לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

כמה שזה היה צפוי!

בערב זיכרון לשופט עדי אזר, “במלאת שבע שנים להירצחו” (הוא נרצח ב-19.7.2004, והאירוע היה ב-12.1.2012, אבל מה זה  חשוב …) נאמו אבירי המימסד המשפטי ויקיריו.

ראש לשכת עורכי הדין בישראל, דורון ברזילי, אמר:

“הדמוקרטיה השברירית שלנו נמצאת במאבק מתמיד מול אלה המבקשים ברעתה ואנו נמצאים כאן בכדי להגן עליה ולקרוא למדיניות ‘אפס סובלנות, כלפי כל מי הנוקט באלימות. כל אלימות. בין אם יריקה על ילדה בת שמונה המבקשת לחצות את הכביש ועד רצח נתעב של שופט בישראל. אלימות, המגיעה בדרכים שונות, הינה כנגיף הפושט בגוף המדינה ואם לא תיעצר ותמוגר, הרי שסופה שתפשוט בכל עבר ותגרום להתמוטטות יסודות הדמוקרטיה”.

יופי, דורון. גם אני בעד אפס סובלנות, אבל אין שום רלוואנטיות לשאלה אם לפני רצח השופט עדי אזר הייתה או לא הייתה בישראל “סובלנות כלפי מי הנוקט באלימות”. עדי אזר לא נרצח בגלל שהחברה הישראלית גילתה סובלנות יתירה למעשי אלימות, אלא מסיבה אחרת – כפי שאמר, בהמשך, מנהל בתי המשפט, משה גל.

ועוד נגיע לכך.

עוד אמר דורון ברזילי:

“עלינו, כאנשי משפט, לעמוד נגד כל אלימות ללא קשר לדעותינו האישיות. יש חרדים ויש חילוניים – אבל אסור שתהיה אלימות. יש מתנחלים ויש שלום עכשיו – אבל אסור שתהיה אלימות. יש עשירים ויש עניים – אבל אסור שתהיה אלימות. פגיעה באנשי משפט היא המקום בו המערכת כולה חייבת להתאגד, כדי לשמור על השומרים, לשמור על השופטים”.

כן, בהחלט: לשמור על השופטים.

ומה פשר “לשמור על השופטים”? להצמיד אבטחה – ואפילו אבטחה “מוגברת” – לכל שופט, לפי מידת הסיכון בו הוא נתון בכל נקודת זמן שהיא. כמובן ש”אפס סובלנות” פירושו לירות על מנת להרוג בכל מי שמנסה להתנקש בשופט, או אפילו רק לעשות לו פרצופים..

לו יהי.

שר המשפטים, יעקב נאמן, החרה-החזיק:

“האסון היכה בתדהמה את כולנו. כל העם הזדעזע מחציית הגבולות נגד שופט בישראל. אי אפשר לעבור לסדר היום והדבר לא יכול לקרות במדינת ישראל. מערכת המשפט תעשה כל שביכולתה כדי למגר את האלימות. שופטי ישראל לא יירתעו”.

מצטער מאוד, אבל על ההזנייה של ה”מזו-זעות” כבר עמדתי בעבר, במאמרי על ההזנייה של ה”מזועזעות”, על קשיי-ההתבטאות של ורדה אלשיך, בעלת הפה הגדול, ועל מצעד-הגאווה של שופטי ישראל. באותו מאמר אמרתי כי זעזוע מקומו יכירנו כאשר מכה קשה באה בלי שהיא הייתה צפוייה, אבל כל מי שקרא את מאמרי משנת 2000, אהרן ברק: לא מלאך ולא מפלצת, אבל יש לו בעייה: על פרשת אריה דרעי ועל אמון הציבור במערכת המשפט, לא רק שלא “הוכה בתדהמה”, ולא רק שלא “הזדעזע”, אלא שהוא “ישב עם סטופר” בדריכות לקראת האירוע שהיה צפוי.

והאירועים שהיו צפויים היו לא רק רצח השופט עדי אזר, אלא גם הנעל בפרצופה של מערכת המשפט, שריפת מכוניתו של השופט משה גלעד, העובדה ששופטים רבים נזקקים לאבטחה – חלקם אף אבטחה “מוגברת” – ומה לא.

אז הצפוי אכן הגיע, אבל מי שאמורים היו להיערך לקראתו נרדמו בשמירה, וגם כיום הם ממשיכים להאמין כי “הדבר לא יכול לקרות במדינת ישראל”, וגם מבטיחים כי מערכת המשפט תעשה “ככל שביכולתה”, וכו’.

השאלה היא, כמובן, מהי “יכולתה” של מערכת המשפט, כאשר אותה ה”יכולת” כוללת גם את החיזוי של העתיד להתרחש, ומי שצריך לחזות עוצם את עיניו ואוטם את אזניו.

נו, ואיך אפשר לקיים אירוע כזה בלי מנהל בתי המשפט, משה גל?

אז הגל הנ”ל כה אמר:

“החברה בישראל מתמודדת בימים אלו עם הידרדרות מילולית והתפרעות של הסדר החברתי. אלו היוו בסיס להקמת הוועדה לתרבות דיונית תרבותית”.

אכן, הייתה ועדה כזאת, בראשות הטובה-למי שטרסברג-כהן, אשר המליצה כי “על עורכי הדין להקפיד לקום בעת שהם מדברים אל השופט ולדבר אליו רק בגוף שלישי”. ממש סגולה כנגד רצח של שופט.

עוד אמר משה גל:

“עדי אזר נרצח רק בשל היותו שופט”.

כן, את המנטרה זאת אנחנו שומעים שוב ושוב, בכל הזדמנות אפשרית ובלתי אפשרית. בוודאי שהוא נרצח רק בשל היותו שופט, אבל האמירה הזאת הינה מסוגת הדמגוגיה אשר עושה שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

והפאנץ’ ליין:

“הדרך למיגור האלימות בחברה הישראלית ולמניעת הידרדרות תרבות הדיון בישראל עוברת דרך מערכת החינוך. השינוי צריך להיעשות עוד בבתי הספר ובמערכת החינוך”.

נו, בטח: ילדים, היום נלמד לדבר אל השופט בגוף שלישי, ובהקשר הזה נציין כי אסור לרצוח שופט.

וכמובן שגם לאלמנתו של השופט, עו”ד בלהט אזר, יש מה לחדש בנושא:

“עדי נבחר באופן אקראי לשמש כמושאה של תכנית שטנית ומעוותת שמטרתה לסחוט את מערכת המשפט בישראל. הציבוריות הישראלית ומערכת המשפט ספגה מכה קשה עם הירצחו”.

ואני שואל: איך טחו עינינו מראות?

אכן, “עדי אזר נרצח רק בשל היותו שופט”, אבל במקום לשים נקודה, או סימן-קריאה, אחרי עובדת-האמת הזאת, יש לשים פסיק, ולאחריו להציג את השאלה מדוע זה קרה לנו, ואיכן כשלנו ברך.

והוא הדין גם באמירה כי “עדי נבחר באופן אקראי” להיות קרבן הרצח.

מערכת המשפט כשלה במבחן אמון הציבור, דבר אשר באופן טבעי מביא אנשים נורמליים ונורמטיביים לידי ייאוש, וכאשר הייאוש מושל בבני אדם, כל תגובה הינה בגדר הצפוי. זה יכול להיות בדרך של תשלום שוחד, וזה יכול להתבטא גם ברצח. כך היה גם במשרדי הרישוי, אשר מאז פרוץ המדינה ידעו פרשיות שוחד רבות (אחת מהן התפוצצה ממש בימים האלה), ובמקרה אחד נבחן מיואש רצח שני בוחני נהיגה.

אל תשלו את עצמכם, זה יכול לקרות גם במערכת המשפט

כאשר הדרך אל הצדק נחסמת – נחסמת ממש או אפילו רק בדמיונו החולני של “הציבור” – אך טבעי הוא שהבריות יחפשו קיצורי-דרך או מעקפים.

פרשיות שוחד במערכת המשפט עדיין לא נחשפו אצלנו, למעט פרשת עו”ד גד פרנקל והשופטת דליה מארק-הורנצ’יק. פרנקל נידון לשנתיים מאסר, ואילו התיק בעניינה של מארק-הורנצ’יק, חברתו, נסגר בנסיבות תמוהות, כאשר עננת החשד אשר ריחפה מעל לראשה מעולם לא הוסרה.

כמה פרשיות שוחד נמצאות במערכת המשפט במצב של “דגירה”, מתחת לפני השטח? איש לא יודע, אבל אני מבטיחכם נאמנה כי אכן קיימות כאלה, והשאלה מתי הן תתפוצצנה היא רק שאלה של זמן.

גם רצח השופט עדי אזר נבע מתוך הייאוש מעשיית הצדק.

אכן, הוא נרצח “רק בשל היותו שופט”. אכן הוא “נבחר באופן אקראי”, אבל זה בדיוק העניין: הוא לא נרצח בגלל שהוא עשה עוול משפטי לרוצחים, אלא בגלל שהם רצו להביע מחאה כנגד מערכת המשפט כולה, ומבחינה “מבצעית” הוא היה המטרה הקלה ביותר שהרוצחים איתרו – הן לביצוע והן למילוט.

ובמלים אחרות: עדי אזר שילם בחייו על חטאיה של מערכת המשפט.

אל תתבכיינו, בדקו את עצמכם!

אכן, זה מאוד “סקסי” לומר שעדי אזר נרצח “רק בשל היותו שופט”, שהוא “נבחר באופן אקראי”, ש”האסון היכה בתדהמה את כולנו” וש”מערכת המשפט תעשה כל שביכולתה כדי למגר את האלימות”.

וזה גם מאוד מפתה להשליך את האשמה על “תרבות הדיון”, בלי להתייחס גם לתרבות השפיטה.

זה מאוד נוח לומר שהפנייה לשופט בגוף שני מביאה לרציחות של שופטים, ואילו התעלמות של שופטים מטענות וראיות אשר אינן מתיישבות עם התוצאה אותה הם סימנו מראש אין לה שום קשר לתגובות ה”לא רצויות” של הציבור על תרבות השפיטה הקלוקלת.

אבל כאשר זה יקרה שוב, אל תאמרו לא ידענו, לא צפינו.

אתם לא יכולים להחליף את הציבור

מערכת המשפט מסרבת בעקשנות לעשות את חשבון-הנפש שלה. שופטי ישראל לא שואלים את עצמם מה חלקנו באחריות לאבדנו של אמון הציבור, איכן כשלנו ברך.

הסיכון בו נמצאים כל שופט, כיחיד, וכלל השופטים כקבוצה, נובע מהאופן בו רואים אותו אחרים – אלה שנפגעו משופט זה או אחר, ואלה שנפגעו מהמערכת כולה, משופט אחר שופט, פעם אחר פעם.

אפשר, כמובן, לומר הציבור טועה, הציבור אידיוט, הציבור “לא מבין אותנו” כי הוא “לא קורא את פסקי הדין שלנו”, אבל את הציבור לא תוכלו להחליף, ועצימת-העיניים שלכם תביא אתכם למכה נוספת, למכות נוספות.

תנו לגרוניס את “סל האבטחה” המירבי!

לנשיא ביהמ”ש העליון “מגיעה” אבטחה כ”סמל-סטאטוס”, בדומה לראש הממשלה וליו”ר הכנסת.

יחד עם זאת ברור לי שסל-האבטחה הניתן לכל אחד מהם אינו זהה, ובכל מקרה הוא מותאם לרמת הסיכון הצפוייה לדעת הגורמים הממונים על אבטחת האישם.

לו הייתי אני הקובע את סלי-האבטחה, הייתי קובע לאשר גרוניס, עם כניסתו לתפקיד נשיא ביהמ”ש העליון, את הסל המלא ביותר, וזאת משלושה טעמים:

ראשית – משום שהוא חלק מהמערכת אשר הביאה אנשים לידי ייאוש;

שנית – משום שבתור ראש המערכת הוא מסמל את כל עוולותיה, וגם מוחזק בעיני הציבור כאחראי להן;

ושלישית – משום שהוא גרוניס, וגרוניס נשאר גרוניס: מטרה לשנאה ולתיעוב של רבים – כאלה שנפגעו ממנו, וכאלה שמשקיפים מהצד על מה שהוא עושה, ועל איך שהוא מתנהג.

מי שממונה על אבטחת אישית צריך להסתכל על גורמי הסיכון כנתון מוחלט, שיש להביא אותו בחשבון, אבל מערכת המשפט עדיין “מתווכחת” עם גורמי הסיכון, במקום להביא אותם בחשבון.

כפי שאמרתי לעיל, עדי אזר שילם בחייו על חטאיהם של אחרים, והבא בתור, להערכתי, יהיה אשר גרוניס, אשר ישלם על חטאיו-הוא.

וכאשר זה יקרה, שוב אל תאמרו לא ידענו, לא צפינו.

..

__________

המלצת היום: פנייה לוועדה לבחירת שופטים, התנגדות לבחירתו של אשר גרוניס כנשיא ביהמ”ש העליון הבא

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש