לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

המילה “שופט”, שתי משמעויות לה:

האחת – אדם “טבעי”, הנושא בכיסו כתב-מינוי של שופט;

והשנייה – “גוף סטאטוטורי”, דהיינו רשות-מוסמכת-על-פי-דין, כמו, למשל, פקיד הרישוי לעניין חוק כלי הירייה, שר התרבות, הנוער והספורט, מפכ”ל המשטרה או מנהל משרד הרישוי בזרנוגה גימ”ל.

אדם טבעי כשיר לעשות כל דבר אשר לא יוחד לרשות מוסמכת כלשהי. הוא יכול לשמוח, הוא יכול גם להתעצב, לנשום, לאכול ולשתות, לרכוש נכסים ולמכרם, וגם לצאת לטיול במרחבי הנגב.

הוא יכול להיות גאון, והוא יכול להיות מטומטם, הוא יכול להיות צדיק, והוא יכול להיות רשע.

הוא יכול גם להיות נאשם במשפט פלילי, ולצאת זכאי או אשם.

הוא יכול לתת לאחרים רשות להשתמש ברכושו, אבל הוא לא יכול לתת רשיון נהיגה, או כל רשיון אחר שרק הרשות שנקבעה לכך מוסמכת לתיתו.

הוא יכול גם לדרוש ולקבל שוחד, או לסרב לקבלו.

רשות מוסמכת, לעומת זאת, כשירה לעשות רק מה שהדין הסמיך אותה לעשות.

כך, למשל, רשות הרישוי יכולה לתת רשיונות, אבל אינה מוסמכת להורות על פינוי אנשים מבתיהם.

או, למשל, שופט: הוא מוסמך לנהל משפטים, ולתת פסקי דין, או החלטות אחרות, אבל, מאידך, הוא לא יכול לנשום, לאכול ולשתות, לדרוש ולקבל שוחד, או לסרב לקבל שוחד, כי כל אלה הן פעולות שאינן בגדר תפקידו, והוא לא “הוסמך” לעשות אותן.

“שופט”, אם כן, הוא איזו ישות “ערטילאית”, אשר בינה לבין האיש בגלימה השחורה אין ולא כלום.

זה לא יפה – ממש לא יפה – להתייחס לשופטים כאל בשר-ודם, כי הם הרי מורמים-מעם, ולכן, כאשר אתה מתייצב באולם בית המשפט מול האיש בגלימה השחורה, אתה לא מתייצב בפני האיש אשר גרוניס, או בפני האישה מרים נאור, אלא בפני ה”כבוד” שלהם, אותו כבוד “ערטילאי”, אשר מעניק להם את המעמד המיוחד שלהם, ועושה אותם לנעלים ממך, כאילו היו הם בני האלים, אם לא האלים עצמם.

כאשר השופטים נכנסים לאולם ומתיישבים בכורסאותיהם הם עושים זאת כבני-אדם “טבעיים”, וכך הוא כאשר הם קמים ויוצאים מן האולם, אבל בין-לבין הם “כבוד” השופטים, והשאלה אם יש להם כבוד, או שאין להם כבוד, כלל  אינה רלוואנטית.

השאלה הזאת אינה רלוואנטית, משום שהמושג “כבוד השופט” הוא ביטוי טכני אשר נועד להפריד בין האיש הפיזי לבין בעל הסמכות השיפוטית. ה”כבוד” ל”כבוד” השופט מחייב רק לקיים (“לכבד”) את החלטותיו, אבל אם האיש, במהלך הדיון שואל שאלה מטומטמת כגון “איך היה לדפוק את הילד”, או “האם הסנדביץ’ היה טעים”, אזי שאלת הכבוד היא עניין רגשי-אישי, והיא מתייחסת לא לשופט ה”ערטילאי”, אלא לאיש ה”טבעי”, אשר שמו הוא, למשל, אברהם בייזר. אבל יכול להיות גם אשר גרוניס, או עוזי פוגלמן.

כאשר שופט נותן פסק-דין גרוע, אתה יכול לבוז לאיש שמתחת לגלימה, אבל אתה חייב “לכבד” את פסק-הדין שלו, כי הוא ניתן ע”י ה”כבוד” שלו.

לעומת זאת, כאשר השופט נותן פסק-דין שאינו בסמכותו (למשל: שופט בית הדין לענייני מים בזרנוגה גימ”ל, אשר דן נאשם בתיק רצח), אזי “כבוד השופט” לא עשה ולא כלום, וממילא לא יצא מתחת ידיו שום “פסק דין” שאותו יש “לכבד” – אפילו אם באופן אישי אתה רוחש כבוד רב לאיש אשר מתחת לגלימה, אשר חתם על אותו “פסק דין”.

לכאורה הכל ברור, אבל …

לכאורה כל מה שאמרתי לעיל, והסברתי ממש “בכפית”, אבל מסתבר ששום דבר בנושא הזה לא ברור.

כך, למשל, העובדה ש”כבוד” הוא זכר יחיד, ולכן אין זה נכון לומר “צדקה” (או “טעתה”) כבוד השופטת, ויש לומר צדק כבוד השופטת, והוא הדין גם כאשר על פסק-הדין חתומות שלוש או חמש שופטות, ויש לומר: צדק כבוד השופטות, או טעה כבוד השופטות.

שונים הם הדברים כאשר השופטות לא נתנו פסק-דין אחד, עליו חתמו כולן, אלא “חוות דעת” נפרדות. כאן יש לגרוס צדק כבוד השופטת דורית ביניש, וצדק כבוד השופטת עדנה ארבל, אבל טעה כבוד השופטת אסתר חיות.

כמובן שאם פסק-דין מגלה הברקה גאונית, או טימטום משווע, זה לא נעשה ע”י “כבוד” השופט, אלא ע”י האיש שמתחת לגלימה. איש אשר יש לו שם אשר נתנו לו אביו ואימו, וכך הוא נרשם גם במירשם האוכלוסין.

מה זה “כבוד השופט ז”ל”?

מי שנפטר, הכבוד שלו לא מת איתו, והוא חי וקיים לעולמים.

כמובן שמי שלא היה לו כבוד בחייו, לא היה לו מה שימות איתו, ובכל מקרה, מי שלא היה לו כבוד, או שהיה לו כבוד מפוקפק, אזי ה”כבוד” שלו, זכרונו אינו לברכה.

אפשר לומר “השופט הנכבד ז”ל”, אבל זה, כמובן, רק “בעיני המתבונן”, בעיני מי שמכבד, או לא מכבד, את השופט המנוח.

והוא הדין, למשל, גם באמירה “כבוד השופט בדימוס”: הכבוד, אם היה כזה, לא יוצא בדימוס.

ומהו הדין לגבי שופט אשר יצא לגימלאות, אבל ממשיך בשפיטה במשך שלושת חודשי ה”אקסטרא” שנתן לו המחוקק להשלים את מלאכתו בתיקים אשר התחיל לדון בהם?

האמת? אני לא יודע.

מה זה “כבוד כבוד כבוד”?

לא פעם אני רואה משהו כזה:

לכבוד

כבוד השופט אשר גרוניס

כבוד נשיא בית המשפט העליון

ואני תוהה: כמה “כבודים” יכולים להיות לו לאדם אחד (מתוך הנחה שאכן יש לו כבוד)?

הרי ברור שהפנייה היא לאותו כבוד “ערטילאי”, של היישות הסטאטוטורית של נשיא ביהמ”ש העליון, בתפקידו זה, וכיוון שבתפקידו זה הוא לא ממלא שום תפקיד שיפוטי, אזי “השופט” הוא רק תואר, תואר מכובד כשלעצמו, אבל הפניה אינה אל “כבוד השופט”, אלא אל “כבוד הנשיא”.

והשאלה היא מדוע לא לנסח את זה כך:

לכבוד

השופט אשר גרוניס

נשיא בית המשפט העליון.

כך זה נכון, וכך זה לא נוטף חנופה מיותרת.

והמגעיל ביותר הוא …

ראו את הכותרת הזאת של פסק דין מקרי:

 

 

 

 

 

לאור כל ההסברים לעיל, זה אכן נכון, כי את פסק-הדין לא נותנים אנשים בשר-ודם, אלא אותו “כבוד” ערטילאי, אבל זה מגעיל שהם חותמים על מסמך בו הם חולקים כבוד לעצמם.

תארו לעצמכם שאני מוציא מתחת ידי, בחתימתי, מסמך בו אני מכנה את עצמי “כבוד עורך הדין שמחה ניר”.

תארו לעצמכם שידידנו נחום שחף מוציא מתחת ידו, בחתימתו, מסמך בו הוא מכנה את עצמו “כבוד הפיזיקאי נחום שחף”.

זה לא יעזור למי שאין לו כבוד, וזה מיותר למי שיש לו כבוד, אבל כנראה ששופטינו הגיעו למסקנה שאם הם לא “יכבדו” את עצמם, איש לא יעשה זאת במקומם, בבחינת “אם אין אני לי – מי לי”.

אבל אם הם היו שואלים אותי, הייתי מציע להם כמה דרכים טובות יותר להשיב לעצמם את כבודם אשר גלה, וגם לשמור אותו לאורך ימים – אבל, כפי שכבר הבאתי מתוך ירמיהו (ו, י), עַל-מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה, וְיִשְׁמָעוּ–הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם, וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש