לנשיא ביהמ”ש העליון החדש, אשר גרוניס: מבחן קבלה לעבודה
|
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
שמחה ניר, עו”ד
14.3.2012
לכבוד
השופט א’ גרוניס
נשיא בית המשפט העליון
ירושלים
נכבדי,
הנדון: עניינים שונים
אני פונה אל כב’ בתור “עובד הציבור”, כמשמעותו בחוק לתיקון סדרי המינהל (החלטות והנמקות), תשי”ט-1958.
אני פונה אליך הן בעניינים שהם בסמכותך הסטטוטורית, והן בעניינים בהם אתה אמור לגלות סמכות מנהיגותית, אפילו אם הם לא מפורשים בדין החקוק, אבל איש מעולם לא חלק עליהם.
אני פונה אליך, משום שאמון הציבור בשופטיו חשוב לי לא פחות מאשר לשופטי ישראל, ומשום שאני גם פועל לכך שתהיה לציבור מערכת משפט שהוא יכול להאמין בה, בניגוד לכמה שופטים אשר סבורים כי יש להחליף את הציבור, או, לחלופין, לכופף את הציבור בכוח, עד שיאמין בשופטיו (דבר שתמיד משיג בדיוק את ההיפך).
כיוון שאני לא נמצא בארץ כעת, אבקש להשיב לי בדואר האלקטרוני, לפי הכתובת המופיעה למעלה.
א. קביעת הרכבים ומועדים לתחילת המשפט
אני יוצא כאן נגד שיטת הקביעה ה”רנדומלית” של ההרכבים בבית המשפט העליון, וכנגזרת ממנה גם את הקביעה של המועד בו ייפתח כל משפט.
אני יודע שבנושא הזה דעתי היא דעת-יחיד, אבל, מה לעשות, החוק לא משאיר שום פתח לפרשנות נוגדת – שהיא גם לא רצוייה.
לנשיא בית משפט – כל בית משפט – ישנה הזכות לעצב את דמותו של בית המשפט לפי דמותו, לפי השקפתו. בשביל זה עשאוהו נשיא, זו הפריווילגיה שלו, ואיש לא יכול לקחת ממנו את זה.
כך, למשל, אם חופש הביטוי קרוב לליבו, הוא יכול לקבוע תיקים בתחום הזה לפני שופטים אשר גם הם קנאים יותר לחופש הביטוי, ואם, לדעתו, יש להחמיר עם עברייני-מס, או עברייני-תעבורה, הוא ישבץ את השופטים המתאימים לנושא – לפי השקפתו-הוא.
אכן, הפריווילגיה הזאת יכולה להיות מנוצלת לרעה, אבל מי שיש לו טענות ספציפיות, שיפנה לאן שצריך לפנות.
מכל מקום: נשיא בית משפט לא יכול לגלגל את סמכותו אל תוכנת-אקראי, אל “יומן בית המשפט” או אל המזכירות, ולומר “מה אתם רוצים ממני”.
הקונסטרוקציה הזאת מתיישבת גם עם ההבדל שבין סע’ 27 לסע’ 38 ו-48 לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ”ד 1984 (להלן – החוק), אשר זה לשונם:
27. קביעת מותבים ומועדים
(א) השופט או השופטים אשר ידונו בענין פלוני ייקבעו בידי נשיא בית המשפט העליון.
(ב) המועד אשר בו יתחיל בית המשפט העליון לדון בענין פלוני ייקבע בידי נשיא בית המשפט העליון.
זה באשר לבית המשפט העליון, בניגוד לבתיהמ”ש המחוזיים ובתימ”ש השלום, לגביהם נקבעו הוראות חוק שונות במידת-מה, אבל ההבדל הוא משמעותי.
כך בבתיהמ”ש המחוזיים:
38. קביעת מותבים ומועדים
(א) השופט או השופטים אשר ידונו בענין פלוני ייקבעו בידי נשיא בית המשפט המחוזי או סגניו, ובאין קביעה כאמור – לפי סדר שקבע מזמן לזמן נשיא בית המשפט.
(ב) המועד אשר בו יתחיל בית המשפט המחוזי לדון בענין פלוני ייקבע בידי השופט או השופטים אשר ידונו בו, בהתאם לכללים שקבע נשיא בית המשפט, ואם טרם נקבע המותב שידון בו – בידי נשיא בית המשפט או סגנו.
וכך בבתימ”ש השלום:
48. קביעת מותבים ומועדים
(א) השופט אשר ידון בענין פלוני ייקבע בידי נשיא בית משפט השלום או סגנו, ובאין קביעה כאמור – לפי סדר שקבע מזמן לזמן נשיא בית המשפט.
(ב) המועד אשר בו יתחיל בית משפט השלום לדון בענין פלוני ייקבע בידי השופט או השופטים אשר ידונו בו, בהתאם לכללים שקבע נשיא בית המשפט, ואם טרם נקבע המותב שידון בו – בידי נשיא בית המשפט או סגנו.
ואם לא די לנו בכך, קובע סע’ 29(ג) כי “נשיא בית המשפט העליון רשאי לאצול מסמכויותיו למשנה לנשיא”, ומכל אלה אנו למדים כי בבית המשפט העליון אין מקום לקביעת “הנחיות כלליות”, ואין קביעת הרכבים ומועדים, לא על ידי המזכירות, לא על ידי תוכנת-מחשב, לא על ידי “השופט או השופטים שידונו בתיק” – אלא רק על ידי הנשיא, או על ידי אצילת-סמכות מפורשת למשנה-לנשיא, ולא לכל שופט אחר.
ואין תימה בכך, כי בבית המשפט העליון, בניגוד לבתיהמ”ש הנמוכים יותר, לא דנים רק בענייניהם של המתדיינים, אלא גם פוסקים הלכות, אשר לאורן הולכים שאר בתי המשפט – ובעקבותיהם הציבור כולו.
אני פונה אליך, איפוא, כדי שתפסיק את המנהג לפיו קביעת ההרכבים והמועדים מתבצעת בעיקרה ע”י הפקידים, בסיועה של התוכנה ה”רנדומלית”.
ב. כללי אתיקה בדבר ההתייחסות לטענות הצדדים וראיותיהם
לפי סע’ 16א’ לחוק נשיא בית המשפט העליון, בהסכמת חבר שופטי בית המשפט העליון ולאחר התייעצות עם שר המשפטים, רשאי לקבוע כללי אתיקה לשופטים.
אחת הבעיות האתיות החמורות ביותר בה נתקל כל מי שהיה צד להליך משפטי היא התעלמות בית המשפט מטענות וראיות שאינן מתיישבות עם התוצאה הסופית, אותה בית המשפט סימן מראש.
כב’ הנשיא מאיר שמגר עמד על כך בהחלטתו בעניין בקר נ’ שטרן, (רע”א 478/88 – עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’ . פ”ד מב(3), 679), שם אמר:
לשם הסרת ספק ספיקא אוסיף כי העובדה שטענה פלונית איננה מקובלת על דעתו של בית המשפט, אין בה, כמובן, כשלעצמה, כדי לפטור את הערכאה השיפוטית מן ההכרעה לגביה.
דא עקא שהניסיון מראה כי העיקרון הזה לא מכובד דיו, ויש, איפוא, להסדיר אותו בחקיקה.
כן, לא נעלמו ממני הסייגים שקבע הנשיא שמגר לעיקרון הזה, שאפשר לראותם כ”זוטי דברים”, אבל הם דווקא פורשו בדיוק ההיפך, דהיינו שכעיקרון בית המשפט לא חייב להתייחס אלא למה שהוא רוצה.
עוד אוסיף כי לא נעלמה מעיני הפיסקה האומרת כי:
בית המשפט … רשאי הוא גם להביא בחשבון שיש נסיבות בהן אין בכוחו של יצור-אנוש להגיב בכתב ותוך הנמקה מלאה על כל טענה וטענת-משנה העולה תוך כדי הטיעון,
אבל לא אחת אנחנו נתקלים בפסק-דין ארכני, בו בית המשפט נכנס לכל טענה וטענת-משנה, מפליג בים של אסמכתאות מיותרות (כי הן ידועות לכל, ואינן במחלוקת), וגם דן באריכות “בכל תג וכל ווריאציה המוצגת בפני בית המשפט” (כלשונו של הנשיא שמגר, שם) ומשחית את זמנו על הערות-אגב “מכאן ועד להודעה חדשה”, אבל לנקודה אחת, הנקודה המרכזית בטענותיו של בעל-הדין, הוא לא מתייחס כל ועיקר.
וזה מראה רק ששופטי ישראל אינם כל כך מסכנים ורפי-כוח כפי ששמגר מציג אותם, ואם כוחותיהם עומדים להם להוציא פסקי-דין בני עשרות – ולפעמים גם מאות – עמודים, בהם הם דנים “בכל תג ובכל וריאציה” של אלף דברים ואחד אשר אינם צריכים לגופה של ההחלטה, אבל את הפרט הקטן אשר יש בכוחו להשפיע על התוצאה ולזכות את הנאשם, פרט אשר הוגש להם “בכפית”, הם “שוכחים” – זה סימן שהכלב אינו קבור ב”כוחו של יצור-אנוש”, אלא ביושר האינטלקטואלי של השופט.
אמור מעתה: ההתעלמות הזאת גוררת גם בזבוז זמן שיפוטי, וגם פגיעה בעשיית-הצדק.
עמדתי על כך במאמרי הנמקת-יתר, הנמקת-חסר והנמקת ישרא-בלוף – עו”ד הרהורים על תרבות השפיטה בישראל, תחת ראשי-הפרקים “האם האורך קובע?” ו“עצלות, חריצות יתירה – או משהו אחר?”, שם התייחסתי לפסה”ד בע”פ (באר-שבע) 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל. באותו המקרה ניתנה לשופטת התעבורה (רלי גליקליס) הזדמנות נדירה לעשות מלאכתה קלה וצודקת, אבל היא בחרה לעשות מלאכתה קשה ולא-צודקת.
מזלו של הנאשם הוא שערכאת הערעור אכן תיקנה את המעוות, אבל זה עלה לו בצורך לעבור את משוכת הערעור – דבר שלא כל נאשם יכול לעמוד בו.
הבעייה הנוספת שלפעמים גם ערכאת הערעור חוטאת באותו החטא, ואז לבעל-הדין הנפגע אין כל תרופה, וזו סיבה נוספת להסדיר את הנושא הזה בחקיקה – לכך בדיוק נועד סע’ 16א’ לחוק.
אסיים חלק זה בהערה על אמון הציבור, בהקשר הזה ממש.
לכאורה זהו משהו “צדדי”, אבל כדאי מאוד שיהיו הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה … עַל לְבָבֶךָ: וְשנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ: וּקְשרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ: וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשעָרֶיךָ.
אין מחלוקת על כך שבשנים האחרונות חלה נפילה תלולה באמון הציבור בשופטיו.
אפשר “להאשים” בכך את האינטרנט ואת הטוקבקיסטים, אבל את התינוק הזה אי אפשר להחזיר אלי-רחם, ולבצע הפלה;
אפשר “להאשים” בכך את הציבור, אבל, כאמור, את הציבור אי אפשר להחליף;
אפשר “להאשים” בכך את הפחיתה הכללית של אמון הציבור במוסדותיו, אבל לא זו בלבד שהפחיתה באמון הציבור בשופטיו היא תלולה יותר מאשר הפחיתה הכללית, אלא שירידה לרמה של 50% אמון במוסדות הממשלה היא די מובנת “בימים טרופים אלה”, ואילו ירידה לרמה של 90% אמון, או פחות, בשופטים היא טרגדיה.
אפשר “להאשים” בכך גם את ה”אקטיביזם” השיפוטי, אבל זו שטות, כי אף אחד מהתוקפים את האקטיביזם לא פצה פה ולא צפצף לנוכח פסק-הדין שניתן ערב כניסתך לתפקיד, בעניין הבטחת-ההכנסה – פס”ד שאין “אקטיביסטי” ממנו!
נקודת-התורפה של אמון הציבור היא בדיוק בנקודה הזאת: אדם מכין את עצמו לדיון בבית המשפט, לוקח עורך-דין אשר מכין עבורו תיק לתפארה, וכאשר הוא מקבל את פסק-הדין הוא נוכח לדעת שבית המשפט התעלם מהטענות והראיות אשר עמדו במרכז ה”קייס” שלו.
חברך, מישאל חשין, בהפנותו אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ”ש העליון (לפני שהוא עצמו הגיע לשם, כמובן), אמר להם: אל תתעלמו, אל תצפצפו על בני אדם.
וזהו שורש הרע: צפצופם של שופטים על בני אדם.
מי שבא לבית המשפט רוצה לדעת – גם אם הפסיד במשפט – כי השופט עשה מלאכתו נאמנה, בחריצות, מסירות והגינות, אבל בנקודה הזאת ממש המערכת כשלה במבחן אמון הציבור.
ג. על העומס בבתי המשפט (א):מכת הערות-האגב
כפי שהראיתי לעיל, בעניין ע”פ (ב”ש) 7027/00, לא רק שהערות-האגב פוגעות בעשיית-הצדק, אלא שהן גם מקור אדיר לבזבוז זמן שיפוטי.
ראה, לעניין זה, את מאמרי “על תרבות השפיטה: מה עושה השופט מגן אלטוביה עם הזמן השיפוטי?“, בו הצגתי את השאלה מה מביא שופטים לכתוב “דוקטורטים” מיותרים בפסקי-הדין שלהם, ועל חשבון מי זה בא?
במאמר הזה הראיתי כיצד הערות-האגב של השופט הנ”ל תופסות, טכנית, 93% מפסק-הדין, אבל מבחינת הזמן השיפוטי המושקע הן תופסות קרוב ל-100% מהזמן הדרוש לכתיבתו.
היום, כאשר העומס על בתי המשפט הפך למכת-מדינה, יש להדביר את מכת הערות-האגב, אשר במקרים רבים נועדו ל”שיפור פוזיציות” בתור לקידומו של השופט.
גם את ההדברה הזאת יש להסדיר בכללי האתיקה, מכוח סע’ 16א’ לחוק, וכך אני מזמינך לעשות.
לא, אני לא מבקש לפגוע בעצמאותו של השופט, ואם שופט פלוני מאריך בכתיבה, אפילו באופן קיצוני ו”מרגיז”, יש להשלים עם זה, כל עוד הוא כותב לגופו של עניין, ולא מוסיף הערות-אגב שאינן צריכות לעניין. אני אפילו מוכן להתפשר, בכך שיותר לשופט להוסיף הערות-אגב לא-מנומקות, בנות שורה אחת לכל היותר.
ד. על המעקבים הסטטיסטיים אחרי ה”תפוקה” של השופטים
אין זה סוד שנשיאי ביהמ”ש העליון, באמצעות מנהל בתי המשפט, מנהלים מעקבים סטטיסטיים על ה”תפוקה” של השופטים, ועם כל הכבוד, זו התערבות פסולה של הרשות המבצעת בעצמאותם של שופטי ישראל.
ברור כי לעניין הזה גם נשיא ביהמ”ש העליון הוא “רשות מבצעת”.
כפי שציינתי לעיל, אם שופט פלוני מאריך בכתיבה, אפילו באופן קיצוני ו”מרגיז”, יש להשלים עם זה, כל עוד הוא כותב לגופו של עניין, ולא מוסיף הערות-אגב שאינן צריכות לעניין.
לפיכך, כאשר יש חשש כי שופט “מורח” תיקים, יש לבדוק פרטנית אם הדבר הוא בגלל פרפקציוניזם – אפילו מוגזם – שאותו יש לקבל, בגלל העראות-האגב הארכניות, שאותן אין לקבל, או סתם בגלל שהוא יוצא לקניות באמצע יום העבודה.
כמוכן, באותו ההקשר, יש לוודא כי לא יועמסו על שופט יותר תיקים מאשר הוא עצמו מסוגל לטפל בהם בכל פרק זמן נתון.
ולא למותר להזכיר, בהקשר הזה, את פרשת השופט מוריס בן-עטר ז”ל: מצד אחד דיברו עליו (כנראה רק לאחר מותו) כמועמד ראוי לקידות לביהמ”ש המחוזי, ומצד שני – הכל יודעים מה עוללה לו “המערכת”.
אני פונה אליך על מנת שתפסיק את הנוהל הפסול הזה, ותוריד את הלחץ האינדיווידואלי על כל שופט ושופט, כי הדבר הזה הוא התערבות של הרשות המבצעת בעצמאותו של השופט.
ה. על העומס בבתי המשפט (ב): הפתרון לסוגיית מספר השופטים
לפי חוק בתי המשפט, שר המשפטים הוא הקובע את מספר השופטים בבתימ”ש השלום ובבתיהמ”ש המחוזיים, והוא לא צריך לקבל את הסכמתם של נערי האוצר, או אפילו להתייעץ עימם.
ההסדר הזה שבחוק נעשה כדי להבטיח את העצמאות של הרשות השופטת, שלא תהייה תלוייה ברצונה הטוב של הרשות המבצעת, ושר המשפטים הוא הממונה על הבטחת פעולתם העצמאית של בתי המשפט.
פניתי בעבר אל שר המשפטים, על מנת שיממש את סמכותו העצמאית בעניין הזה, אבל לא זיכיתי לתשובה עניינית.
אני מזמין אותך לפנות אל שר המשפטים, מתוך הנחה שאליך הוא יתייחס ביתר רצינות.
אזכיר כי בעניין הזה הבעתי לא אחת את העמדה לפיה יש להעביר לנשיא ביהמ”ש העליון את סמכותו זו של השר.
ו. על העומס בבתי המשפט (ג): לאפשר את פיצול הטיעון
ברשותך אחזור אל פסה”ד בע”פ (באר-שבע) 7027/00, יוסי לוי נ’ מדינת ישראל. בו, כאמור, ניתנה לשופטת התעבורה (רלי גליקליס) הזדמנות נדירה לעשות מלאכתה קלה וצודקת, אבל היא בחרה לעשות מלאכתה קשה ולא-צודקת.
באותו המקרה העיד השוטר על עצמו, כהאי לישנא:
“אני לא בודק את המכשיר בין נעילה לנעילה, אני מתכוון שאני לא עורך את הבדיקה של הבוקר והצהריים, של תחילת המשמרת וסיום המשמרת ובעצם אני לא עורך כל בדיקה”.
וכפי שעתידה הייתה לקבוע ערכאת הערעור, זה היה צריך להספיק לשופטת התעבורה כדי לזכות את הנאשם. אני, שייצגתי את הנאשם גם בערכאה הדיונית, טענתי את הדבר ממש בסעיף הראשון לסיכומים-שבכתב אשר הגשתי. כמובן שלא סמכתי על השופטת, ולכן הוספתי את כל מה שהיה ידוע לי בנושא אכיפת המהירות, ומתאים לאותו התיק – תריסר עמודים תמימים נוספים.
והנה, למרות שהגשתי לה “בכפית” את כל מה שהיה נחוץ לה כדי לעשות מקסימום צדק במינימום זמן, היא “דילגה” על הסעיף הזה, ואת השאר תיארתי לעיל: אפס צדק, במקסימום זמן.
הפתרון לבעייה הכאובה הזאת: לאפשר לכל נאשם (ואם זה יצליח – לכל נתבע, ובהמשך גם לכל בעל-דין) להעלות בכל עת כל טענה הנראית לו, ולבקש החלטה לפני המשך המשפט. אזכיר כי בסדר הדין האזרחי מעט מזה אכן קיים (סילוק תובענה על-הסף), אבל גם שם אפשר לשפר.
אני מזמינך, איפוא, לפעול למען הסדר כאמור.
ז. שופטים לא ראויים (א): אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן, יורם דנציגר, משה סובל
ראה בבקשה את תלונתי לשר המשפטים ולנציב תלונות הציבור על שופטים (נתל”ש) על ארבעת הנ”ל.
כעולה מתלונתי זו, השופטים האלה מביישים את המערכת המשפט בישראל.
הנתל”ש, אליעזר גולדברג, מוכן “לעשות לי טובה” ולמלא את תפקידו (קרי: לברר את התלונה), בתנאי שאפנה אליו בדואר-נייר, או בפקס, ולא בדואר האלקטרוני, ואם זה מה שאומר האגו שלו – האגו שלי הרבה יותר גדול ונפוח משלו, ואני לא ארד על ברכי – כי זה לא עניין אישי שלי, אלא של הציבור בכללותו.
שר המשפטים, יעקב (“מה אתם רוצים ממני? פנו להנהלת בתי המשפט!”) נאמן, השר הלא-פוליטי היחיד בממשלה, נאמן לעצמו ולעניינים הפוליטיים של מדינת ישראל, ולא לענייני משרדו, והוא אפילו לא טרח לענות לי.
כנראה שכבודה של מערכת המשפט אינו נחשב בעיניהם כהוא-זה.
אני מזמינך, איפוא, לפעול על פי סמכותך שעפ”י סע’ 7(4) לחוק יסוד: השפיטה, ולהציע לוולב”ש להעביר את הנ”ל מכהונתם.
בינתיים אני מזמינך “לייבש” אותם, כפי שעשו בזמנו לשופט חיים אדר: לתת להם לשבת בלשכותיהם בלי תיקים ו”לצוד זבובים”, ו/או לתת להם “עבודות רשם” הכי נחותות (למשל: דחיית דיון בהסכמה).
כן, אני יודע שהסמכות הסטטוטורית שלך בעניין הזה חלק רק על ביהמ”ש העליון, ולא בבתיהמ”ש האחרים, אבל אני סומך עליך שתוכל להתגבר על הקושי הזה על נקלה.
ח. שופטים לא ראויים (ב): צבי סגל
קרא את מאמרי על השופט הזה, בפרשת עו”ד שמואל יוסף, ואמור בעצמך אם הוא מוסיף הערבה כבוד למערכת המשפט. אני עצמי אוסיף למה שאמרתי במאמר רק זאת: אם היו מחפשים את כל הרעות החולות של מערכת המשפט (ואל תגיד לי שאין כאלה) ומרכזים אותן בפסק-דין אחד – לא יכולה להיות דוגמה טובה יותר לכך מאשר בפסק-הדין עליו נסב מאמרי.
אני מזמינך איפוא לנהוג גם בשופט הזה כאמור בפרק הקודם.
ואני מזמינך להתנצל בשם מערכת המשפט בפני עו”ד שמואל יוסף, ולמצוא דרך לתקן את העוול שנגרם לו.
לא, איני מייצג את עו”ד יוסף. הפעם האחרונה שראיתי אותו הייתה לפני כארבעים שנה, כאשר גרתי בבאר-שבע, אבל לא היה לי שום קשר איתו גם אז, וההתנצלות הזאת נחוצה למערכת המשפט יותר מאשר לאיש עצמו.
ט. מנהל בתי המשפט
מנהל בתי המשפט הנוכחי, משה גל, הוא כשלון מכל בחינה אפשרית, ולא רק אני אומר זאת.
התלונות הסיטונאיות שלו על התבטאויות כנגד שופטים הן חלק מהדברים ההולכים וממאיסים את שופטי ישראל על הציבור הרחב, אותו, כפי שאמרתי לעיל, אי אפשר להחליף.
מעבר לכך – אחריותו האישית להתאבדותו של השופט מוריס בן-עטר ז”ל אינה מוטלת בספק.
אני מזמינך להפסיק לאלתר את כהונתו כמנהל בתי המשפט.
אני מזמינך לשקול את מינוייה לתפקיד הזה של השופטת בדימוס אביטל בית נר, לפנים סגנית נשיא בימ”ש השלום בקריות. אני לא מכיר אותה אישית, מעולם לא הופעתי בפניה, וספק אם אי-פעם ראיתי אותה.
דבר אחד אני יודע עליה: היא היחידה שמבינה כי הזרמת תיקים לשופט, לפי יכולתו האישית, נותנת תפוקה רבה יותר מאשר חניקתו במאות תיקים, כאמצעי “ללחוץ” עליו.
י. תיקים פתוחים ללא החלטות (א): בג”ץ 2128/05
בתיק בג”ץ זה הוזמנו המשיבים להגיב לעתירתי, ואחרי שהם הגיבו נתן ההרכב בראשותו של השופט אדמונד לוי פסק-דין חלקי, הדוחה על הסף חלק מעתירתי. מהעובדה שבית המשפט לא דחה על הסף את כל עתירתי עולה חד-משמעית כי ההרכב לא ראה לנכון לדחות על הסף את כל עתירתי.
אפשר לומר כי ההרכב התכוון לדחות את כל העתירה, אבל –
א. זה לא מוסיף כבוד – לא לשופטים ולא למערכת המשפט, וכדאי שלא לטעון זאת,
ב. השאלה אם פסק-דין הוא מלא או “חלקי” היא שאלה מקצועית-אובייקטיבית, אשר אינה תלויה בכוונותיו של השופט.
בינתיים פרש השופט אדמונד לוי, אב-בית-הדין, מכהונתו, ואין מנוס מקביעת הרכב חדש, שידון בעילות שעדיין נשארו פתוחות. זה מה שאני מבקש.
יא. תיקים פתוחים ללא החלטות (ב): על”ע 4743/02
בתיק זה נשארו מספר החלטות פתוחות, חלק הועברו “להחלטת ההרכב” ע”י הנשיא אהרן ברק והשופט יעקב טירקל.
לקראת סיום כהונתה של השופטת איילה פרוקצ’יה, אם-בית-הדין, פניתי אליה, ביום 12.7.2011, בתזכורת בעניין הבקשות הפתוחות.
ביום 17.7.2011 קיבלתי את תשובתה של השופטת, בחתימתה של עוזרת המשפטית, עו”ד נטע קניגשטיין, ובו ביום עניתי לעו”ד קניגשטיין ב”תודה על מכתבך מהיום בעניין שבנדון, אך הוא לא עונה על טענותי”, וגם הסברתי בפירוט מדוע.
על מכתבי זה השופטת איילה פרוקצ’יה כלל לא טרחה להגיב, עד לפרישתה הסופית (שני המכתבים מצורפים, למטה).
אציין כי כמו בתיק הקודם, לעיל, גם כאן השאלה אם ניתנו החלטות בבקשות שציינתי היא שאלה מקצועית-אובייקטיבית, אשר אינה תלויה בכוונותיו של השופט.
כיוון שמההרכב שישב בתיק על”ע הזה פרש גם השופט יהונתן עדיאל, גם כאן אין מנוס מקביעת הרכב חדש.
יב. תיקים פתוחים ללא החלטות (ג): רע”פ 7491/08
בפתח פנייתי מיום 12.7.2011 אל השופטת איילה פרוקצ’יה, אותה הזכרתי לעיל, אמרתי כי “נאמנה עלי עמדתו של נציב תלונות הציבור על שופטים, לפיה, בגלל העומס על בית המשפט, אי אפשר להכתיב לשופט מתי ייתן החלטה זו או אחרת – לרבות החלטות אשר מעצם טיבן וטבען אמורות להינתן לפני פסק-הדין”.
את עמדתו זו קבע הנתל”ש בהחלטתו בתלונתי כנגד השופט סלים ג’ובראן, על כך שהוא, בתיק רע”פ 7491/08 דנן, נתן החלטה סופית בלי לדון בבקשות תלויות ועומדות.
אבהיר:
עם הגשת הבקשה העיקרית (רע”פ 7491/08), ובמצורף לה, הגשתי, בין השאר, את הבקשות האלה:
- בקשה בעניין ההרכב;
- בקשה למתן צו-שחזור;
- בקשה להזמנת תיק;
- בקשה לפי סע’ 3 לחסד”פ,
ולאחר מכן, לאור התפתחות מסויימת בתיק עצמו, אבל לפני מתן ההחלטה בבקשה העיקרית, הגשתי גם:
5. בקשה לתיקון הבקשה העיקרית.
והנה, השופט סלים ג’ובראן התעלם מכל הבקשות, ונתן החלטה בבקשה העיקרית בלבד.
על כך התלוננתי בפני הנתל”ש, אבל זה דחה את תלונתי על כך שהשופט “התעלם במצח נחושה” מהבקשות הנלוות, בקבעו, כאמור, כי בגלל העומס על בתי המשפט מותר לו, לשופט, לדחות לעת מצוא אפילו החלטות שכל התיק בנוי עליהן.
השאלה היא אם אפשר לדחות עד קץ הימים החלטות כאמור, או שארבע שנים (כמעט) הן כבר מעל הראוי.
אבקשך לדאוג לכך שהשופט ג’ובראן ידון בבקשות הפתוחות, לאלתר – כולל בבקשה לקביעה של ההרכב המקורי אשר ידון ברע”פ הזה.
אעמוד כאן, בתכלית התמציתיות, על הבקשה הראשונה, היא הבקשה בעניין ההרכב: בבקשה זו ביקשתי, בין השאר, ש“ההרכב והמועד לדיון לא ייקבעו ע”י המזכירות, אלא ע”י כב’ הנשיאה או, לחלופין, עפ”י אצילת-סמכות ספציפית בתיק זה לכב’ המשנה-לנשיאה, אם אכן תואצל לו הסמכות לכך”, ובנימוקי הבקשה אף הוספתי והדגשתי כי גם לפי החוק הסמכות לקביעת ההרכבים נתונה לנשיא בלבד, עם אפשרות לאצלה למשנה-לנשיא, ורק לו – הכל כאמור בפרק א’, לעיל.
כמובן שאתה עכשיו בנעליה של הנשיאה, ולכן אתה הוא זה שצריך להחליט בבקשה, ואם התיק הונח על שולחנו של השופט ג’ובראן, בגלל שהוא היה ב”תורנות” או בגלל כל סיבה אחרת, הדבר היחיד שהוא מוסמך היה לעשותו הוא להימנע מלדון בתיק, עד להחלטה של כב’ הנשיאה.
היום, עם התבונה והתובנה שרכשתי בינתיים, אני מרחיק לכם אף יותר: כיוון שהבקשה הייתה, בראש-ובראשונה, כי “ההרכב והמועד לדיון לא ייקבעו ע”י המזכירות, אלא ע”י כב’ הנשיאה או, לחלופין, עפ”י אצילת-סמכות ספציפית בתיק זה לכב’ המשנה-לנשיאה, אם אכן תואצל לו הסמכות לכך”, פשיטא הוא שמבחינת משפטית (להבדיל מאשר מהבחינה הפיזית) התיק נמצא על שולחנה של כב’ הנשיאה, והוא לא נמצא על שולחנו של השופט ג’ובראן, ולכן, מבחינה משפטית, כל מה שהוא “החליט” בתיק הזה, כמוהו כלא-היה, כי, כידוע, אין שופט יכול לדון בתיק שאינו נמצא על שולחנו.
אמור מעתה: מבחינה משפטית תיק רע”פ 7491/08 נמצא כעת על שולחנך, כב’ הנשיא, ומבחינה משפטית טרם ניתנה בו כל החלטה.
אני מבקש, איפוא, להזמין את התיק הזה מהמזכירות, ולהחליט בו על פי המבוקש בו.
אציין כי גם אם תמצא לנכון שהשופט ג’ובראן הוא השופט המתאים ביותר לדון בתיק הזה, ותקבע שהוא ידון בתיק – וזה בהחלט בסמכותך – הקביעה הזאת תהיה קביעה מקורית, וממילא השופט יצטרך לדון בה מחדש, וזה כולל, כמובן, גם את הדיון בכל הבקשות הנוספות, אשר יש לדון בהן לפני שדנים בבקשה העיקרית.
יג. הפיקוח על השופטים
כאשר נחקק חוק נציב תלונות הציבור על שופטים, המסר לעם היושב בציון היה שהחוק הזה יגביר את אמון הציבור בשופטיו, אבל בינתיים לא רק שאמון הציבור בשופטיו המשיך להידרדר, אלא שגם מוסד הנתל”ש לא זכה לאמון הציבור.
הוא לא זכה, כי כל הנציבים שמונו עד היום הם “בשר מבשרה” של מערכת המשפט, במיוחד כאשר לפי החוק למערכת המשפט, באמצעות נשיא ביהמ”ש העליון, יש זכות וטו לגבי כל מועמד לכהונה הזאת, ואך טבעי הדבר הוא שהמתמנה יראה את עצמו מחוייב למי שמינה אותו.
אתה יכול, כמובן, לומר כי “לפי החוק אין על הנציב כל מרות, זולת מרותו של הדין”, אבל את הציבור זה לא משכנע, ואת הציבור, כפי שכבר אמרתי, לא תוכל להחליף.
והשאלה היא, איפוא, אם אתה מעוניין באמון הציבור, או שהמצב הקיים דווקא נוח לך.
שנים רבות נטען כנגד משטרת ישראל, כזכור, שהיא “שופטת את עצמה”. בתחילה המשטרה סירבה להוציא מידיה את הטיפול בתלונות כנגד שופטים, אבל, בסופו-של-דבר, המשטרה עצמה באה וביקשה שיוציאו את הנושא הזה מידיה, וישחררו אותה מהצורך להתגונן בפני הטענות האלה.
כך קמה מח”ש.
אני מזמינך, איפוא, ליזום מהלך כאמור, מהלך אשר לבטח יזכה לאמון הציבור, ויוסיף כבוד רב למערכת המשפט, תחת הכבוד אשר גלה ממנה.
יד. פסלות שופטים
את פסק דינך בערעור הפסלות ע”א 489/12 סיימת במלים האלה:
“אכן, הרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים ליצור אצל בעל דין את התחושה שהשופט אינו אוהד אותו או אף מתנכל לו, ומכל מקום אינו צודק. ואולם, אין די בתחושה הסובייקטיבית של המערער כדי להקים עילה לפסילת בית המשפט”.
ואם נתרגם את הדברים האלה למישור הציבורי, נקרא את הדברים כך:
“אכן, הרגישות והמתח המלווים את המשפט עשויים ליצור אצל הציבור הרחב את התחושה שהשופטים … ואולם, אין די בתחושה הסובייקטיבית של הציבור כדי להטיל ספק באובייקטיביות של השופטים, כציבור או כיחידים”.
והשאלה היא איך אתם מצפים לאמון הציבור כאשר אתם לא מתחשבים בתחושותיו ה”סובייקטיביות” (וכי יש תחושה “לא סובייקטיבית”?).
בשיטות משפט אחרות – לא פחות מתקדמות משלנו – פסלות השופטים נבחנת לפי “מראית פני הצדק”, וכן, כן, גם לפי תחושותיו ה”סוביקטיביות” של בעל-הדין אשר רואה עצמו נפגע.
הגיע הזמן להחליף את הדיסקט גם בנושא הזה (למרות שכיום כבר כמעט אין דיסקטים).
טו. “בית המשפט יושב בתוך עמו” (א): על הנכונות לקבל את הביקורת באהבה
אנחנו שומעים חדשות-לבקרים מכיוון מערכת המשפט פזמונות כגון “אנחנו עושים שגיאות, ואנחנו זקוקים לביקורת”, אנחנו “מקבלים את הביקורת באהבה, למרות שברון-הלב, ועגמת-הנפש”, וכו’.
דא עקא שכל המצהירים על “אהבת הביקורת” מוסיפים לה אלף-ואחד סיגים:
– שהביקורת תהייה ב”סגנון” כזה-וכזה;
– שהביקורת תהיה “לגופו של הפסק, ולא לגופו של הפוסק”;
– שהביקורת לא תהיה “גידופים והשמצות”, “השתלחות לשמה”, וכו’, וכו’, וכו’ …
ועם כל הכבוד, “הסגנון הוא האדם”, ומי שרוצה שלא יתייחסו לביקורתו, אלא לסגנונו – זאת הבעיה שלו, ואם הוא פוגע – הוא פוגע רק בעצמו, ולא במבוקר על ידו;
ועם כל הכבוד, כאשר נאחזים בטענות על ה”סגנון” של המבקר, לרוב זה מסווה לסתימת-פיות כאשר למסווים אין תשובות ענייניות לביקורת נגדם;
ועם כל הכבוד, הזכות למתוח ביקורת כולל גם את הזכות למתוח ביקורת אישית על השופטים, כשם שמותר למתוח ביקורת על כל עובד-ציבור, ועל כל אדם;
ועם כל הכבוד, “גידופים והשמצות”, “השתלחות לשמה”, וכו’, וכו’, וכו’ … אינם אלא ביטויים ספרותיים, אשר אין בהן ולא כלום, מבחינה משפטית – וגם המשתמשים בהם נשארים “עם הלשון בחוץ” כאשר מבקשים מהם להסביר למה הם מתכוונים;
ועל כן, אם באמת ובתמים אתה רוצה לרדת אל העם, אתה צריך לפרסם ברבים, בשם מערכת המשפט כולה, שמהיום והלאה מערכת המשפט תשמח לשמוע כל ביקורת, בכל סגנון, ותתייחס אליה לגופה.
ואני ארחיק לכת: הגיע הזמן שמערכת המשפט עצמה תיזום את ביטולו של “סעיף הזילות” – הוראת-חוק אשר לא ניתן להגדירה, ואשר מאפשרת להעמיד אל הקיר כל אדם, על כל דבר-ביקורת.
קח, למשל, אם אדם מפרסם כי שופט פלוני לוקח שוחד: אם יעמידו אותו למשפט לפי סעיף הזילות, לא יתנו לו להוכיח “אמת דיברתי”.
הוראת-חוק זאת, יש להזכיר, הוגדרה בארץ מכורתה – בריטניה – כבר במאה התשע-עשרה, כ”מיושנת ומתאימה לאוכלוסיות הצבעוניות אשר במושבות שמעבר לים” (ובלשוננו היום – לערביי השטחים…).
אז הגיע הזמן לבטל את הסעיף הזה, ולהשאיר לשופטים את ההגנות השמורות לכל אדם על פי חוק לשון הרע.
טז. “בית המשפט יושב בתוך עמו” (ב): על מערך הדוברות
אחד הדברים שדוברי מערכת המשפט, לדורותיהם, לא רוצים להבין – ואולי אפילו לא מסוגלים להבין – הוא שאם הדובר מנסה “לשכב על הגדר” לטובת שולחו, הוא מאבד גם את אמינותו-הוא וגם את אמינות שולחו, ובכך עושה לשולחו שירות-דב.
ואם כך הוא לגבי הדוברים בכלל, שבעתיים הוא דוברי מערכת המשפט, המדקלמים אוטומטית את אותן המנטרות, בלי קשר ל”נסיבות המקרה”, ואף אחד כבר לא מאמין להם – וזה כולל, ככל הנראה, גם אותם עצמם.
וכאשר הדוברים אומרים “הטענה הזאת אינה ראוייה לתגובה” – האם הציבור מאמין להם?
וכאשר הדוברים מסרבים להתייחס, בנימוק ש”השופטים אומרים את מה שיש להם רק בפסקי הדין, ולא בתקשורת” – האם זה נכון? האם באמת השופטים אומרים את הכל? האם השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר באמת אמרו את הכל כאשר הם אמרו שההחלטה שבעמ’ 18 לפרוטוקול “אינה לפנינו”?
והאם השופט סלים ג’ובראן באמת גילה בהחלטתו שהוא “דילג” על חמש בקשות שהיו תלויות ועומדות, ונתן החלטה בתיק העיקרי?!
והאם השופטים איילה פרוקצ’יה, מרים נאור ויהונתן עדיאל גילו לציבור שהם סתמו לי את הפה, ולא נתנו לי להציג את הקייס שלי? האם הם גילו לקוראי פסק-הדין שהם הקציבו לי חצי שעה לטיעון בארבעה ערעורים, על עשרה פרטי אישום?!
עד איכן הגיע הכשל הדוברותי במערכת המשפט ניתן ללמוד מפרשת השופט טל שחר.
במאמר שכתבתי בראשית שנת 2001 הראיתי עד כמה השופט הזה טיפש, עד כמה הוא מבזה את מערכת המשפט, וכיצד המערכת מתלכדת סביבו כחומה בצורה.
כיוון שאני עיתונאי אחראי, ביקשתי להעלות במסגרת המאמר, כאייטם נפרד, גם את טיפולה בפרשה של הדוברת דאג, עו”ד תמר פול-כהן, ומשום חובת ההגינות שלחתי לה – בטרם הפרסום – את המאמר כולו, ל”דיברור מרצון”.
ומה השיבה כב’ הדוברת? “טענותיך חסרות-שחר, וסגנונך בוטה ואינו ראוי להתייחסות“.
לא פחות.
אבל אנחנו יודעים את הסוף: המערכת נאלצה לסבול את השופט הזה עוד כשלוש שנים, ורק הודעת-הפרישה שלו עצרה את בירורן של כל התלונות נגדו, אחרי שהתלונה הראשונה נמצאה מוצדקת ע”י הנתל”ש דאז, טובה שטרסברג-כהן.
אבל זה כנראה לא הספיק, וזה היה ההסבר הרשמי לפרישתו של טל שחר:
“הסיבה היחידה לפרישה של השופט הינה הגעתו של השופט לגיל וצבירת הוותק המאפשרים לו לפרוש בתנאי פנסיה מלאה. הודעה שכזו, נמסרה לשר המשפטים ולנשיא בית המשפט העליון”.
ואני שואל עד כמה מוכנה המערכת להתבזות ב”הסברים” שאף אחד כבר לא מקבל, אחרי שהשופט עצמו “התבטא באוזני קולגות” כי “אין לו עתיד במערכת”, וכי “הוא יודע שלא יקודם”.
ואני מוסיף ושואל מדוע לא “הראו לו את הדלת” כבר בשנת 2001, כאשר התברר לראשונה (?) עם מי יש לנו עסק.
יז. “בית המשפט יושב בתוך עמו” (ג): האמנם חלומות באספמיה?
בשנת 2004 פרסמתי “סקופ“: אהרן ברק, אז נשיא ביהמ”ש העליון שנתיים לפני פרישתו, החליט לפתוח דף חדש ביחסיה של מערכת המשפט עם הציבור, וכדי לקדם את הניו-דיל שלו הוא כינס בלשכתו פגישה פריטטית של בעלי תפקידים מרכזיים במערכת המשפט עם צוות האתר של קימקא, בהכירו את מעמדו הציבורי של האתר ואת השפעתו על דעת-הקהל.
בפגישה נכחו, מטעם מערכת המשפט, אהרן ברק עצמו, הנתל”ש דאז טובה שטרסברג-כהן, שר המשפטים, יוסף (טומי) לפיד, היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, מנהל בתי המשפט, השופט בועז אוקון, יו”ר נציגות השופטים מיכה לינדנשטראוס, יועצת מערכת המשפט לענייני תקשורת, עו”ד תמר פול-כהן. מטעם האתר של קימקא נכח כל הצוות הבכיר.
בסיום הפגישה פורסם, על דעת כל המשתתפים הוסכם, סיכום-ביניים:
– אמון הציבור הוא הנכס החשוב והיקר ביותר של מערכת המשפט, ועליה לשקוד על מנת לרכשו, לשמרו ולהאדירו. במיוחד יש ליתן דגש חזק לאמונו של הצד המפסיד, שהרי לצד הזוכה לעולם יש אמון בשופט;
– בתי המשפט ישקדו על חובת ההנמקה, ויתייחסו כראוי לטענות הצדדים. מטבעות-לשון כגון “נחה דעתנו”, “אין ממש” וכל כיו”ב יעברו מהעולם.
– פסלות שופטים: לכל בעל-דין תינתן הזכות לבקש פסילת שופט אחד בכל הליך, ללא צורך בנימוקים. דרש בעל דין פסילתו של שופט נוסף – יחולו הנהלים הרגילים, אולם הספק יפעל לצד הפסלות, שהרי לא ייתכן כי שופט יישב לדין כאשר עננה של ספק מרחפת מעל לראשו.
– בג”ץ: לא תידחינה עתירות ללא הזמנת העותר לטיעון בעל-פה; הייתה מחלוקת עובדתית – יידרשו המשיבים לאמת את טענותיהם בתצהיר, והמצהיר מטעם המשיבים ייחקר על תצהירו, אם ביקש זאת העותר.
– רשות ערעור: תינתן כאשר בפי המבקש טענות הראויות להישמע, בדומה לבקשות רשות להתגונן. בקשות רשות לערער תישמענה בעל-פה.
– פרוטוקולים: כל משפט יתועד באמצעות הקלטה, אשר תועמד לרשות בעלי-הדין, בין אם בנוסף לפרוטוקול הרשמי, בין במקומו, כפרוטוקול רשמי. בעלי הדין רשאים להקליט לעצמם את הדיון, ללא צורך בנטילת רשות מראש, או הודעה-בדיעבד.
– נימוסים והליכות: המערכת תקפיד על התנהגותם הנאותה של השופטים. בכל בית משפט מחוזי ימונה שופט תורן כמפקח על התנהגותם של השופטים בבתימ”ש השלום באותו מחוז, ובבית המשפט העליון ימונה שופט תורן כמפקח על התנהגותם של השופטים בבתיהמ”ש המחוזיים. תורנים אלה יטפלו בכל תלונה תוך 3 ימים, זולת אם נבצר הדבר טעמים מיוחדים שיירשמו, ויימסרו תוך אותם 3 ימים לנשיאו של השופט התורן ולמתלונן.
– הוצאות משפט: לא תשמשנה שוט בידי שופטים, לכפות על הצדדים פשרות או משיכתן של תביעות/ערעורים/עתירות. היועץ המשפטי לממשלה מצהיר כי המדינה לא תדרוש חיובם בהוצאות של עותרים אשר עתירתם נדחית.
– בתי המשפט לתעבורה: נאשם הכופר באשמה לא ייאלץ להתייצב בית המשפט פעם נוספת לצורך שלב ההוכחות, ורק במקרים מיוחדים יידרש להתייצב פעם נוספת, לצורך שימועו של פסק-הדין. לפי ההערכה שופט מקצועי יכול לתת הכרעת-דין על-אתר ב-90% ויותר מהתיקים. תקויימנה סדנאות לשופטים להשתלמות בנושא.
– לשכות ההוצאה לפועל: השירות-לציבור ייועל, תוך הקפדה על זכויות החייבים. לא תתבצע פעולה, ולא יינקט הליך, אלא אם לחייב ניתנה ההזדמנות להגיב עליו. האמור לא יחול, כמובן, על פעולות או הליכים אשר מעצם טיבם וטבעם מתקיימים במעמד צד אחד, אולם גם במקרים אלה לא תינקטנה פעולות בלתי-הפיכות, אלא אם ניתנה לחייב זכות הטיעון לגביהן.
– קידום שופטים: מערכת המשפט מקבלת באהבה כל ביקורת. המערכת תייחס משקל רב למשוב השופטים של לשכת עורכי-הדין, ולכל אמצעי-ההערכה הזמינים האחרים, לצורך קידומם של השופטים הראויים ביותר לכך.
– העברת שופטים מכהונתם: המשוב ושאר אמצעי-ההערכה, כאמור, ישמשו גם לצורך העברתם מהכהונה של שופטים אשר לא הצדיקו את התקוות אשר תלו בהם. מדי שנה תשחרר המערכת את חמשת האחוזונים התחתונים מקרב השופטים.
– מפגשים עם הציבור: בכל בית משפט יתקיים, אחת לשבוע, מפגש פתוח לציבור, ושופט תורן יענה לשואלים על שאלות הנוגעות ליחסים שבין השופטים לבין הציבור. ביקש עורך-דין פגישה אישית עם נשיא או סגן-נשיא, תתקיים הפגישה תוך 3 ימים, במידת האפשר.
כמוכן סוכם כי הפורום הזה יתכנס אחת לחודש, ביום ג’ הראשון שבו, בשעה 1400.
נשמע “הזוי”? כן, זאת הייתה המצאה אותה בדיתי ממוחי הקודח, פרי דמיוני החולני ביותר, ואכן כך הבינו רבים מקוראי, אבל היו רבים שהאמינו ל”סקופ”, ופנו אלי כדי לקבל “העתק מהמסמך הזה”.
מדוע אני מזכיר את ה”סיפור” הזה?
לא שאני מאמין שתקיים את המצופה, אלא משום שהבקשות ל”העתק מהמסמך הזה” מראות כי הבריות אכן משתוקקין וצמאין למערכת משפטית שיוכלו לבטוח בה, להאמין בה.
כפפה לרגליך.
לסיכום דברי אאחל לך שכל הנבואות השחורות לגביך תופרכנה במהלך כהונתך כנשיא ביהמ”ש העליון.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
..
בית המשפט העליון
לשכת השופטת (בדימ’) אילה פרוקצ’יה
17.7.11
על”ע 4743/02
לכבוד:
עו”ד שמחה ניר
משעול גיל 1,
כפר-סבא, 44281
שלום רב,
הנדון: בקשה מיום 12.7.11
נתבקשתי להודיעך כי כב’ השופטת פרוקצ’יה פרשה מתפקידה השיפוטי ביום 20.4.11. מאז, ובמהלך שלושה חודשים נוספים, בסמכותה ליתן פסקי דין בהליכים שטרם הסתיימו, והיא אינה מטפלת עוד בעניינים שיפוטיים שוטפים.
עם זאת, נתבקשתי להוסיף ולהודיעך כי נושא פנייתך טופל באופן ישיר וממצה בהחלטת בית המשפט מיום 24.5.06.
בכבוד רב,
נטע קניגשטיין, עו”ד
עוזרת משפטית לכב’ השופטת (בדימ’) א’ פרוקצ’יה
___________________________________________________________________________
רחוב שערי משפט, קריית דוד בן-גוריון, ירושלים 91950
טלפון:02-6759711/731 ,02-6536207 פקס: 02-6759650
שמחה ניר, עו”ד
17.7.2011
לכבוד
הגב’ נטע קניגשטיין, עו“ד
עוזרת משפטית לכב’ השופטת (בדימ’) א’ פרוקצ’יה
בית המשפט העליון
ירושלים
נכבדתי,
הנדון: תיק על”ע 4743/02 + תיקים מצורפים – בקשות פתוחות
תודה על מכתבך מהיום בעניין שבנדון, אך הוא לא עונה על טענותי.
את אומרת כי נתבקשת להודיעני כי כב’ השופטת פרוקצ’יה פרשה מתפקידה השיפוטי ביום 20.4.11 – אבל ממכתב-התזכורת – לא “בקשה”, כהגדרתך, אלא תזכורת – שלי עולה כי אני מודע לכך.
את מוסיפה ואומרת כי מאז, ובמהלך שלושה חודשים נוספים, בסמכותה ליתן פסקי דין בהליכים שטרם הסתיימו, והיא אינה מטפלת עוד בעניינים שיפוטיים שוטפים, אבל ממכתבי עולה כי אני מודע גם לכך.
דא עקא שבקשות פתוחות הן, לכל הדיעות, “הליכים שטרם הסתיימו”, וכפי שציינתי בפנייתי, בהסתמכי על עמדתו של הנתל”ש, בקשות פתוחות נשארות בקשות פתוחות גם אחרי שניתן פסק-דין בתיק בו הן תלויות.
אכן, כאשר נותנים פסק-דין ומשאירים פתוחות בקשות מקדמיות, עשויים להיווצר סיבוכים.
תארי לעצמך שבית המשפט העליון יושב בהרכב זוגי של 14 שופטים, משקיע ימים על גבי ימים בשמיעת התיק ונותן פסק-דין, כאשר הוא מתעלם מהבקשה להחזיר את התיק למי שקובע את ההרכבים, משום שהרכב זוגי הוא בלתי-חוקי.
במקרה כזה – גם לשיטתו של הנציב – הבקשה להחזיר את התיק למי שקובע את ההרכבים לא “מתמזגת” עם פסק-הדין, אלא אם בפסק-הדין כלולה התייחסות מפורשת לבקשה.
אבל אם אין התייחסות כאמור – הבקשה נשארת פתוחה, ובית המשפט נשאר חייב לדון בה – אפילו אם קיימת הסכנה שהוא יקבע שהוא השחית את זמנו לריק.
עוד נתבקשת להוסיף ולהודיעני כי “כי נושא פנייתך טופל באופן ישיר וממצה בהחלטת בית המשפט מיום 24.5.06”, ועם כל הכבוד – לא כך הוא.
ראשית – ההחלטה מיום 24.5.06 כלל אינה דנה בבקשות הפתוחות.
שנית – לעניין הפרוטוקול, ה”פרקטיקה” שהיא “מן המפורסמות” אינה מהווה “נקודה ארכימדית” לעצמה. בית המשפט מוסמך לדון ולפסוק – ואפילו לטעות – במחלוקות בין הצדדים המתדיינים לפניו, אבל הוא לא מוסמך לפטור את עצמו ממחוייבותו-הוא כלפי המתדיינים – וכלפי הציבור הרחב.
כפי שציינתי במכתב-התזכורת – מאז ההחלטה הנ”ל קרה משהו: אני התלוננתי לפני הנתל”ש, וזו החליטה שהיא לא מטפלת בעניין התלוי ועומד בבג”ץ – אבל בינתיים, ככל הידוע לי, תיק הבג”ץ ההוא נסגר בלי החלטה עקרונית.
אם הפרוטוקול “אינו מהווה רישום רשמי של הליך הדיון בערעור”, ולאור זאת, אין מקום לתקנו, אז יתכבדו השופטים שרשמו לעצמם את ה”פתקאות” האלה, יוציאו אותן מהתיק, ויוציאו פרוטוקול רשמי – הן מכוח העקרונות הכלליים, והן מכוח תקנות האגרות, לפיהן חוייבתי באגרת הפרוטוקול, ו”אגרה”, כידוע, היא “מס על שירות”.
את אומרת כי “אין צורך” בתיקונו של הרישום (או ביצירת פרוטוקול רשמי תחת הרישום הלא-פרוטוקולי), אבל לבית המשפט אין סמכות לקבוע מה “צריכים” אחרים – לא המתדיינים ולא הציבור הרחב.
יחד עם זאת, המקרה שלנו מראה בעליל כי גם בית המשפט עצמו צריך את זה: תארי לעצמך שבית המשפט דווקא רוצה לעשות צדק ולתת החלטה נכונה על פי מה שנאמר והתרחש בפועל בדיון, אבל הוא לא זוכר מה נאמר בפרוטוקול, והצדדים מגישים תצהירים נוגדים … מה יעשה בית המשפט – ייתן לצדדים לחקור זה את זה, ויקבע את האמת על פי “התרשמותו” מהתנהגותם של הנחקרים על דוכן העדים? ומה יעשה אם הנחקרים עושים עליו רושם מהימן (משום שכל אחד מהם מעיד בתום-לב על מה שהוא זוכר)? תסכימי אתי שזה לא רציני!
אמור מעתה: הצורך בפרוטוקול קיים מכל זווית שנסתכל עליו – גם כאשר מדובר בערכאה שאין עליה ערעור.
קחי, לדוגמה, את הדוגמה שהבאתי לעיל, בעניין ההרכב הזוגי, והניחי, לצורך זה, שהבקשה היא בעל-פה, עם פתיחת הדיון: אם הבקשה לא נרשמת, אפשר יהיה לומר כי המעלה את הטענה לאחר פסק-הדין “כבש” אותה בתקווה לזכות במשפט, ומשנכזבה תוחלתו הוא מחפש כל מיני “בוקי-סריקי” כדי לתקוף את פסה”ד (ולכן, מכוח דוקטרינת הבטלות ה”יחסית”, אנחנו נקבע כי פסק-הדין שריר וקיים “למרות הפגם שבהרכב”).
אז אני זכאי לפרוטוקול, ואני דורש אותו.
יחד עם זאת, אפילו נוציא מהתיק את ה”פתקאות” ונשאיר אותו “עירום” מכל רישום שהוא – עדיין עומד בעינו התצהיר שהגשתי, והוא תומך בטענתי שלא “זנחתי” אף אחת מהבקשות שהגשתי לפני הדיון, ואת עמידתי עליהן הדגשתי כבר בפתח הדיון עצמו.
אשר על כן עומדות בעינן הבקשות שהיו תלויות בפני ההרכב עם פתיחת הדיון, ואני עומד על מתן החלטה בפני ההרכב, בכפוף לכך שיש להשלים את ההרכב לאור העובדה שאחד השופטים כבר פרש מהשיפוט.
שלישית: בקשה לפירוש מוסמך אינה בסמכותו של האב”ד, אלא של ההרכב.
למעלה מן הדרוש אוסיף כי אמנם “בית משפט אינו מספק לבעלי הדין פרשנות לפסק דין הניתן על ידיו, ופסק דין כזה עומד לפרשנותם הם, כיד המומחיות המשפטית הטובה עליהם”, אבל זה לא אומר שמותר לו להשתמש בביטויים מעורפלים – במיוחד כאשר מדובר בבית המשפט העליון, אשר הכל אמורים ללכת לאורו.
ועם כל הכבוד, כאשר בית המשפט שופט אותי, ומעמיד אותי אל עמוד-הקלון, או אל כל עמוד אחר – אני רוצה שהוא יסתכל אלי ישר בעיניים, ויסביר לי בשפה המובנת לי, מה פגם הוא מצא בהתנהגותי. הוא לא יכול לכתוב פסקי-דין בשפה שאף אחד בארץ לא מבין אותה, ולומר למתדיינים – ולציבור כולו – זב”שכם.
בתקופה ששופטי ישראל היו כותבים את החלטותיהם בכתב-ידם, היה פעם בירושלים שופט תעבורה – עמנואל דינור שמו – אשר לא הצליח לפענח את כתב-ידו שלו. מה ההבדל בין כתב לא-מפוענח לבין ביטויים לא-מפוענחים? אין הבדל.
ואת יודעת מה? בואי נעשה תרגיל אינטלקטואלי: קחי את פסק-הדין, סמני בו את 19 הפעמים בהן מופיעה המילה “בוטה”, בהטייה זו או אחרת, בהקשר זה או אחר, ורשמי לך את הפירוש שנראה לך נכון, לגבי כל אחד מ-19 המופעים האלה.
אחר כך בקשי משני עוזרים משפטיים בלשכות הסמוכות לעשות את אותו הדבר: אני מוכן לוותר על בקשתי לפירוש מוסמך לגבי כל אחד מהמופעים בהם כולכם תתנו את אותו הפירוש.
מכל מקום – בין אם אני צודק, בין אם לאו – אני עומד על כך שהבקשה הזאת תובא להחלטתו של ההרכב, בכפוף לכל שינוי הנובע מפרישתו של שופט.
והשורה התחתונה: מכתבך אינו עונה על אף אחת מטענותי, וכל הבקשות הפתוחות, אותן מניתי, עומדות בעינן.
בכבוד רב,
שמחה ניר, עו”ד
העתק: כב’ הנשיאה, כב’ המשנה-לנשיאה
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי“)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש