אתיקה מקצועית של עורכי-הדין: על עו”ד ד”ר חיים משגב, ועל רבים אחרים: תשובה לעו”ד אפרים נוה, יו”ר ועדת האתיקה
אתיקה מקצועית של עורכי-הדין: על עו”ד ד”ר חיים משגב, ועל רבים אחרים: תשובה לעו”ד אפרים נוה, יו”ר ועדת האתיקה
|
נראה מה הוא יגיד עכשיו
תלונתי על התבטאויות של עורכי-דין אינן משום קנאותי לכללי ה”אתיקה” המגבילים את חופש-הביטוי של עורכי-הדין, אבל כל עוד אתם קובעים את המותר והאסור, וגם אוכפים את הנורמות שקבעתם, אני מצפה מכם שתנהגו בשוויוניות – גם אם זה יחייב להוציא משורות המקצוע חצי מעורכי-הדין, או אפילו את כולם.
היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי“)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש
שמחה ניר, עו”ד
3.4.2012
לכבוד
עו”ד נוה אפרים
יו”ר ועדת האתיקה
ועד מחוז תל-אביב והמרכז
לשכת עורכי הדין
נכבדי,
הנדון: תיקכם
ל/2011/1271 – תלונתי נגד עו”ד משגב חיים, מכתבך מיום 7.9.2011
ובנוסף
לכך: ריענון תלונות ישנות, ותלונות נוספות
א.
לעניין עו”ד משגב חיים
אם היית קורא את מכתב תלונתי עד הסוף, היית רואה שביקשתי
לענות עליו בדואר האלקטרוני, משום שאני נמצא במדינות הים, אבל אתה בחרת לשלוח את
מכתבך שבנדון, יחד עם תגובתו של הנילון, לתגובתי, דווקא לכתובת היסטורית שלי בארץ.
מכתבך הגיע אלי רק במקרה, ובאיחור של למעלה מחצי שנה, ואני
עונה עליו תוך מועד 14 הימים מהיום שהוא הגיע אלי – כפי שביקשת.
וכעת לתגובתו של משגב, לפי סעיפיה:
1. אני איני
בעל-שררה, ולכן איני “רודף” איש. אני רק דורש מהרודפים אותי לנהוג לפי
הקריטריונים שהם מחילים עלי, ואני דורש מהם גם עקביות ושוויון ביני לבין עורכי-דין
אחרים, אשר עושים דברים חמורים בהרבה ממני, ואיש לא נוגע בהם.
כך,
למשל, כאשר אני משתמש בביטוי “מעשה נבלה”, זה טרף, אבל כאשר אחרים
משתמשים בו, כולל משגב עצמו – זה כשר: זה לא מקובל עלי.
לא רק
שאני לא “רודף” את משגב, אלא שאני הייתי היחיד אשר פרסם מאמר חריף ביותר בגנות מה שעשו לו
מוסדות האתיקה – כולל בית המשפט העליון – דבר שאפילו משגב עצמו לא עשה למען עצמו.
כן,
הייתה פואנטה במאמר הנ”ל: דווקא משום שהוא עצמו היה קרבן לעוול משפטי, היה
עליו לגלות רגישות רבה יותר לנושא הזה, במקום לשחות עם הזרם, ולדפוק אחרים כפי
שדפקו אותו.
כן, כן
… מדי פעם אני נתקל, שוב ושוב בהתבטאויותיו של משגב, אשר חמורות בהרבה מאלה אשר
בגינן הוצאתם אותי מהמקצוע, ואני לא רואה שום סיבה לעבור על כך בשתיקה.
סבר משגב שאני “רודף” אותו ללא הצדקה – עומדות לרשותו אלף במות, משפטיות
וציבוריות, להדוף את הביקורת שלי עליו. גם במת האתר שלי עומדת לרשותו, ללא
תמורה וללא צנזורה.
2. אם משגב עצמו
לא זוכר מה הייתה ההחלטה בעניין בו הוא ישב לדין כאב”ד בערעורי, ואם הוא עצמו
אומר כי זה “לחלוטין לא חשוב” – אז לשם מה הוא מקדיש לך סעיף נפרד
בתגובתו, אם לא כדי “ללכלך” עלי?!
3. לא רק שאני
לא “הבאתי במקוטע” את דבריו של משגב, אלא שאני גם נתתי קישורים למקומות
בהם הוא אמר את מה שהוא אמר. אם העברתם אליו את תלונתי רק בתדפיס-נייר – חבל,
כי אני שלחתי לכם את זה בדואר אלקטרוני, עם קישורים, דבר שאינו אפשרי במסמכי-נייר.
במקום
להיתמם היה על משגב לדרוש מכם להעביר אליו את התלונה שלי בדואר האלקטרוני, כפי
שנשלחה אליכם במקור, ואז להחליט אם הוא מכחיש את המיוחס לו, או שהוא מודה בו, אבל
טוען שאין בכך שום פסול (מבחינתי הוא רשאי גם לשמור על זכות השתיקה).
4. והוא הדין גם בתלונה
(אותה משגב מגדיר כ”תלונה” במרכאות, ומוסיף את המילה “כלשהי”,
לאות זלזול) משנת 2004, אותה ביקשתי להחיות: גם אל התלונה הזאת נתתי קישור (היא מופיעה באתר שלי), ומהתלונה נתתי קישורים למקומות בהם התפרסמו 61 מאמריו.
אם משגב
יודע שהתלונה משנת 2004 היא “באותו נושא” – איך לא יידע הוא “מה
היה הרקע שלו”?
5. (א) כאשר בעל מעמד ציבורי עושה דברים שאנשים מן
השורה לא יעזו לעשותם – חזקה עליו, לפחות לכאורה, שהוא מנצל את מעמדו לרעה, ואם
הוא טוען שגם בלי המעמד הזה הוא היה עושה את אותו הדבר – שיגיד. זה יכול להיות
מרתק מאוד, ולכל היותר זה ימנע החמרה מסויימת בעונשו.
בתקופה
בה פרסם משגב את 61 מאמריו (2001 – 2004) הוא כיהן כאב”ד בביה”ד הארצי
של הלשכה, כאשר ברזומה שלו עבר כחבר הוועד המרכזי והמועצה הארצית של הלשכה, והווה
כאיש תקשורת ואקדמיה, ואב”ד
בביה”ד הארצי של הלשכה, ואם הוא מיתמם ומנקה את עצמו בכך שהיום הוא כבר לא משמש
בכל תפקיד בלשכה, זה לא רלוואנטי לאותה התקופה.
מעבר
לכך, גם כיום הוא עדיין נהנה ממעמדו בימים-עברו.
(ב) לא אמרתי בשום מקום שמשגב משמש – או שימש –
במקביל תפקידים שלא ניתן לשמש בהם במקביל, וגם זה תרגיל של הסחת-דעת מצידו.
6. מה
ש”נדמה” לו, למשגב, אינו רלוואנטי.
אם אני
מעלה טענות “דומות, או שונות” – כל אחד מאיתנו (כולל משגב עצמו) מעלה
מדי פעם טענות “דומות, או שונות”, אז מה הרבותא בכך?
כן, אני
מעלה מדי פעם טענות “דומות, או שונות” כנגד בעלי תפקידים
“כלשהם” בלשכה – ולא רק בלשכה – בדיוק כשם שמשגב מעיד על עצמו בסע’ 3
לתגובתו. כיוון שאין לי כל עניין בביקורת על אנשים פרטיים (בכפוף לאמור בסע’
1, לעיל), מטבע הדברים ביקורתי מתייחסת בדרך כלל דווקא ל”בעלי תפקידים”.
משגב
מייחס לי “התבטאויות גסות-רוח נגד אחרים למכביר”, אבל אומר כי “לא
כאן המקום לפרטן”. זה מה שמוגדר כ”טענות בעלמא”, או “סתם
לכלוך”.
אציין
עוד כי כאשר, בכתבי בי-דין אשר הגשתי בהליכים משמעתיים שונים, השתמשתי
ב”פנינים” ממאמריו של משגב, נשוא תלונתי (תוך ציון המקור ומעמדו,
בתיאומים עובדתיים המינימליים הדרושים), ב”כ הקובל “קפץ על רגליו
האחוריות” בגלל ה”סגנון”, והערכאות שדנו באותם הליכים אכן קיבלו את
עמדתו (פרטים אצל עמוס ויצמן, רכז הקבילות שלכם).
והשאלה,
כפי שכבר עמדתי על כך, היא מדוע כאשר משגב משתמש בביטויים מסויימים זה כשר, ואילו
כאשר אני משתמש באותם הביטויים עצמם, זה טרף.
אכן, אם
ביטויים כגון “קירותיהם מרוחים בצואה”, “השתן עלה להם לראש”,
“דברי ביבים” או “פירות
באושים” וכו’ הם “התבטאויות גסות-רוח” – את ההתבטאויות האלה
(ודומותיהן, אולי אף חמורות מהן) תמצאו בשפע אצל משגב עצמו – כולל במאמרים נשוא תלונתי משנת 2004 – לא אצלי.
אכן,
בביקורתי נגד בעלי תפקידים אני משתמש בביטויים קשים ביותר, אבל כולם נמצאים
בגדר תרבות השיח הלגיטימית – כולל בפסקי-דין של ביהמ”ש העליון.
ומכל
מקום – כאן אנו דנים בהתבטאויות של משגב, ולא בהתבטאויותי, ואם משגב רוצה
להתלונן עלי – בוועד המרכזי של הלשכה יש מי שמחפשים שלדים בעברי, על מנת להגיש
קובלנות נגדי – שנים אחרי שאני כבר לא חבר הלשכה.
במקביל
אליכם אני שולח העתק מתשובתי זו – כולל הקישורים – גם למר משגב עצמו, ואני מצרף כאן
גם קישור לתלונתי מה-20.3.2011, נשוא תיקכם הנוכחי (בה נמצאים כל הקישורים – כולל אל תלונתי המקורית, משנת
2004).
אני
רוצה לציין עוד: יום-יומיים לאחר שפרסמתי אצלי באתר את תלונתי אליכם, יחד עם כל
המאמרים שלו, נשואי תלונתי, נפגשו מבטינו באקראי באולם הכניסה להיכל המשפט
בתל-אביב. בתחילה הוא חייך אלי אינסטינקטיבית, כדרכו, אבל תוך שבריר-שנייה,
כשהוא קלט מי מולו, הוא החליף צבעים … לדעתי הוא יזכור את הדבר הזה עד יומו
האחרון, ואם הוא “לא זוכר” את הפרסום הזה – הוא פשוט מיתמם.
עוד
אציין: סמוך מאוד לפרסום האמור נפרץ האתר שלי, והופל מהרשת. אין לי שום ראייה
ישירה שמשגב היה מעורב בזה, אבל מבחינת ההסתברות ה”אזרחית”, ולאור
סמיכות-הזמנים, אין ספק שידו הייתה בדבר.
7. אני מזמינכם
לדרוש ממנו תגובה מלאה לאור תגובתי זו, ונראה אם הוא עדיין יאמר שהיא “חסרת
שחר”.
ומכל
מקום: כיוון שהמאמרים הם ראייה “חפצית” (אני מניח שהוא לא יכחיש את עצם
פרסומם, ואם יכחיש – אתם יודעים איך להוכיח את הדבר), מה שנשאר לכם להחליט הוא אם
יש בפרסומים האלה – “כולם או מקצתם” – משום עבירות אתיות, לאור
הקריטריונים על פיהם פעלתם בעבר – כולל בקובלנות שהגשתם נגדי אישית.
וזה
מביא אותי אל התלונות הבאות, וזה כולל עוד תלונה נגד הנ”ל, עוד
“עוללות” מעוללות משגב חיים.
ב.
התבטאויות נוספות של עו”ד משגב חיים
1. ראו את הכתבה
מיום 25.3.2012, תחת הכותרת מיכה לינדנשטראוס יורה בכל התותחים.
צפו
בסרטון שהוא חלק מהכתבה, וראו את משגב חיים אומר על מבקר המדינה כי “השתן
עלה לו לראש”. חסר שעו”ד שמחה ניר היה אומר את זה, במיוחד אחרי הוא
הועמד לדין משמעתי, ואף הורשע, על אמירות כגון “המדינה לא מגלה לנו”,
“מעיד כאלף עדים” או “ובכך הצטרפת”.
2. לא, ואל
תגידו לי שכאשר מדובר באמירות שבעל-פה, “הלשון חופשית יותר”, כי לי לא
עשיתם את ההנחה הזאת.
אבל
אפילו כך הוא, משגב הרי כבר הראה, חודש וחצי לפני כן, שהוא מודע לחומרתו של הביטוי
הזה, גם באותו הקשר ממש. תחת הכותרת הדלפות מאוסות (news1, 11/2/2012) הוא אומר על לינדנשטראוס:
אם לא הייתי
מכיר את האיש – ומכבד אותו מאוד – הייתי אפילו משתמש בביטוי שהוא כה שגור בפי רבים
כשהם מתייחסים לאנשי שררה בכירים: השתן פשוט עלה לו לראש. אין כל הסבר אחר להתנהגותו
של מי שמבקש להשאיר את חותמו הבלתי נשכח, לטוב ולרע, חודשים ספורים לפני סיום תפקידו.
ובכן,
אם אף לשיטתו של משגב אין להשתמש באותו “ביטוי שהוא שגור בפי רבים”, האם
הוא שכח את משנתו-הוא?
3. ותארו לעצמכם
שעו”ד שמחה ניר אומר כדברים האלה על, למשל, דורית ביניש:
אם לא הייתי
מכיר את האישה – ומכבד אותה מאוד – הייתי אפילו משתמש בביטוי שהוא כה שגור בפי רבים
כשהם מתייחסים לאנשי שררה בכירים: חלאת-אדם. אין כל הסבר אחר להתנהגותה של מי שמבקשת
להשאיר את חותמה הבלתי נשכח, לטוב ולרע, חודשים ספורים לפני סיום תפקידה.
הייתם
אומרים שהוא “מצטעצע” וגם “מסתתר מאחורי סייגים שהוא לא מתכוון
להם, וסבור שיש בהם הגנה על מעשיו”.
4. אז אני
מזמינכם להעמידו לדין משמעתי גם על האמירות האלה.
5. וחוץ מזה,
כיוון שאני לא צריך לנהל את החקירות שלכם (וגם אין לי משאבים לכך), אני מזמינכם
לעבור על כמעט 200 מאמריו באותו אתר, ועל מאמריו באתרים אחרים: אני בטוח שתמצאו שם מכרות
זהב למכביר.
6. לאור
תגובתי זו אני מזמינכם לדרוש ממנו תגובה – מלאה ועניינית! – לתלונתי נשוא מכתבכם
שבנדון, ונראה אם הוא עדיין יאמר שהיא “חסרת שחר”.
7. אני מזמינכם
לדרוש ממנו תגובה כאמור גם לגבי ההתבטאויות שלו על מבקר המדינה, מיכה לינדנשטראוס,
ונראה אם גם על כך הוא יגיד ש”תלונתי” היא “חסרת שחר”.
8. אני מזמינכם
לבדוק גם את שאר מאמריו, כאמור, ולהחליט, לאור הקריטריונים שאתם עצמכם קבעתם
והחלתם עלי, מה דינו של עו”ד משגב חיים.
9. ומכל מקום:
כיוון שהמאמרים הם ראייה “חפצית” (אני מניח שהוא לא יכחיש את עצם
פרסומם, ואם יכחיש – אתם יודעים איך להוכיח את הדבר), מה שנשאר לכם להחליט הוא אם
יש בפרסומים האלה – “כולם או מקצתם” – משום עבירות אתיות, לאור
הקריטריונים על פיהם פעלתם בעבר – כולל בקובלנות שהגשתם נגדי אישית.
וזה
מביא אותי אל התלונות הבאות.
ג.
עו”ד עזגד יוסף ומפיצי מאמרו
1. קראו בבקשה
את מאמרו של עו”ד עזגד “השלמת טיעון” בבית המשפט העליון (אתר הלשכה, 22.9.2004), ואת הגירסה המקוצרת שלו כשהעליון מזמין ל”השלמת טיעון” למה הוא מתכוון? (הארץ, 25.9.2004), והשוו אותם עם האמירה אשר בגינה הגשתם
נגדי את הקובלנה בתיק בד”מ 79/93 (התיק נמצא בידיכם).
2. תזכורת: הדברים
בגינם הואשמתי על ידכם בתיק בד”מ זה מתארים תופעה ידועה ומוכרת זה שנים רבות.
כך פרופ’ זאב סגל ז”ל, במאמרו רגישותה של הרשות השופטת, הארץ, 17.12.2001, אשר הוקדש לתיק הזה ממש:
“במאמר התייחס
ניר למציאות שהיתה ללחם חוק בבתי משפט השלום, הדנים בשיטת הסרט הנע נהגים על עבירות
תעבורה. מי אינו מכיר מציאות זו, שעליה קבלו גם שופטים, שבה מזומנים נהגים למשפט ומגלים
שמדובר רק בהקראת כתב האישום, וכי יידרשו להתייצב מחדש למשפט עצמו. הדבר מביאם לא אחת
לחזור בהם מכפירתם באשמה, ובא גואל למערכת השיפוטית העמוסה”.
3. והנה, לפי
מאמרו של עזגד יוסף, מה שמתרחש בבית המשפט העליון אינו איזה מנהג אשר התגבש במשך
עשרות-בשנים, ואין היודע מי אביו-מולידו, ואימו-הורדו, אלא תופעה של
כיפוף-ידיים בטענות-שווא (ואל תגידו לי “באיזה סגנון אדוני מדבר”,
כי אני רק מפרשן את המאמר) אשר מתחדשת יום-יום, ומתייחסת כל פעם לתיק ספציפי זה
או אחר, שהשופטים החליטו לגביו כי אין להם חשק להתאמץ על כתיבת פסק-דין, והם עושים
זאת בין ע”י חיוב בהוצאות גבוהות למי שלא מוכן להתכופף, בין ע”י שלילת
ההוצאות ממי שזכאי להן, כ”סוכריה” לטובת מי שכן מוכן להתכופף – הכל
על פי עזגד.
4. תסכימו אתי שהדברים
אשר יצאו מתחת מקלדתו של עו”ד עזגד הינם חמורים שבעתיים, ואפילו שבעים ושבעה,
מהדברים בגינם העמדתם אותי לדין בתיק בד”מ 79/93.
5. אני פונה אליכם,
איפוא, להעמיד לדין הן את עו”ד עזגד יוסף, והן את חברי מערכת אתר הלשכה
וכל עו”ד אחר אשר מעורב בפרסום המאמר הנ”ל באתר הלשכה.
ד. תלונות
ישנות שלי, אשר לא זכו לטיפול ראוי – אם בכלל
1. במסגרת אחד מערעורי
הלשכה שלי לביהמ”ש העליון הגשתי בקשה למחיקת הקובלנות ולהגנה מן הצדק.
למקרה שהמסמך הזה – המהווה רשימה מרוכזת של תלונותי – אינו בידיכם, תוכלו לראותו כאן.
2. ביהמ”ש העליון
כלל לא התייחס למסמך הזה, אבל יש לו, למסמך, קיום עצמאי.
3. במסמך הזה פירטתי
שורה ארוכה של תלונות אותן הגשתי לכם, אשר רובן לא זכו לכל תשובה, ומיעוטן זכו
למענה לא מספק.
4. כך, למשל, הקביעה
ש”פירות באושים” זה ביטוי לגיטימי: מבחינתי אין כל בעייה בקביעה הזאת, אבל
תאר לעצמך ששמחה ניר היה משתמש בה …
וכמו
שאמרתי לעיל – לא מקובל עלי שאותו הביטוי יהיה כשר כאשר הוא בא מפי אחרים, וטרף
כשהוא בא מפי.
5. אני מבקש לרענן
את כל התלונות הנזכרות במסמך הנ”ל, ולבדוק אותן לגופן.
6. ואם אתם לא מוצאים
רבב באף אחת מהתלונות, פשיטא שבקובלנות שהגשתם נגדי עשיתם לי עוול, ואתם
מוזמנים לפעול לתיקונו.
ה.
עו”ד ויצמן עמוס, שודד הקופה הציבורית למטרות אישיות
1. אם כבר מדברים על
רדיפות, קראו את מאמרי המושחתים בלשכת עורכי-הדין (א): עו”ד עמוס ויצמן, שודד
הקופה הציבורית.
2. תמצית הסיפור: בשנת
2003 עברתי למחוז הצפון של הלשכה, והדבר נרשם בלשכה, על פי הודעתי.
3. למר וייצמן, רכז
הקבילות של הוועד המחוזי אשר, ללא ליאות, ניהל נגדי הליכי משמעת, היה חבל
“לוותר” על “דג שמן” כמוני, והוא הוציא מכספי הלשכה לצורך
חקירה פיקטיבית ומגמתית אשר “תחזיר” אותי ל”ממלכתו” – הוצאה
אשר לא הייתה לשום מטרה אשר משרתת את חברי הלשכה, או את הלשכה עצמה.
4. אני לא יודע מי היו
שותפי-הסוד של ויצמן, אבל ידוע לי ממקורות מהימנים כי לא הייתה שום החלטה של
הוועד המחוזי, או כל גוף מוסמך אחר של הלשכה.
5. מר ויצמן שכח כי
תפקידו של תובע הוא to prosecute, not
to persecute.
6. שאר העובדות וההסברים
מדוע החקירה שנוהלה בניצוחו של ויצמן הייתה פיקטיבית ומגמתית הריהן מפורטות במאמרי הנ”ל.
7. מה שעשה וייצמן, הן
מבחינת שוד כספי הציבור והן מבחינת המניעים שלו, מבייש את לשכת עורכי הדין, את
ציבור עורכי הדין בכללותו, ואת מקצוע עריכת הדין עצמו – הרבה יותר מאמירות כגון
“המדינה לא מגלה לנו”, אשר בגינן הועמדתי אל הקיר.
8. אני מנחש מה יענה
וייצמן: הוא ימנה שורה של פסקי דין והחלטות שיפוטיות אשר “הצדיקו” את
פעולתו, אבל אין לקבל את ההסברים האלה:
ראשית –
משום שאף גוף שיפוטי לא קבע דבר, בנושא – בין מהנימוק שהדבר לא בסמכותו, בין
מנימוקים אחרים, בין בהתעלמות מכל הנושא;
שנית –
פעולתו של וייצמן קדמה לכל אירוע אשר נדון בערכאה שיפוטית כלשהו, ועקרון
הסימולטאניות של יסודות העבירה מחייב לשפוט את הדברים באספקלריא של הזמן בו הם
נעשו;
שלישית –
פעולתו של וייצמן כלל לא נדונה באף ערכאה שיפוטית, והוא, אישית, גם לא היה צד
להליך כלשהו בנושא הזה;
רביעית –
אם הוא ירצה לסבך אחרים (כולל עורכי דין הכפופים לשיפוט המשמעתי) בשותפות לקנוניה
איתו – זה יכול להיות מרתק.
9. אציין כי משהודלף לי
שויצמן “שוקל” לנקוט נגדי הליכי לשון-הרע, דירבנתי אותו לנקוט נגדי הליכים כאלה, אולם הוא לא גילה את האומץ הדרוש – ללא ספק מחשש שהוא
יצטרך לחשוף את מה שהוא לא רוצה לחשוף.
10. אני פונה אליכם על מנת
שתנקטו הליכי משמעת כנגד עו”ד וייצמן עמוס, על המעשים המיוחסים לו כאן.
ו.
עו”ד בומבך אילן: שותפותו לפעולתו של וייצמן עמוס, לעיל
1. כפי שציינתי
לעיל (סע’ 4 לפרק הקודם) ידוע לי ממקורות מהימנים כי לא הייתה שום החלטה של הוועד
המחוזי, או כל גוף מוסמך אחר של הלשכה.
2. יחד עם זאת,
סבירות נמוכה ביותר – שואפת לאפס – היא שבומבך אילן (אז יו”ר הוועד המחוזי
ויו”ר ועדת האתיקה) לא היה שותף-סוד ל”פעילות” הזאת.
3. אני מבקש,
איפוא, לנקוט הליכי משמעת גם נגד עו”ד בומבך אילן.
כמובן
שהוא יכול להכחיש את הדבר, ואם ההכחשה הזאת תספק אתכם תישאל השאלה מי בפועל אישר
את הפעולה הזאת, לרבות ההוצאה הכספית שהייתה כרוכה בה.
4. אני מניח שמר
ויצמן לא “יתנדב” לקחת על עצמו את מלוא האחריות לפעולה הזאת, ואם יתברר
כי בנושא הזה מעורבים עורכי-דין נוספים – לנקוט הליכי משמעת גם נגדם.
5. מעבר לכך,
אני מזמינכם לתבוע מכל מי שהיה מעורב בפרשה הזאת להשיב לקופת הלשכה את הכסף
שנשדד.
ז.
עו”ד ויצמן עמוס, שקרים והטעייה בכתב קובלנה
1. כלל 34 (א) לכללי לשכת
עורכי הדין (אתיקה מקצועית), תשמ”ו-1986, אשר כותרתו היא “איסור
הטעייה”, זה לשונו:
“לא יעלה עורך
דין, בין בעל פה ובין בכתב, טענה עובדתית או משפטית ביודעו שאינה נכונה”.
2. בפרק הזה אראה לכם
איך וייצמן הטעה גם הטעה את כל הערכאות שדנו בתיק נשוא תלונה זו – תיק בד”מ
4/96. בתיק זה מייחס לי וייצמן את האמירה הזאת, כך:
בסעיף 2
עמוד 2 מכנה הנאשם את השופט “אוטיסט”.
ובהמשך
הוא מייחס לי את האמירה:
האם דורון
לגמרי השתטה? האם בגלל זה ש”נתקעה” לו בראש איזו בדיחה זולה צריכה כל המערכת
לסבול אותו?!
3. האמירה הראשונה היא
שקרית, והשנייה חוטאת בהוצאת דבר מהקשרו, עד לרמה של שקר לכל דבר ועניין.
4. אם תקראו את המסמך
עליו וייצמן מסתמך, האמירה הראשונה לא הייתה “כינויו” של השופט, אלא מצג עובדתי טהור, המציג בפני השר, כרשות
המוסמכת לצורך זה, “עובדות מהשטח”, על מנת שהשר יפעל על פי הבנתו:
“לא
רק עורכי-דין מגדירים את השופט דורון כ”אוטיסט”. גם שופטים“.
אבל אם
הוא היה מאשים אותי בכך שבפנייתי לשר אמרתי ש”לא רק עורכי דין מגדירים …
אלא גם שופטים”, היו משקים עליו בבית הדין בשאלה “מה הפסול בכך שהנאשם
מציג בפני השר קולות מהרחוב המשפטי, כדי שהוא, השר, יחליט מה לעשות עם זה”?
5. האמירה השנייה הוצאה
מהקשרה של השאלה אם השופט “לגמרי השתטה”. ההקשר המלא הוא זה:
אבל זה
לא הכל. הוא גם הוסיף: “מדובר בעניין פעוט יחסית, והסניגור גילגל אותו בשלוש
הערכאות הקיימות במדינתנו. לרוע מזלו,
המנדט הבריטי על ארץ ישראל בא לקיצו ביום ה’ באייר תש”ח, ובכך נמנע ממנו
העונג והכבוד להתייצב ולשטוח את טענותיו לפני מועצת המלך, או אפילו בית הלורדים
בלונדון” (ההדגשה לא במקור – י’ ל’).
וזה
מעורר שתי שאלות:
– – –
והשנייה
– מה הקשר בין חובתו של שופט לכבד את
ערכאות הערעור לבין “מועצת המלך, או אפילו בית הלורדים בלונדון”? האם
דורון לגמרי השתטה? האם בגלל זה ש”נתקעה” לו בראש איזו בדיחה זולה צריכה
כל המערכת לסבול אותו?!
אז
ייתכן שזה לא “מעורר את השאלה”, אבל אם הוא היה מאשים אותי בכך
שבפנייתי לשר אמרתי שהציטוט מדברי דורון “מעורר את השאלה”, היו אומרים
לו בבית הדין שזה אכן “מעורר את השאלה, ואפילו אם לא – מותר לטעון זאת במסגרת
פנייה אל השר, כדי שהוא יחליט אם הדבר מעורר או לא מעורר את השאלה”.
6. אמור מעתה: ויצמן
הציג את הדברים בצורה שקרית ומסולפת, כדי להטעות את בית הדין המחוזי, ואת ערכאות
הערעור שמעליו, כאשר המסמכים עליהם הוא מתבסס היו לנגד עיניו, כך שאפילו
“עצימת עיניים” לא הייתה כאן (וגם את הייתה – זה לא היה עוזר לו, כי
עצימת-עיניים, כידוע, כמוה כידיעה-ממש).
7. אם תראו את פסקי
הדין של כל הערכאות, תיווכחו כי הן הסתמכו על יושרו של וייצמן, ויצאו מתוך הנחה
שאם הוא מצטט מתוך מסמך, הרי זה ציטוט, ולא פרשנות.
והמסקנה:
בציטוטיו השקריים הוא הכשיל את כל הערכאות.
8. לא, אל תגידו
לי שאתם “לא ערכאת ערעור”, ושאני “למעשה” או
“בעקיפין” מנסה “להתווכח עם פסקי דין חלוטים”.
אז לא:
אני מדבר מעשיו של ויצמן בזמן שהם נעשו, דהיינו לפני שההליכים נגדי אפילו החלו.
ובאשר
לתוצאות המשפטיות שבאו בעקבות המעשים – זה רק נימוק לחומרה, במובן זה שהניסיון
להטות משפט אכן הצליח.
משל למה
הדבר דומה. לאדם אשר נתן עדות-שקר בבית המשפט, ובית המשפט האמין לו, אבל,
לימים, התברר לרשויות האכיפה – ע”י ראיות חפציות בלתי-תלויות – שהוא העיד
עדות-שקר, ושהוא ידע שהוא מעיד לשקר: העובדה שבית המשפט דווקא האמין לו אינה
ממרקת את פשעו – אלא דווקא להיפך.
אני
מזמינכם להעמיד את ויצמן עמוס לדין משמעתי גם על זה.
ח. עורכי
הדין פסטינגר יראון, ון-אמדן עמוס, ברעם אהוד, כץ יחיאל, יפה איל, אורנשטיין דפנה,
בומבך אילן, אהרנסון מולי, זליכוב חיים, בוטח אסף, רוזן זינגר דפנה, רום אלון
1. ביום 21.3.2006 פנו
הנילונים שבפרק זה אל ראש הלשכה במכתב אשר כותרתו מושחת – תתפטר!
2. במכתבם זה אמרו
הנ”ל, בין השאר:
“על דברים וקשים שכאלה מעלה הכתוב: “כל שומעו תצילנה שתי אזניו” (שמואל א’, ג’, יא‘).
“אתה וחבורתך
נחשפתם והוקעתם כמושחתים עד היסוד וכמי שביזו את לשכת עוה”ד בהתנהגותכם
והתנהלותכם באופן שהיא לא בוזתה בו מעולם. עליך ועל אני סיעתך אמר הנביא: עליך ועל
אנשי סיעתך אמר הנביא: “כִּי תוֹעֵבָה עָשׂו, גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ, גַּם
הַכְלִים לֹא יָדָעו“ (ירמיהו, ו’, טו’).
“אתה וחבורתך
כיליתם – בשחיתותכם השיטתית – כל חלקה טובה בלשכה”.
3. בהתבטאויותיהם אלה
נקטו הנ”ל בסגנון בוטה ומשתלח, בלתי מנומס, בלתי מאופק ובלתי מרוסן.
4. מקל וחומר חמורים
הדברים, כיוון שהנ”ל הם – או היו בשעת מעשה – חברים בוועד המרכזי, ובמועצה
הארצית, של הלשכה.
5. אני מזמין אתכם
לנקוט הליכים משמעתיים כנגד הנ”ל.
ט. עו”ד
לוין יריב
1. עם החלטת
הבג”ץ בעניין מגרון אמר עו”ד לוין יריב ל-news.walla.co.il:
“שופטי
בג”ץ הוכיחו שוב שכל מטרתם היא להחריב את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון ולרמוס
את סמכותה של הממשלה לקבוע מדיניות … לא אלה השופטים שראוי שישבו בירושלים”.
2. דברים דומים
הוא אמר גם ל-news.nana.10, לישראל היום, ומן
הסתם גם במקומות אחרים.
3. ועם כל
הכבוד, לא רק שזה סגנון בוטה ומשתלח, בלתי מאופק, בלתי מנומס ובלתי מרוסן,
אלא שזו גם חוצפה בלתי רגילה לייחס לשופטים מניעים פוליטיים, כאשר הם בסך
הכל ביקשו לקיים פסק-דין סופי אשר מורה להחזיר קרקע פרטית לבעליה – פסק-דין סופי,
אשר גם לוין עצמו אינו חולק על תקפותו.
4. וזו לא רק
חוצפה, אלא גם כפיות-טובה, משום שהבג”ץ בסך-הכל נתן למשיבים אורכה נוספת –
לפנים משורת הדין, ובלי שהם אפילו ביקשו זאת!
5. בהתנהגותו זו
בייש עו”ד לוין יריב את המקצוע, וחמורים הדברים שבעתיים לאור מעמדו הציבורי
היום, ולאור מעמדו בעבר כמשנה וממלא מקום לראש לשכת עורכי-הדין.
י.
עכשיו תשאלו את עצמכם …
1. עכשיו תשאלו את
עצמכם מאימתי שמחה ניר, הידוע בסגנונו הבוטה והמשתלח, הבלתי מנומס, בלתי מרוסן
ובלתי מאופק, דואג כל כך לסגנונם של עורכי-הדין?
2. אז לא: אני לא
מיתמם, לא מתחסד – וגם לא צבוע.
3. אני לא דואג לסגנונם
של עורכי-הדין, וגם לא דואג לאתיקה המקצועית שלהם.
4. אני לא דואג לאתיקה,
כי כבר מזמן המשלתי ל”רצח על רקע כבוד המשפחה” את מה שמתיימר להיות ההגנה על “כבוד
המקצוע”, ובהשראת אחד מ-61 המאמרים של חיים משגב – ראו לעיל – הגדרתי
את לשכת עורכי-הדין כ”משטרת המחנה“.
ולא,
אני לא חוזר בי מההגדרות האלה, אותן מוסדות הלשכה הרוויחו ביושר.
5. אני רוצה לתת לך
דוגמה מדוע אני רואה בלשכה “משטרת המחנה”: כאשר עורך-דין מן השורה
התלונן נגדי בפניכם, עניתם לו שאתם לא רואים טעם בניהול הליכי משמעת כנגדי, משום
שאני כבר “לא מכהן כעורך-דין”, אבל כאשר המימסד מתלונן נגדי, העובדה
הזאת כלל לא מפריעה לכם (וגם לא לוועד המרכזי).
וממש
מתבקשת, על רקע הדברים האלה, השאלה מדוע אף אחד מהמתמודדים בבחירות למוסדות הלשכה
לא מבטיח לפעול להעברת נושא ההגנה על ענייניהם המקצועיים של עורכי הדין מסע’ 3
לחוק לשכת עורכי הדין – להלן: חלע”ה – הוא סעיף הפעולות שהלשכה רשאית לעשותן,
לסע’ 2 שבו – הדן בפעולות שהלשכה חייבת לעשותן.
והסיבה
ברורה: מי שרץ למוסדות הלשכה מחפש את השררה, לא את העבדות.
6. ועל רקע כל האמור, ממש
לא אכפת לי – ואני אפילו אברך על כך – שיבטלו את כל כללי ה”אתיקה”
המגבילים את חופש-הביטוי של עורכי-הדין, ובכלל איני רואה שום קשר בין התבטאויות
כלשהן ל”רמת המקצוע וטהרו” (סע’ 1 לחלע”ה).
לדעתי
הענייה, כל נושא “כבוד המקצוע” כפוף לסע’ 1 לחלע”ה. כך, למשל, אם
עורך דין מפרסם כי 1000 עורכי דין הורשעו בעבירות שחיתות, בוודאי שהפרסום הזה
מוסיף עוד אי-כבוד למקצוע, אבל איש לא יעז לטעון כי הפרסום הזה הוא עבירה אתית.
והוא
הדין בפרסום דומה על 1000 עורכי דין אשר לא הורשעו: אם הפרסום הוא כוזב, יש כאן
“לשון הרע על ציבור”, אבל מבחינת הפגיעה ב”כבוד המקצוע” אין
הבדל בין הדוגמה הזאת לדוגמה הקודמת.
7. אמור מעתה:
כל נושא הפגיעה ב”כבוד המקצוע” וה”התנהגות הבלתי הולמת”, כפי
שהוא מיושם עד כה, הוא “אולטרא וירס” לחלע”ה, ואני, כאמור,
אברך על הוצאתו כליל מתחום האתיקה המקצועית, אבל כל עוד אתם, המימסד, המחוקקים
והמבצעים – אתם ולא אני – קובעים את המותר והאסור, וגם אוכפים את הנורמות
שקבעתם, אני מצפה מכם שתנהגו בשוויוניות – גם אם זה יחייב להוציא משורות המקצוע
חצי מעורכי-הדין, או אפילו את כולם.
8. לא מקובל עלי שאני
אסחוב על גבי את “כבוד המקצוע” (המזוייף, כאמור) של עורכי-הדין, אשר כבודם
כבר מזמן גלה בעיני הציבור הרחב – הציבור אשר רואה את עורכי-הדין כמי שמסתובבים
עם הראש מעל לעננים, הולכים לישון עם הגלימה והעניבה, ואין להם אלוהים – זולת
הכסף.
ודוק:
יכול להיות שהציבור טועה. יכול להיות שהציבור הוא אוסף של אידיוטים אשר “לא
מבינים” שבכלל כללי האתיקה נועדו רק “לטובתם”, אבל כאשר מדובר על
“כבוד” – הכבוד הוא בעיני המתבונן מבחוץ, קרי: בעיני הציבור הרחב, ואת
הציבור הרחב לא תוכלו להחליף – גם אם משתוקקים אתם לכך בכל מאודכם. חבל
שמהעיקרון הכל-כך-ברור הזה כולכם מתעלמים.
9. כעת יש לכם
שתי אפשרויות חלופיות: להחיל על כל עורכי-הדין את הנורמות שהחלתם עלי – או
להודות בעוול אשר נגרם לי על ידכם, ולחפש דרכים לתיקונו.
יא. לחסל
את מורשת בומבך!
1. כאשר אילן בומבך
התמודד על ראשות הלשכה, אמר עליו ראש הלשכה היוצא, שלמה כהן, במכתב לחברי
הלשכה (ההדגשה – במקור):
“עוד כשכיהן כיו”ר ועדת האתיקה
במחוז, ובמיוחד בשנים האחרונות כשהוא יו”ר ועד המחוז, מערך האתיקה במחוז
איננו מתפקד
כיאות. מערך האתיקה במחוזו נוצל לצורך סגירת חשבונות אישיים, תוך מעורבות של בעלי
עניין בפעילות ועדת האתיקה”.
ואם
תבדקו את כל התיקים שנוהלו נגדי בתקופת בומבך – תראה שדבריו של שלמה כהן מתאימים
להם ככפפה ליד.
2. הבעייה היא שאילן
בומבך עדיין “מושל בנו מקברו”, ואם באמת-ובתמים אתם מעוניינים בכבוד
המקצוע – דבר אשר גם אתה הבטחת בתעמולת-הבחירות שלך – הגיע הזמן להחליף דיסקט, דבר
המתיישב עם כל אשר אמרתי לעיל.
כן, כעורך-הדין
הראשון בישראל שהשתמש בדיסקטים אני יודע היטב שהיום דיסקטים נמצאים רק באגדות
מימים-עברו, אבל לא זאת הבעייה.
יב. א-פרופו
ויצמן עמוס
1. רינונים רבים
נפוצים על תנאי העסקתו של ויצמן עמוס, רכז הקבילות של ועד המחוז – הן לגבי החוזה
המקורי שלו, הן לגבי חוזי העסקתו בהמשך, עד היום, וכולל על השאלה אם הוא עמד במכרז
כלשהו.
2. הגיע הזמן לפזר את
הערפל בנושא, ולקיים את מצווה הגילוי הנאות.
יג. הערה
אישית
1. בעת מערכת
הבחירות האחרונות למוסדות הלשכה פרסמתי עליך דברים קשים – כפי שהייתה “האמת
לשעתה”, מבחינתי.
2. פנייתי זו אליך
נותנת לך הזדמנות להראות כי טעיתי לעניין האמת – גם “בשעתה” – או
שבינתיים האמת השתנתה.
באותו
הכבוד שאתם חולקים לי,
שמחה
ניר, עו”ד
______________
היכנסו והצביעו “לייק”
(“אהבתי“)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר
חדש