לתברי ועדת החוקה, חוק ומשפט על ההצעה לתיקון חוק הנתל”ש
לתברי ועדת החוקה, חוק ומשפט על ההצעה לתיקון חוק הנתל”ש
מוסדות הכנסת עומדים לדון בתיקון החנתל”ש – במקום לבטל אותו, ולמצוא חלופה אחרת לטיפול בתלונות על שופטים *** אני מזכיר לחברי הוועדה הצעות ישנות שלי
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
שמחה ניר, עו”ד
6.2.2012
לכבוד
יו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט
הכנסת
ירושלים
מכובדי,
הנדון: הצעת התיקון לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים
לפני שמדברים על “תיקון” לחוק נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: חנתל”ש) מן הראוי לבדוק את ההצדקה לעצם קיומו של המוסד נציב תלונות הציבור על שופטים (להלן: נתל”ש)
עם דמדומי הנציבה הקודמת, טובה שטרסברג-כהן, פניתי אל יו”ר הוועדה דאז, הפרופ’ מנחם בן-ששון, בהצעה להעמיד לדיון את עצם קיומו של המוסד הזה, אבל הוא ענה לי שהנושא הזה יעמוד לדיון במהלך כהונתו של הנתל”ש הבא.
אם להבטחות של פוליטיקאים יש תוקף מחייב – ולפענ”ד אכן יש – הבטחתו של יו”ד הוועדה דאז מחייבת גם אתכם.
אני מבקש לתת לדיון הזה קדימות גבוהה, משום שהחלופה אותה אני מציע למוסד הנתל”ש – פרטים בהמשך – עומדת לעזוב את שירות המדינה.
לצורך הפירוט אפנה אתכם אל מספר מאמרים אשר פרסמתי בסדרת המאמרים “דמדומי הנציבה”, עם פרישתה של הנתל”ש הקודמת. בתקופת הנתל”ש הנוכחי אליעזר גולדברג, אשר נכנס בנעליה, לא השתנה דבר.
א. כמה זה עולה לנו?
המאמר הסוגר את הסדרה הוא מכתבי מיום 10.10.2008 אל חה”כ בן ששון ואל שר המשפטים דאז, הפרופ’ דניאל פרידמן, לו נתתי את הכותרת דמדומי הנציבה (ז): כמה זה עולה לנו? למעלה מ-40,000 שקל לכל תלונה הנמצאת כמוצדקת!
במאמר זה, אשר כותרתו מדברת בעד עצמה, עשיתי דבר פשוט: חילקתי את תקציב הנציבות למספר התלונות אשר נמצאו מוצדקות – והתוצאה הייתה שהעלות הממוצעת לטיפול בתלונה שנמצאה מוצדקת היא – 44,444 שקל, ובעיגול כלפי מטה, בגלל התחשיב המשוער – כ-40,000 שקל.
לבד מההסבר שנתתי מדוע ה”תפוקה” הרלוואנטית היא מספר התלונות המוצדקות, ולא מספר התלונות הכללי, אבל כדי להפיס את דעתם של המצדדים-בכל-מחיר בקיומו של הנתל”ש, ערכתי שני תחשיבים נוספים: האחד – העלות הממוצעת לטיפול בתלונה כלשהי היא – 3,683 שקל, והשני – העלות הממוצעת (משוערת, עם עיגול כלפי מטה) של התלונות אשר לא נדחו על הסף, והגיעו לבירור היא כ-5,322 שקל – שבוע עבודה של פרקליט בכיר בפרקליטות המדינה, ובעיגול כלפי מטה, בגלל התחשיב המשוער – כ-5,000 שקל (תקנו אותי אם אני טועה, ובכמה).
בהמשך, לאחר שהראיתי כי אחוז התלונות הנמצאות מוצדקות הוא זעום ביותר, ולכן הוא אינו מהווה גורם המרתיע את השופטים מלהתנהג שלא כראוי, הבאתי הצעה משלי: לבטל את הנציבות, ולהקים תחתיה – באותו התקציב! – מחלקה בפרקליטות המדינה, כאשר העלות הממוצעת לכל תלונה שתימצא מוצדקת תהיה רק כ-4,000 עד 10,000 שקל, לעומת כ-40,000 שקל, כיום.
מה יצא מפנייתי זו? לא כלום.
ב. לבטל את המוסד הזה!
תחת הכותרת דמדומי הנציבה (ד): לבטל את החוק, או, לפחות, לתקנו הבאתי את מכתבי מיום 1.8.2008 אל היו”ר בן-ששון ואל השר פרידמן, בו הצעתי רפורמה בנושא התלונות על שופטים.
במכתבי זה עמדתי על כך שלפי חוק נציב תלונות הציבור על שופטים אין לנציב כל סמכות, זולת סמכות “מייעצת” בלבד, ולאור כשלונם של החוק ושל הנציבה (לעניין העלות עמדתי לעיל, ולעניין השאר אעמוד בהמשך) קראתי לשר המשפטים וליו”ר וחברי ועדת החוקה, חוק ומשפט, לבטל את חוק הנתל”ש, ולהקים תחתיו מנגנון מייעץ אחר, במשרד המשפטים, או, לחלופין, להכניס בו שינויים רדיקליים.
במכתבי זה הראיתי כי החוק הזה לקוי מכל בחינה אפשרית, וכי הוא נכשל הן מבחינת בחירתו של הנציב, והן מבחינת אופן יישומו.
לעניין אופן יישומו של החוק: הנציבה היוצאת (והנציב הנוכחי אשר בא בנעליה הולך בעקבותיה) קבעה כי היושר האינטלקטואלי של השופטים “אינו בתחום טיפולה”, ונשאלת השאלה אם היושר האינטלקטואלי של השופטים אינו בתחום טיפולו של הנתל”ש – מה נשאר? “גילוח וצחצוח”?!
אציין כי בהופעתה של שטרסברג-כהן בפני ועדת החוקה, חוק ומשפט, ביום 28.8.2005, היא הכריזה, ממרומי המקפצה, כי התעלמות מטענות של בעלי הדין (“צפצוף על בני אדם”, כהגדרתו של הד”ר מישאל חשין, בהפנותו אצבע מאשימה אל שופטי ביהמ”ש העליון) היא “לגיטימית” (!!!).
כן, הייתה לנציבה “הצעה” מדהימה במקוריותה: מי שנפגע מכך שבית המשפט לא התייחס לטענותיו – שיערער … אבל ל”הצעה” הזאת ישנם כמה חסרונות:
א. המתדיינים רוצים צדק בירייה הראשונה, ולא צדק אחרי גלגול בערכאות הערעור;
ב. לא כל אדם יכול לעמוד בעלות הערעור, ובמשאבי-הנפש הכרוכים בכך;
ג. הצורך בערעור מעמיס שלא לצורך גם על מערכת המשפט;
ד. בערעור לעולם מצבו של המערער נחות יותר מאשר מצבו בערכאה הראשונה – במיוחד אם הוא הנתבע;
ה. ומה לעשות אם גם ערכאות הערעור מתעלמות מהטענות?
ו. גם כאשר ערכאות הערעור מתערבות, ומתקנות את העוול, הן דנות בפן המהותי של הערעור ולא בפן ההתנהגותי של השופט, ואני עוד לא ראיתי שערכאת הערעור תנזוף בשופט על כך שהוא התעלם מטענות וראיות אשר לא התיישבות עם התוצאה אותה השופט סימן לעצמנו מראש.
באשר לאופן בחירתו של הנתל”ש אמרתי באותו המכתב:
הצורך בהסכמת נשיא ביהמ”ש העליון למועמד המוצע, דבר הנוגד את העיקרון שאדם אינו בוחר את שופטיו. תארו לעצמכם שמועצת העולם התחתון תדרוש ייצוג “פריטטי” בוועדה לבחירת שופטים, או בוועדת-האיתור למועמדים לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או מפכ”ל המשטרה … אבסורד.
נו, וכאשר בחירתו של הנתל”ש מותנית בהסכמתו של נשיא ביהמ”ש העליון – קרי: בהסכמתה של מערכת המשפט, של ציבור השופטים – למי הוא יהיה חייב תודה על הכבוד, ועל המשכורת של שופט ביהמ”ש העליון, בנוסף לפנסיה שלו כשופט ביהמ”ש העליון?!
וגם בפועל יש לכך ביטוי: כאשר שופט מתעלם באופן שיטתי מטענות שאינן מתיישבות עם התוצאה עליה הוא החליט מראש – איך הוא יקבע, כנתל”ש, שיש בכך פסול?
וכאשר שופט של ביהמ”ש העליון לא מנהל פרוטוקולים, איך, כנתל”ש הוא יקבע שיש חובה לנהל פרוטוקולים?!
ואלה הן רק דוגמאות.
קיראו, בבקשה, את המכתב הזה, אשר לא ניתן לתמצתו – יש בו התייחסות צפוייה, ארבע שנים מראש (!), גם להצעת ה”תיקון” הנוכחית!
ג. דמדומי הנציבה שטרסברג-כהן (ד)(1): תשובה ליו”ר ועדת החוקה, חוק ומשפט
תחת הכותרת הזאת הבאתי את מכתב תשובתי מיום 18.8.2008 לחה”כ בן-ששון, אשר זה לשונה:
תודה גם לך, על מכתבך מיום 5.8.2008.
כנראה שכשלתי בהבהרת כוונותי, במכתבי מיום 1.8.2008, אל שר המשפטים ואליך.
כשאמרתי כי מוסד הנציב הוא גוף מייעץ בלבד, לא התכוונתי לומר כי בגלל כך אין מתייחסים אליו, אלא לכך שלגוף מייעץ אין צורך בתותחים הכבדים ביותר.
כאשר הנציבה – בשר מבשרה של מערכת המשפט – דוחה 91% מהתלונות, אכן, אין פלא ש”עמדתה של הנציבה חשובה בעיני המערכת המשפטית”, כלשונך, אבל אותנו, הציבור לא מעניינות התלונות שהיא מקבלת כמוצדקות, כי הן הינן על דברים של מה-בכך אשר כל פרקליט זוטר היה רואה אותן כך. אותנו מעניינות התלונות אותן אין היא מקבלת כמוצדקות (ונציב אשר לא רואה עצמו כמגן על “מדורת השבט” דווקא כן היה מקבל אותן כמוצדקות).
הנתל”ש, הוא אחד הגופים הבודדים במדינה שהחוק מעניק להם חסינות מפיקוח שיפוטי כלשהו, ולכן, כמוסד, הוא אינו צריך “ביצור”, משום שהוא מבוצר דיו. מבוצר מדי.
כאשר הנציבה קובעת שענייני היושר האינטלקטואלי של השופטים אינו בתחום טיפולה, ושהתעלמות מטענות הצדדים, אפילו במכוון, היא “לגיטימית” – מה יעזור לנו ה”ביצור” שלה, כאשר היא-עצמה, כשופטת, הייתה מתעלמת מטענות שאינן נוחות לה?
וכאשר היא אומרת כי, “כידוע, בית המשפט העליון אינו חייב לנהל פרוטוקולים” (הדבר היה לפני החוק החדש בעניין זה) – מה יעזור לנו ה”ביצור” הזה, כאשר היא מגינה גם על עברה-שלה?
עיקר טענתי היה על כך “הצורך בהסכמת נשיא ביהמ”ש העליון למועמד המוצע, דבר הנוגד את העיקרון שאדם אינו בוחר את שופטיו”. “תארו לעצמכם”, כך אמרתי, “שמועצת העולם התחתון תדרוש ייצוג ‘פריטטי’ בוועדה לבחירת שופטים, או בוועדת-האיתור למועמדים לכהונת היועץ המשפטי לממשלה, פרקליט המדינה או מפכ”ל המשטרה … אבסורד“.
האמנם הדיון בחוק (לפחות בהיבט של בחירת הנציב) יכול להיות מנותק מחילופי-האישים בתפקיד הזה?
אנחנו מכירים את הדינמיקה של דברים כאלה: החשוב נדחה מפני הדחוף, ומשייבחר הנציב החדש יהיו על סדר יומה של הוועדה שבראשותך דברים פחות חשובים אבל יותר דחופים, והדיון בחוק הנתל”ש יידחה ל”מחר-מחר”…. ובעוד חמש שנים, כאשר הדבר שוב יהיה דחוף, יבואו האומרים ויגידו כי המוסד הזה “הוכיח את עצמו” במשך עשר שנים, עם שני נציבים, ואף יוסיפו: if it works, don’t fix it…
ועל כגון דא אמרו חכמינו בכייה לדורות.
הרשה לי, לסיום, להציע לך משהו פראקטי: להקים ועדת משנה לנושא, שתשב ברציפות, תשמע את כל מי שיש לו מה להגיד, ותגיש בהקדם חוות-דעת לוועדה-האם.
כדי להבהיר למה אני מציע לך את זה, ראה את הדיון בוועדה ביום 28.8.2005, בנוכחות הנציבה: ראה כמה שטחי היה הדיון, אשר רובו הוקדש להתפארותה של הנציבה, וכמעט שלא היה מי שיחלוק עליה.
על המכתב הזה כבר לא קיבלתי תשובה, אולי משום שהכנסת כבר החליטה על התפזרותה.
ד. דמדומי הנציבה שטרסברג-כהן (ד)(2): תשובה להתנגדויותיה של מיכל כהן, מחלקת הייעוץ והחקיקה, משרד המשפטים
על מכתבי מיום 1.8.2008, תחת הכותרת דמדומי הנציבה (ד): לבטל את החוק, או, לפחות, לתקנו, אל היו”ר בן-ששון ואל השר פרידמן (עליו דיברתי בחלק ב’, לעיל) קיבלתי תשובה – לא מספקת – גם ממשרד המשפטים, ואת השגותי על אותה התשובה העליתי בפני השר והיו”ר ביום 7.9.2008.
המכתב במלואו – כולל העתק תשובתה של הגב’ מיכל כהן – נמצא בקישור אשר בראש הפרק הזה: מכתב מפורט אשר לא ניתן לתמצתו, ואין טעם להעתיקו כאן במלואו.
לא למותר לציין כי גם על המכתב הזה לא קיבלתי תשובה.
ה. על ההצעה להקים בפרקליטות המדינה מחלקה לתלונות על שופטים (בדומה למח”ש) – עוד “חוב” קטן שלי לכם
בפתיח למכתבי זה ביקשתי לתת לדיון הזה קדימות גבוהה, משום שהחלופה אותה אני מציע למוסד הנתל”ש עומדת לעזוב את שירות המדינה.
כעת אני בא לפרוע החוב הזה.
למעשה ההצעה הזאת כבר נמצאת במכתבי מיום 1.8.2008, תחת הכותרת דמדומי הנציבה (ד): לבטל את החוק, או, לפחות, לתקנו, עליו דיברתי בפרק ב’ לעיל.
לתפקיד מנהל המחלקה הזאת הצעתי את עו”ד שי ניצן, וגם הסברתי:
יש לי אפילו מועמד טוב לעמוד בראש המחלקה המוצעת: עו”ד שי ניצן, היום המשנה לפרקליט המדינה לתפקידים מיוחדים.
לא שאני אוהב במיוחד את שי ניצן, ומי שיחפש אותו בגוגל יגלה שהוא, בעיני הציבור, אחד הפרקליטים המתועבים ביותר בשירות הציבורי – אם לא המתועב שבהם, אבל אם אפשר לתעל את האגו המקצועי שלו לפסים אחרים, חיוביים – יכול להיות שזה יצליח.
ואם זה לא יצליח – תמיד אפשר יהיה לסדר לו ג’וב אחר.
היום, כאשר עו”ד ניצן מעביר את תפקידו ועומד לפני פרישה, אפשר לאמץ את הרעיון בלי לזעזע שום מוסדי-ארץ.
ו. על אמון הציבור במוסד הנתל”ש
לנתל”ש אשר, כאמור, היה שופט ביהמ”ש העליון, וכדי להיבחר לתפקידו הוא זקוק להסכמתה של מערכת המשפט, מחוייב לעצמו, ומחוייב ל”מערכת”, קשה להבין כי מעת כניסתו לתפקיד הוא מחויב לציבור, ולא לעצמו ולמערכת.
בעת “דמדומי הנציבה” עשיתי סקר קטן, באמצעות אתר סקרים.
אמנם מספר המשתתפים בסקר היה קטן מאוד, ומבחינה מדעית אין לו מובהקות מופלגת, אבל אי אפשר לזלזל בתוצאותיו – לפחות כבסיס לסקר רחב יותר – אשר איש לא מעז לערכו.
שאלת הסקר הייתה איך תיפקדה טובה שטרסברג-כהן בנציבת תלונות הציבור על שופטים?
והתוצאות היו:
טוב מאוד – 2.04%
טוב – 2.04%
בינוני – 6.12%
גרוע – 14.29%
גרוע מאוד – 75.51%
ואתם, חברי הכנסת, מייצגים את הציבור הזה – תנו לו משהו שהוא יכול לחיות איתו.
אני מזמינכם לדחות את הדיון ב”תיקון” של חוק הנתל”ש, ולבחון קודם את הצורך במוסד הזה, שהוא בסך-הכל גוף מייעץ, לא אופרטיבי, אשר ה”עצות” שלו עולות כסף רב, ואמון הציבור בו שואף לאפס.
ז. פטור בלא-כלום אי-אפשר
כאמור לעיל, אין בכוונתי לתת בשלב הזה התייחסות פרטנית לכל התיקונים המוצעים בחנתל”ש, אבל בכל זאת אומר משהו קטן: הנסיון להרחיב את החשאיות של הטיפול בתלונות, במקום לבטל אותה כליל אינו מתיישב עם המימרה הידועה לפיה אור היום הוא חומר-החיטוי הטוב ביותר.
החשאיות הזאת הופכת את הטיפול בתלונה ל”הסתודדות” בין ה”נאשם” לבין “שופטו”, כאשר ה”מאשים” אינו יודע מה עושים בתלונה שלו.
אני יכול להבטיחכם נאמנה כי הציבור לא טיפש, ואם מתלונן לא יבוא על סיפוקו, הוא כבר ימצא דרך חוקית להביא את עמדתו לפני הציבור.
ובכלל, מדוע נאשמים ונילונים אחרים לא זוכים לחשאיות כזאת?
ועוד הערה: ההצעה הנוספת, לפיה הנתל”ש יהיה רשאי להפסיק טיפול בתלונה בלי לקבוע אם היא מוצדקת, אם לאו, ובלי לתת נימוקים לכך, אין לה הגדרה אחרת זולת עשיית צחוק מהעבודה.
בברכה,
שמחה ניר, עו”ד
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש