לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

“כלכליסט” חזר מכנס שבו התקיים מפגש נדיר של ארבע נשיאות בתי משפט מנוסות עם ההמלצות והאזהרות שעליהן תיק יקום או ייפול, כך רואה את הדברים ענת רואה (כלכליסט 20.11.2011).

הבה נראה מה אומרת מיודעתנו, דבורה ברלינר, אשר מינוייה כנשיאת ביהמ”ש המחוזי בתל-אביב-יפו פורסם ברשומות, על חקירה נגדית נכונה (כל ההדגשות במובאות להלן הן שלי):

“יש חקירות שאחרי כמה שאלות אני כבר שואלת את עורך הדין ‘למה אדוני מכוון’. הוא עונה לי ‘גברתי תיתן לי קרדיט’ או ‘גברתי תבין בסוף’. אז אני כבר יודעת שאני לא אבין שום דבר בסוף. השופט צריך להבין לאן אתה הולך וחותר. חקירה נגדית טובה זו אמנות, זה קרב מוחות טוב, זה לא סתם להתיש את האויב או לבלבל ולשאול אותו עוד ועוד. אני לא אתן לזה לקרות באולם שלי. לשופט מותר להפסיק חקירה נגדית אם היא לא הולכת לשום מקום”.

על כך אמרינן לטיפש לא מראים חצי עבודה.

אכן, “חקירה נגדית טובה זו אמנות”, אבל מטרתה של החקירה הנגדית היא למוטט את עדותו הראשית של העד, לדחוק אותו לפינה עד ששקריו יצופו כחרה על פני המים. אכן, כדי להגיע למטרה הזאת יש, לפעמים, ללכת סחור-סחור, “לבלבל אותו”, את הנחקר כדי שלא יבין איכן הוא הולך ליפול.

אבל אם השופט יבין “לאן אתה חותר והולך”, גם הנחקר יבין זאת, ובכך תסוכל מטרתה של החקירה הנגדית.

אכן, “לשופט מותר להפסיק חקירה נגדית אם היא לא הולכת לשום מקום”, אבל איך יידע השופט אם היא “לא הולכת לשום מקום”?

לא, אם החקירה הנגדית מנוהלת במקצועניות, לא רק הנחקר לא יידע, אלא גם השופט לא יידע, ואם לשופט נדמה שהחקירה “לא הולכת לשום מקום” – עליו לחכות ולראות, אבל דבורה ברלינר “לא תיתן לזה לקרות” באולם שלה.

ואם, כאשר עורך-הדין אומר לה “גברתי תבין בסוף”, היא “כבר יודעת שהיא לא תבין שום דבר בסוף”, הרי לנו הוכחה נוספת לכלל המוכר, לטיפש לא מראים חצי עבודה.

וטיפשות כפולה היא להכריז על כך מהמקפצה, בכנס שבו התקיים מפגש נדיר של ארבע נשיאות בתי משפט מנוסות עם ההמלצות והאזהרות שעליהן תיק יקום או ייפול.

שימו לב לכך ששאר הנשיאות אכן נותנות המלצות:

נשיאת בתי משפט השלום במחוז תל אביב זיוה הדסי הרמן מסבירה: “הכי חשובה היא מוכנות עורך הדין. כשעורך דין מוכן, הוא יודע מה לשאול והוא יודע בעיקר מה הנשאל ישיב. מתי עורכי דין נפלו? כשלא היו מוכנים ולא הכירו את התיק, הם שאלו שאלות שלא צריך היה לשאול. זו התורה כולה”. 

נשיאת בתי משפט השלום במחוז מרכז דפנה בלטמן קדראי מדגישה: “המוכנות לישיבת ראיות היא קריטית. לא רק בהכרת העובדות, אלא בהכרת כללי החקירה. אני שומעת אינספור התנגדויות שמנוגדות לכללים. כמו כן, צריך לדעת איך לזוז תוך כדי תנועה. אם הכנת חמישה כרכים לחקירה והשופט מגביל אותך בזמן, חשוב שתדע להבחין בין עיקר לטפל”. 

נשיאת בית המשפט המחוזי מרכז הילה גרסטל: צריך להכיר את העד, כבר בשאלות הראשונות לנסות להבין מי הוא. יש את העד הפטפטן, העד השחצן, העד שתמיד יגיד לך לא גם אם תבקש ממנו לאשר איזה יום היום. צריך להבין את האישיות שלו, ולשאול שאלות בצורה שמתאימה לכך. מי שאוהב גישה חיובית, תשאלו אותו בצורה כזו והוא ילך איתכם כברת דרך. לגבי העד הפטפטן – הרבה עורכי דין קוטעים אותו ואומרים לו ‘תענה לי בכן או לא’. אבל הרבה פעמים הוא עושה לכם את העבודה, הוא מפטפט טוב ורע. הכי חשוב, כשאתם שומעים תשובה שטובה לכם, אל תעצרו ותגידו ‘אני מבקש שזה יירשם בפרוטוקול’. צאו מנקודת הנחה שהכל נכתב בפרוטוקול, ככה העד מבין שאמר משהו לא בסדר וינסה לתקן את עצמו…”.

אבל לא. דבורה ברלינר לא מציעה “המלצות ואזהרות שעליהן תיק יקום או ייפול”, אלא “המלצות ואזהרות” איך לשאת חן מלפניה, אפילו על חשבון עניינו של הלקוח. ואם אלה אכן “המלצות ואזהרות” שעליהן תיק יקום או ייפול – פשיטא שכדי לזכות במשפט אתה צריך ללקק לשופט, במקום לעשות מלאכתך במקצוענות, ו”בנאמנות ובמסירות” לעניינו של הלקוח.

..

בשאלה מתי לצפות לסיכומים בע”פ אומרת הנשיאה הילה גרסטל:

“סיכומים בכתב, כשעורך הדין יושב במשרדו, מסדר את מחשבותיו ומנתח את הסוגיות, מקלים עליי כשאני כותבת את פסק הדין. לגבי סיכומים בעל פה, אני חושבת שכעורכת דין הייתי חותכת ורידים אם היו מבקשים ממני לסכם בעל פה מיד אחרי שלב ההוכחות. יש גם הרבה בעיות בסיכומים בעל פה – נופלות המון טעויות הקלדה מצד הקלדנית, הסיכומים גוזלים גם זמן אולם – במקום לשמוע עוד תיק הוכחות אני צריכה לשמוע סיכומים בעל פה”.

אבל לדבורה ברלינר לא אכפת שתחתכו את ורידיכם:

“ההעדפה שלי היא לגרום לכמה שפחות יערות גשם להיכרת. גם שופטים יודעים לחפש אסמכתאות ופסיקה, לא צריך להגיש כרך שלם. ברור שאם יש מסמכי עסקה צריך להגיש אותם, אך בכל ההתנהלות מסביב, הצפה באסמכתאות ובקשות לא תורמת הרבה. עורכי הדין – תהיו מוכנים בתיק בסדר גודל בינוני לסיכומים בעל פה. תאמינו לי שזה לטובתכם. כשמסכמים מיד בגמר שלב ההוכחות, המציאות מוכיחה שפסק הדין יינתן יותר מהר”.

כן, ברלינר לא רוצה ש”תציפו” אותה, לא בבקשות לא באסמכתאות. היא רוצה לשחק לבדה על המגרש שלכם. כן, כן, אם תפסיקו לבלבל לה את המוח, “המציאות מוכיחה שפסק הדין יינתן יותר מהר”. אבל מה עם האיכות, גברת ברלינר?!

דבורה ברלינר רוצה להגיע כמה שיותר מהר לבית המשפט העליון, שם היא כבר הייתה, אבל כאשר פטרונה, חה”כ שאול יהלום, חדל להיות חבר הוולב”ש, וגם נשיא ביהמ”ש העליון, אהרן ברק, ושר המשפטים יוסף (“טומי”) לפיד, שותפיו לדיל עדנה ארבל לעליון, תמורת דבורה ברלינר, היו לנחלת ההיסטוריה, חזרה הגברת למחוזי תל-אביב תמורת “פרס הניחומים” – תפקיד הנשיאה של ביחהמ”ש המחוזי.

כעת, כאשר השופטים מתחרים ביניהם – לא, חס ושלום, על איכות הפסיקה, אלא על קיצור הסחבת, ככל ש”פסק הדין יינתן יותר מהר”, כן תקצר הדרך לקידום.

ועל כך אמרינן: לגמור מהר, ולרוץ לספר לחבר’ה.

אה, כן, שכחתי … אני לא מזלזל ביערות הגשם, אבל תפקידו של שופט הוא לעשות צדק עם המתדיינים לפניו, ואת הדאגה ליערות הגשם עדיף לו שישאיר לאחרים.

..

הנטייה “לגמור מהר” משחקת אצל ברלינר גם באשר לשאלה מתי תיכתב הפסיקה – מיד עם סיום הדיון, או אחרי למידה לעומק של התיק – אומרת הנשיאה הילה גרסטל:

“בתיקי הוכחות אני חושבת שמגיע לצדדים שלא אתן פסק דין על אתר. אני מרגישה שזה יותר הגון מצדי שאקח את התיק, ואקרא אותו שוב מההתחלה ועד הסוף. הרי תיק לא מתנהל בצורה קוהרנטית. אתה קורא תצהיר עדות ראשית ואחר כך עורכי הדין מביאים את העדים בסדר שנוח להם. אנחנו בני אדם, ולא תמיד בכל נקודת זמן אנחנו יכולים לראות איך העדויות מתיישבות עם התמונה המלאה. קורה לי שאני כותבת פסק דין, הולכת לישון ואז חושבת: רגע, אולי העד הזה בעצם לא משקר? אולי הדברים מסתדרים אחרת? אלו דברים שלא היו קורים בעת מתן פסק דין במקום”.

אבל אצל ברלינר ההגינות לא ממש משחקת תפקיד:

“אני חסידת השיטה (של כתיבת פסק הדין בו-במקום – ש’ נ’). אני גומרת ככה 80%–90% מהתיקים באולם. זה לא מתאים לכל תיק, בוודאי לא ל”תיקי ארגז”, אבל אין דבר שמשתווה לזה. לדעתי, זה הדבר הנכון והטוב ביותר. אם השופט לא בטוח בעצמו והוא רוצה להתלבט או לעיין בחומר – אז כמובן זה בסדר, אבל במצב רגיל, אין סיבה לא לעשות זאת”.

כן, פתח-המילוט כבר מוכן: “אם השופט לא בטוח בעצמו והוא רוצה להתלבט או לעיין בחומר – אז כמובן זה בסדר, אבל במצב רגיל, אין סיבה לא לעשות זאת”, אבל השאלה היא מה  קורה אם “במצב הרגיל” השופט יותר מדי בטוח בעצמו, ולא מרגיש שהוא הולך לתת פסק-דין איום ונורא, מטופש להחריד?

______________

עוד על דבורה ברלינר (דגימת-אקראי בלבד):

כוהני הסגנון לא מבינים דבר בתעבורה

דבורה ברלינר (השופטת) מקשקשת בקומקום, ומאשרת מהמקפצה

מושחתים, נמאסתם! ערעור פסלות על השופטים דבורה ברלינר, זאב המר, תחיה שפירא

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש