אני מוותר על הסדרי הראייה הללו!
|
מכתב מאב אשר נשבר לו להילחם ב”הסדרי הראייה” המבישים, אל פקידת-הסעד
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
לכבוד” הגב’ טרוס אקרמן
פקידת סעד לסדרי דין
מועצה איזורית גליל עליון
טרוס שלום רב,
אני החלטתי “להרים ידיים”.
הגעתי להבנה מסויימת שלא משנה כלל כמה אתאמץ לראות את מיה וטל שלי. זה יסוכל מחדש בטענות מופרכות חדשות כאלה ואחרות.
זה הפך ממש ל”משחק ילדים”..(שלא לומר “משחק בחיים של ילדים”…) מה גם שאין ביכולתי לעשות יותר מדי בנידון.
כל יום שני, שוב מחדש אותו הסיפור: בקשה, תגובה, וחוזר חלילה!…
החיים הרגילים – שאינם תחת עינם הפקוחה של בית המשפט – יאפשרו לשירה ביתר קלות לעשות עוד ועוד להרחיק ממני את ילדיי או לכל הפחות לצמצם את הקשר למינימלי, כך שהקרב האמיתי, הקשר עם מיה וטל, הוכרע מראש. ולמרות שאין לי מושג ירוק למה כל זה, נגמרו לי הכוח והאנרגיות להילחם בתחנות רוח. אם ככה העניין מתנהל תחת בית משפט, אז מה יהיה בהמשך?
אני מוותר כאמור גם על הסדרי הראייה הנוכחיים, ובטח ובטח לא אגיע לשום מרכז קשר כזה או אחר.
אתמול בערב (יום שני, כרגיל) קיבלתי שוב בקשה שלה למנוע את המפגשים שלי עם מיה וטל, בתואנה מופרכת כי הפרתי את הסדרי הראייה ב 26.10.2011, כמו גם בקשה לביזיון בית משפט מבחינתי הזוי, לא הוגן וכואב לא פחות, ומה שכמובן אינו נכון ומתועד כל המפגש, משלב האיסוף בשער הקיבוץ יחד עם ידידי אלון פייג, דרך כל המפגש לכל שלביו, ואף שגם אלון וגם המלווה השני, איציק צור, שהו עמי ביחד עם מיה וטל עד השעה 16:00,שם נשאר עמי איציק צור, ידידי המלווה השני ששמו נמסר לך, ואף תיעד את כל שאר המפגש, כולל הפרידה הקשה שלי מהילדים שסירבו ללכת בבכי תמרורים וזעקות שבר, ודרשו להישאר עמי ואף דרשו זאת מאימם, עד שלבסוף, אחרי תחנונים וממש קריעתם מידיי, אני הכנסתי אותם לרכבה של שירה. כאמור, הכל מתועד בוידאו. הכל!!!
אינני מקבל שום טענה בכל מה שנכתב על ידה ובאי כוחה, אהיה מוכן להעביר אליכם קלטות שלמות של המפגשים שלי עימם.
שלשום הסרתי מעליי ייצוג משפטי של העו”ד שלי, אחרי חוב של כמעט 100,000 שקל (84,000 רק לעו”ד עינת גלוסר עד עכשיו, לא כולל אגרות, פגישות לחוות דעת פסיכיאטר פרטית שהוצאה, הדרכות הוריות פרטיות ועוד..), וכל זה, טרוס, רק מלהתגונן ולבקש להיפגש עם ילדיי, כשכל מפגש שהחל בבקשה של שירה לבית המשפט לבטלו בעילות זדוניות וכואבות לא פחות עלה לי במעל 5000 שקל, שלא לומר כל תגובה ושטות אחרת נגדי עלתה הרבה יותר מזה, מסתבר.
עקב המצב הנ”ל, ולצערי הרב, נלקחה ממני בכלל האפשרות להיאבק על “חפותי” כאדם רגיל ובריא מן המניין, כמו שתמיד הייתי וכמו כולם בכלל, ולהוכיח לבאי כוחה של שירה, לבית המשפט הנכבד ולגורמי הרווחה – שאני אבא יותר מראוי לטל ומיה שלי, בפרט שהם אלו ה”יעד” הנצחי היחידי והיקר לי ביותר בחיים האלו.
זוהי הכרה אמיתית במצב כלכלי נתון בו ילדיי נלקחו ממני לא במסגרת גירושין של בני זוג, אלא במטרה למחוק אותי מחייהם. לא פחות מזה טרוס! לצערי, אין הפרוטה נמצאת בכיסי על מנת להיאבק על מימוש זכותי האבהית כלפיהם.
מעבר לכך, אך בעקבות על התנהלות זו, הקשיים הנערמים עליי בעקבותיה, וכמו גם ההתעלמות של גורמי הסעד והמשפט, אני “מרים ידיים” מהמשחק הזה. אני מבין שהמפגשים שלי עם ילדיי גורמים לשירה עוול נוראי ממש ואי נוחות. נפשית שגורמות לה לרדת לפסים שאין להם כל קשר לגירושין בכלל ולבני אנוש בפרט.
מעולם לא הפרתי שום צו או החלטת בית משפט. נהפוך הוא, עשיתי את כל המאמצים האפשריים ויותר מכך ע”מ לבלות 20 שעות בלבד עם ילדיי בכל שלושת החדשים האחרונים. כמו כן גם ניסיתי כמעט הכל, כדי להוריד את מפלס העויינות הלא מוסברת של שירה כלפיי.
הפעלתי את כל מי שרק יכול לעזור, עשיתי הכל לפי הספר, רק כדי לראות את מיה וטל שלי מס’ שעות יקרות. לא עלה בדעתי ולו לשנייה אחת בודדה להפר הסדרי ראייה עימם, שכן הצפייה לכל רגע קט במחיצתם גדולים לעין שעור מהכל. לצערי הרב, נגלה לי בכל שבוע מחדש, שזה כנראה גדול על שירה, ועכשיו, לצערי – גם עליי.
לאט לאט הבנתי שאני נלחם בטחנות רוח. כן, הבנתי שכאשר הצד שיש בקרבו כל כך הרבה שנאה ורוע, והוא זה שמגדל את ילדיי, מפיץ את משנתו השגויה לגבי אביהם לכל עבר, למשפחתו, חבריו, דודיו, מכרים משותפים וכו’, וה”הפסד” לכאורה כבר מונח לרגליי.
אז למה בדיוק אני נאבק ? אין לי שום מלחמה כלפיי שירה, מעולם גם לא הייתה כזו. לא במסגרת ממון שאין לנו, ולא בכל מישור אחר, לפחות מבחינתי.
הבנתי שלא משנה מה אעשה, הילדים יספגו את התחושות הקשות הללו שלה כלפיי עם הזמן, ויתרחקו עוד ועוד. לא משנה מה אעשה כל חיי, ראיתי את הניצנים כבר עכשיו. בכל טלפון, גם שטל סיפר לי מיוזמתו ש”אמא וסבתא וכולם כועסים עליי בקיבוץ”, הבנתי שקורים דברים שלעולם לא יהיה לי כל שליטה עליהם. לעולם!
אין לי לא רצון ולא אנרגיות להמשיך ולהיגרר למשחק הזה של שירה ושל באי כוחה ומקורביה. נגמר לי, פשוטו כמשמעו.
עדיין לא ברור או מובן לי כלל איך האישה שהייתה לצידי ואני לצידה – אם ילדיי! – הפכה להיות השונאת הגדולה ביותר כלפיי בעולם הזה. שנאה כל כך גדולה שאפילו את ילדיי לקחה ממני בעורמה, מיה וטל שלי, בשר מבשרי ונשמתי שלי, והכל במסווה מחושב שטוען שאני ממש מסוכן. לה, לילדיי, לציבור, מפחיד, אלים. שניסיתי לקחת את חיי?
איך מישהו שעבר בכלל את החודשים האלה כמוני ונשאר בריא בנפשו יכול בכלל לעשות כן מקודם, איך? איך מוחקים פתאום מבנאדם ברגע גם את משפחתו וילדיו, בת זוגו, אשתו, ול”קינוח” לוקחים את המהות שלו בעצמו , את שמו הטוב, מספרים עליו שעשה כך וכך לאשתו וילדיו… ככה בקלות ראש ובהינף עט מחודד, כאילו הוא לא קיים בכלל. קובעים גם את הרגשות שלו, האישיות שלו. מוחקים הכל, ויוצרים כלפי העולם שממול דמות אחרת, רעה, מפלצתית ממש…מפחיד!
אז איך אפשר להישאר באמת אותו האדם אחרי דבר שכזה, איך? אי אפשר באמת, הצלקות גדולות מדי!
החתכים עמוקים מדי מכל הכפשות השווא, שרק שנינו, אני ושירה, יודעים את גודל ועוצמת הפגיעה בי, החזקה כל-כך. חתכים שיותירו צלקות לכל אורכו ורוחבו של ליבי, ובכל זאת, בכל יום חדש, שירה ממשיכה ויורה, ללא כל אבחנה וכיוון, רק שמשהו יפגע כבר ויהיה אנוש מספיק להפיל אותי לקרשים.
לא ברור למה צריך בכלל את כל זה. לא מובן. תמיד אשאר עם ה”חור” הענק הזה – מה יכול היה לגרום לאדם כמו שירה להפוך לכל כך קר, מחושב וזדוני כלפיי. כלפי כל אחד למעשה, ובעיקר בראש בראשונה, כלפי מיה וטלוש שלנו.
ה”גולה” הענקית הזאת שתקועה לי בגרון כבר שלושה חדשים, נראה שלעולם לא תחליק למטה לבטן. כל היצר הזה הוא חד צדדי בצורה מובהקת. כפי שהסברתי לך כבר, טרוס, אין לי חלק ב”אי-יציבות” בינינו כאן. זה של שירה בלבד הפעם, ולמרות שתחפה על האמת בסיפורי מעשיות ואיסוף לובי לבני ביתה ומקורביה.
למרבה הפלא אפילו עצוב לי עליה, ובשבילה. לשאת נטל אדיר של הידיעה שהיא זו שלקחת את המושכות של הכרכרה הדוהרת לתהום, והאחריות לגורל נפשם של ילדיי מיה וטל היקרים מכל, אחריות כמעט אלוהית הייתי אומר אם הייתי אדם מאמין בהשגחה, וזה כבד!
העלבון והכאב שלי מההתנהלות הנ”ל צברו אצל כולם עוד ועוד תאוצה והפכתי ממש כמו לפיון במשחק שזז בידי כלי משחית, בדמות עו”ד, פקידות סעד ועוד כל מיני גורמי רווחה שמכורח המציאות והמיקום הגיאוגרפי, הפכו גם הם באי כוחה של שירה. כל אלו המשיכו במהתלה בגדולה מכל, אולי מבלי ידיעתם, אך לעולם לא אבין מה יכול לגרום לאמא לנתק כך מאב את ילדיו. לעולם! ועוד לעשות מאמצים כבירים למנוע אפילו את המעט שיש לי להיפגש עם מיה וטל. המעט שעלה לי במאמצים ומשאבים כבירים, עשתה הכל ממש, לאזור את כל כוחות-האופל היצירתיים ביותר כדי להרע ולסכל כל קשר בינינו. בכל יום שני, קבוע, ניסתה שוב ושוב ללא הרף!
אז אוקיי, הבנתי. זו מלחמה אבודה מראש בשבילי. החיים הרגילים של מיה וטל, ושירה עימם, הם לא יתנהלו תחת העיניים הבוחנות של בתי משפט ודיונים. ב”חיים האמיתיים” לא תהיה לה כל בעיה להמשיך בקלות בלתי נסבלת וכואבת מנשוא, ולהצליח לעשות כרצונה ולהרחיק ממני את מיה וטלוש, אם ככה זה קשה עוד במסגרת החוק אין לי שום סיכוי ממשי ב”חיים האמיתיים”. אני מרים ידיים!
מה שהכריע את הכף סופית וגרם לי להרים ידיים זה הריחוק מילדיי. הבדידות הזאת בלי מיה וטל. ביום אחד הם נעלמו ממש מחיי, ואני מחייהם, וכולם שותקים, ממשיכים כרגיל.
לאט לאט הבנתי. כן, הם באמת מתרחקים ממני כל יום ביומו עוד יותר… ואני עדיין, כבר שלושה חדשים בכלוב הזה, כל היום רק מנסה להבין, למצוא פתרונות, לנסות להתמודד איכשהו עם העובדה שהם לא איתי. שלא אלווה אותם לגן, לבי”ס, לשיעורים, לחוגים, לחברים שלהם. אפילו שיחת טלפון עולה לי ב”דם” ממש, כבר עכשיו. הם לא יצרו קשר עימי ביוזמתם או של אימם אף פעם, כבר מעל שלושה חדשים. מה יהיה עוד חודש, עוד חודשיים, מה יהיה? כנראה רק יותר רע לכולם, ובעיקר למיה וטל היקרים ביותר והחשובים מכל.
אז מבחינתי זה מספיק. בשבילם בלבד – שתיקח אותם לקיבוץ אליה, לתמיד, ושתשמור עליהם כבבת עינה ! זה הכל.
אני במידה ולא אצליח לארגן את הסכומים למסוגלות הורית, ולא יצלח בידי לקבל הסדרי ראייה מורחבים גם לאמצע השבוע – לא אגיע לשום “מרכז קשר”, כמובן. אעדיף להשקיף עליהם מהצד מאשר לשמש להם כעוד “דוד” נחמד שגר רחוק ושנוסעים אליו המון המון זמן. לביקור משוחד מראש על ידי שירה, “ביקורי ניחומים” שכאלה בסופי שבוע בלבד! לא מגיע להם כזה אבא!
ולמען האמת גם אני לא ארצה להיות להם ככזה. דמות הערצה מעורפלת. לא אהיה “פרס ניחום”.
טרוס, רק שלא תביני משהו לא כשורה, אני כותב מסמך זה בדעה מושכלת וראש צלול לחלוטין, אינני “מסכן” בשום אופן, או ב”בעיה נפשית” או כל משהו אחר שמישהו ירצה לקחת מכאן, למנף אותו עוד קצת ולשמש אף את זה כנגדי (אפילו שברור לכולנו שהכל היה כלא היה, ומעולם לא ניסיתי לפגוע באיש ובטח ובטח לא בי – מקווה שיצא לך לעבור על הדו”ח של הפסיכיאטר, וטענתו הברורה שם כי אני ללא שום בעיה ואילו בסוף הדו”ח, שימי לב שציין כי לעניות דעתו שירה צריכה להגיע דחוף לפגישה עם גוף מקצועי כזה או אחר. הוא ציין דחוף, טרוס, ושימי לב למסקנותיו הגורפות חד משמעית כלפיי וכלפיי שירה בסוף הדו”ח).
טרוס, אנא הביני, זהו שיכלול של מצב מובהק של חוסר ברירות. הבנה מסויימת במיותרות בניהול מערכה מיותרת שכזו, ומזה שאין לי, ולא יהיה כנראה, פרטנר גרוש אמיתי, בעל רצון בסיסי בהכרה באבהותי וזכותי לממשה כלפי טל ומיה שלנו, ואמון בניהול שיח שותף עתידי של אורך חייהם, שותפות בלקיחת החלטות, בתמיכה ואהבה וההשפעה על גורל עתיד חייהם, כילדים להורים גרושים.
אני, על מי שאני, לא אוכל לוותר – לא אגיע לשום מרכז קשר בשום מצב שהוא, אינני “אובדני” או “חולני” כפי שאתם מנסים לתאר אותי בכל דרך רעה אפשרית. על זה לא אתפשר לעולם כלפיי אף בית דין ועבור אף אחד, וכן, טרוס, גם לא עבור ילדיי היקרים לי מכל. אחרת אין לי טעם שיקראו לי אבא בכלל. יש מידות פנימיות שלי שלא אסכים לסלפן. אי אפשר להכריח בן אנוש בר דעת “להודות” שהוא אינו כזה.
אז אולי הרווח כיום נראה כולו של שירה, או גם הוריד מהגב שלכם “כאב ראש” בדמותי – חבל שההפסד כולו של מיה וטל, ורק אח”כ שלי…
היום, ממש דקות לפני כתיבת מכתב זה חזרתי מתחנת משטרה לחקירה עקב תלונה שהגישה שירה כלפיי על טענה שקרית להפרה של הסדרי הראייה ב 26.10.11…
לאחר שהבאתי לחוקר את סרטי הוידאו של כל המפגשים ולאחר ששוחח עימך ועם המלווים שכל המפגשים התקשרו אליי מהמשטרה על סגירת התיק באופן גורף ואף המליצו לי להגיש תביעה בבית דין אזרחי על עגמת הנפש והנזקים שגרמו לי תלונה זו במשטרה. כאמור, איני ממשיך במלחמה הזו, לא אגיש כל תלונה משום סוג שהיא, כל בקשה ואף חדל בכאב גדול לנסות וליצור קשר טלפוני עם ילדיי, שכן כל שיחת טלפון מוקלטת ע”י שירה ומתומללת כרצונה ברוע ללא מעצורים כדי להראות שהם אינם “ששים לדבר איתי”, כלשונה ושאני “שם מילים בפיהם”. מה שהפוך לגמרי כמו שתצפי בכל קטעי הוידאו קורעי הלב שאשלח אליכם בדואר.
עד לאן זה יוביל..? אינני בנוי למשחקי שרירים מיותרים והפרחת שקרים והכפשות, שכולם עומדים מהצד ומביטים… וזהו.
זה לא אני. אני לא בענייני קרבות לא הוגנים עם מטרות נלוזות, וחבל שלא אוכל לגדל את ילדיי על ברכי הערכים הללו.
רק היום גיליתי כי העו”ד של שירה הינה מטעם לשכת הסיוע של בתי המשפט, מה שאומר שהיא מתוגמלת ישירות על כל הגשה של מכתב, תלונה, תביעה וכל תגובה כזו או אחרת, לכן ברור שכל מסכת תלונות-הסרק והשקרים הינם בעלי אופי חסר תום לב שלא לומר הונאה של ממש, ואני שומר לעצמי את הזכות להתלונן על התנהלותה זו בלשכת עורכי הדין.
אני אייצג את עצמי במקרה הצורך בכל דיון עתידי. אני מוותר מראש על ההתמודדות המשפטית. אם זה “בנק המטרות” שהצבתם נגדי לפני חדשים רבים, אז ניצחתם!
כאמור, אני מוותר על הסדרי הראייה הללו שגוררים שבוע אחר שבוע, נזקים בכל המישורים, ולכולם מסביב, נזקים רגשיים, כלכליים שלא לומר על מפח נפש של ממש!
כמו כן אני מוותר עם מרכז קשר כזה או אחר.
שלחתי מכתב זה גם לשירה עצמה ולעו”ד שלה כמו גם בקשה ברורה שיעבירו אליי את כל התביעות שלהם, ולו רק כדי שאוכל לתת להם כל שביכולתי, כל התביעות שלהם כלפיי, כל הרכוש, העסק, הרכבים, הבית. הכל, למעשה, ללא כל סייג ועניין, כדי לסיים את כל התיקים האלו וללכת ממקום חשוך זה.
לא אתפלא אם גם מכתבי זה ישמש כנגדי בדיון הקרוב, אשא בהשלכות אלו בעצמי.
בברכה.
ירון דן
0544614076
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש