ב”ה

                                                        ירושלים, נר שלישי של חנוכה, התשס”א

                                                                     24 בדצמבר, 2000

לרב בני אלון, שליט”א

אין חדש תחת השמש. בעבר תמכו אנ”ש בביבי כ“רע במיעוטו”, ולא הבינו שרע הוא רע, אם פחות ואם יותר. אין לבחור ברע במיעוטו, אלא, בטוב במירבו, ולא להיכנע מראש לקביעה – “זה לא ריאלי”. גם שיבת-ציון לאחר אלפיים שנות שואה, היתה לגמרי לא ריאלית, כך גם כל נצחונותינו, בעז”ה, אבל, זה קרה. אנו נצטווינו לבחור בחיים ובטוב!

איש לא האזין, כאשר נתניהו הצהיר מפורשות: “הסכמים בינלאומיים יש לכבד”, כשהוא מתכוון לחתימותיהם של פרס ורבין, באוסלו, על הסכמתם לתכנית-השלבים הערבית. כולם אצו רצו לבחור בביבי לראשות הממשלה, בהמלצת ערוץ 7, שאותו, כמו את חברון, השליך ביבי לכלבים.

כל המשתתף בבלוף, הנקרא “הדמוקרטיה הישראלית” נותן הכשר לשיטה, המאפשרת לנציגי רוצחי העם היהודי וליהודים, המשתפים אתם פעולה, לא מאהבת השלום אלא משנאת ישראל, לקבוע את גורל העם היהודי.

ביבי מסר את חברון במקום להעמיד לדין את ראשי “מחנה השלום” ותעמולניו, ותרם בכך לקידום הקונספציה הערבית-“ישראלית”, שרצח יהודים סוחט ויתורים. הקונספציה הזו, שקל מאד להזימה, ע”י פקודה לחסל את ערפאת ואת חבר המרצחים אשר עמו, מפילה בנו חללים מדי יום, ואריאל שרון משחק בכסאות מוסיקליים, במקום לשבור את כל הכלים; במקום להפוך את הכנסת על פיה, במקום לאיים בפוטש צבאי, אם לא ייפסק רצח יהודים, בברכתו ובעידודו של “מחנה השלום”, הוא מבטיח לנו “שלום”, ולאהוד ברק את תיק הבטחון. כן, לאותו אהוד ברק, המצהיר באזני המרצחים, כי לצה”ל אין פתרון. אכן, לצה”ל אין פתרון, כי ל”פודלים”, העומדים בראשו, אין אינטרס למצוא פתרון כזה. הם רואים את ייעודם בהגנה על ה”שלום” ועל כסאותיהם העתידיים בכנסת.

לאחר שהניח לפורעים לחסל 15 יהודים, כ”תגובה” על פתיחת אתר יהודי היסטורי, חיבק ביבי בשתי ידיו את ידו של רב השטן, ערפאת, ימח שמו וזכרו. היתה זו הקדמה לאירועים הפוקדים אותנו מאז ראש-השנה הזו. כולם אשמים, כולם! כולנו, השותקים לנוכח הפשע העצום והנורא המתבצע נגד העם היהודי בארצו, כולנו, העומדים על דם אחינו ואחיותינו ומניחים למנוולים, מהרסינו ומחריבינו מבית, להביא עלינו חורבן, באמצעות בני טיפוחיהם, הדחלאנים והראג’ובים למיניהם.

כל מי שעיניו בראשו צריך היה להבין מאז ימי ה“סזון”, כי מה שמניע את האנשים האלה, היא שנאת-ישראל; לא על הדרך אנו חלוקים, אלא, על המטרה ועל המהות. האשמים במצב אליו התדרדרנו, לא פחות משונאי-החינם, הם אוהבי-החינם; לאלה כלאלה חסרים יסודות של מוסר! הגשת הלחי השניה היא תורה נוצרית, ששום נוצרי אינו מיישם, רק היהודים… כמס-שפתיים וכעבודה על הפסיכולוגיה של המתנגדים לשרון, מ”ימין”, אמרת שלא שכחנו את פינוי ימית ואת ההליכה לוואי. גם לא שכחנו ששרון עמד על רגליו ומחא כפים לאותה מפלצת, שגירדה את פצעינו במחצית הדיסקית של זכריה באומל, שאין לו דורש. כי “ישראל” אינה מפקירה דיסקיות בשטח, רק יהודים. אז למה לבחור בו? זוהי תיסמונת האשה המוכה, המאמינה לבעלה המכה, כי הוא ישתנה לטובה, וסולחת לו, עד המכה הבאה…

כל המועמדים, מימין ומשמאל, מבטיחים לנו “שלום”, כלומר, אין הבדל עקרוני ביניהם; כולם משקרים, כולם מוכנים למסור את ארץ ישראל, שהרי זו הכוונה, כשמדברים על “השלום”, ההבדל בגובה המחיר. וגם זה כתעמולת בחירות, כי, בסופו של דבר, כל ה”ג’נטלמנים”, מכבדי-ההסכמים – אלה המבקשים למצוא חן בעיני הגויים ולקבל מהם פרסים, על שהם עושים בשבילם את העבודה, ואלה שמשימתם קשה יותר, למצוא חן גם בעיני הגויים וגם בעיני מהרסינו ומחריבינו מבית – ימסרו את ארץ-ישראל, עד גבולות 1967 ועוד יותר… כי מי שימסור פחות, יהיה “אשם” במלחמה הבאה….

המלחמה הבאה תפרוץ בכל מקרה, כפי שאתה יודע, היטב, השאלה היא אם נכון, מוסרי וחכם להתבזות לפני-כן ולחלל שם שמים ברבים, או להכריז על מרד יהודי מיד – הימנעות מהצבעה למוסד המושחת – הכנסת, וקריאה לבנים להיבדל מצבא ההגנה על ה”שלום” ועל כסאות מפקדיו בכנסת.

בזאת ייבחן המנהיג – בהימנעות מהזכרת המלה “שלום”, בחזרה לתהליך שיבת-ציון, וכשלב ראשון, שיבה לכל המקומות שנמסרו לפולשים עקב הסכמי קמפ-דייויד הראשונים והאחרונים, ועקב הסכמי-אוסלו, הכאת הפולשים המרצחים, עד כי לא יוכלו לעמוד, וגם לא לשבת לחתימת הסכמים, וסילוקם וסילוק כל זכר להם, מהר-הבית!

חנה אייזנמן