ב”ה

                                                                              ירושלים, אדר התשמ”ה

                                                                                           מרץ, 1985

לעורך שלום,

מן העתונות: “הראל (קבוץ) מביע את סלידתו מגזענותם של אנשי ההתנחלויות ומאי יכולתם להכיר בזכותם של כל העמים לחיות בשלום”. מסתבר שלחוצפה אין גבולות; ה”גזענות” היתה למטבע לשון עובר לסוחר בקרב עזי המצח.

יש להזכיר לאנשי הראל מדוע אין היום ישוב יהודי פורח בחברון. הסיבה היא, כי הערבים, שהם גזענים, טבחו בקהילה היהודית בחברון, שחטו גברים, נשים, טף ועוללים ביום אחד בשנת תרפ”ט. כי, הלוא, כל יהודי, המעז, בארצו שלו, לשבת בתוך “אוכלוסיה ערבית צפופה”, אחת דינו – להמית! מכאן אתה למד, מי הם אלה שאינם יכולים “להכיר בזכותם של כל העמים לחיות בשלום”.

היהודים ישבו בארצות ערב מאות בשנים, בטרם נכבשו על-ידי הערבים (מה שאינו דומה לענייננו; שכן, כל בן תרבות יודע, שזו, שלנו, היא ארץ ישראל) ופיתחו שם תרבות אדירה (להזכיר: סורא, פומבדיתא, נהרדעא… התלמוד הבבלי), עם זאת, מעולם לא טענו לריבונות, וכיום, גם זכויות כלב אין להם. אך, זה בהתאם לחוק הטבע האומר, כי היהודי הוא מיעוט נרדף ומדוכא לעולמים.

מורשת גלותית זו איננה מניחה לאנשי הראל ולכל אנשי השמאל להסתגל למציאות, בה היהודי רבון בארצו. ובארצו, כמו בכל ארץ נורמלית אחרת בעולם, חיים מיעוטים, החייבים לסור למרות השלטון. אין כל סיבה להעניק להם זכויות ריבוניות; לערבים זכויות בארץ, כמידת היותם אזרחים נאמנים, אין להם שום זכויות על הארץ.

על כן, עצה חשובה לאנשי הראל, כדאי, לעיתים, לעיין קצת בתנ”ך, כדאי מאד ללמוד את דברי ימי ישראל וארץ ישראל, ואת דברי ימי הערבים. אלה יסייעו לכם לפתור את משבר הזהות שלכם, יפתחו בכם גאווה לאומית ויפתחו את עיניכם לראות ולהבחין בין האמת לשקר ובין צדק לעוולה.

בברכה,

חנה אייזנמן