינית של איראן נמחקת לחלוטין. יתרה מזאת, למעט גינויים לישראל בעצרת
האו”ם ובמועצת זכויות האדם, זה עובר ללא כל תגובה. זה לא יקרה כמובן כי זה רק הדמיון הפרוע שלי,
אבל אם בכל זאת? איך יראה המנהיג של
המעצמה מס’ 1 בעולם במקרה כזה? זה יהיה
כמו בסרטו של פיטר סלרס העכבר ששאג, בו מסופר על נסיכות קטנה
באירופה שאף אחד לא שמע עליה, שהכריזה מלחמה על ארה”ב ונצחה.
מנקודת מבטה של ישראל המצב שונה לחלוטין. בהנחה שיש אמת בסיפורים על היכולת הגרעינית של
איראן, הסכנה היא אמיתית והנזק הפוטנציאלי הצפוי גדול לעין שיעור מזה שיכול להגרם
לארה”ב. שוב, זה לא המקום לעסוק
בשאלות על היכולת ו/או המוכנות. לצורך
הדיון, נניח שלישראל ישנה היכולת. הבעיה
היא שישראל נמצאת במה שמכונה No Win
Situation. למעשה לישראל אין חופש בחירה בין התקפת מנע
לבין תגובה על התקפה איראנית. אם ישראל
תבצע התקפה מקדימה (כדי שהתקפה כזאת תהיה אפקטיבית יהיה צריך לחסל באופן מוחלט את
היכולת הגרעינית של איראן – דבר שקשה לי
מאוד להאמין שהוא בר ביצוע), כל העולם ירד עליה בצורה חסרת תקדים (כדאי להזכר
ב”פסטיבל” הגינויים שישראל עברה בעקבות הפצצת הכור בעיראק ושם זו היתה
התקפה על מטרה נקודתית שעברה ללא כל קורבנות).
אין כמעט ספק שהתקפה ישראלית על איראן תביא לפריצת מלחמה אזורית אולי אפילו
עולמית (יכולת התגובה של איראן איננה מצטמצמת לאיראן עצמה בלבד). מעטים, אם בכלל, יצדיקו את ישראל (זה כולל את
הידידות המעטות שיש לה). ישראל לא תוכל
להצדיק מכה מקדימה כ”הגנה עצמית”
– אי אפשר להוכיח את מה שלא קרה (You cannot prove a negative). האם ישראל תוכל להחזיק
מעמד לבדה במלחמה אזורית כזאת? מסופקני. מצד שני, להמתין לאיראן שתפעל ולהגיב אח”כ
– בשל גודלה של ישראל בשטח ובאנשים זה
יהיה בבחינת כוסות רוח למת.
דילמה אמיתית.
אינני מקנא במי שצריך לקבל את ההחלטה, במיוחד אם הוא משוכנע שהאיום הגרעיני
מצד איראן הוא אמיתי.
בינתיים כל מיני אסטרטגים של כורסא ממשיכים להציע צעדים
“מעשיים”. דוגמא בולטת היא
המומחה לפתרון סכסוכים בין לאומיים, הסופר א. ב. יהושע. לו יש דרך מקורית להתמודד עם האיום האיראני. ב”ידיעות אחרונות” מיום 6 במרץ שנה
זו הוא קורא לבלום את אירן דרך פלשתין. מה
בדיוק הוא מציע? לדבריו
על ישראל לעשות צעד אמיתי (מה זה בדיוק?) לקראת שלום עם הפלשתינים. זה, כך מסביר
יהושע, יהפוך את הפלשתינים לשותפים תקיפים בתביעה
כלפי אירן להמנע משימוש
בנשק גרעיני, כי זה יפגע גם בהם. רעיון
גאוני, לא? אפילו יאיר לפיד לא חשב על זה.
______________
היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי“)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש