ב”ה

טיפול שורש  ג. אוהבייך, ארץ ישראל, אשנא

איפה ארץ ישראל

הרצל:

“…אף אחד לא חיפש את הארץ המובטחת היכן שהיא נמצאת,  והיא נמצאת קרוב מאוד – בתוכנו! הארץ המובטחת היא היכן שאנו עושים אותה – בארגנטינה, באוגנדה, בסיני, בפלסטין או בטימבקטו”.

הרצל חידש חידושים לבקרים. לעיתים היו אלה תוספות על רעיונות שכבר העלה, ופעמים היוו אלה סתירות לרעיונות קודמים שלו. ואם לא די בהפכפכנותו שלו, הרי, חסידיו השוטים הוסיפו בלבול על בלבול, במאמציהם להציגו כבעל רעיון גדול אחד, “אבי הציונות”. המגדירים “אבי הציונות המדינית” מדייקים יותר, אבל, המלה “ציונות”, כלל, אינה במקום, למעשה, אין לה מקום בעולם. זו הגדרת הסוואה לתנועה האוטואנטישמית, מיסודו של תיאודור הרצל, יהודי מתוסכל מיהדותו, שביקשה לעקוף את היהדות ולהגיע למקום ראשון…

תכנית-אוגנדה של הרצל הביאה למחלוקת קשה בעם, זה היושב בקונגרסים וזה היושב בציון. היריבוּת היתה מרה, ושנאת “ציוני אוגנדה” ל”ציוני ציון” היתה עמוקה, כפי שרק מנוכרי ישראל יודעים לשנוא.

פרופ’ יוסף קלאוזנר, שהשקיע את כל כוחותיו הנפשיים, לצד מנחם אוסישקין, במלחמתם נגד תכנית-אוגנדה, חלה, ונאלץ לפרוש מן הקרב. וכך הוא מספר: 

(תהלים פרק לד), הם סרו מן הטוב, ומה נשאר? רע, רע, רע ומרושע! והרישעות היום מרקיעה שחקים!!!

הקו המנחה היה הטבת התנאים הפיזיים ובשום פנים ואופן לא הרוחניים; את הרוח הם רודפים! זו ה“ציונות המדינית”, הממשיכה לדרוס את הווית העם היהודי ואת עצמיותו, על כל השלכותיהן – עם, תורה וארץ.

ראיה לעובדת היות ה”ציונות” סתם כינוי-הסוואה לתנועה מסוג אופנת “אביב העמים”, ולא תנועה יהודית, היא התחלקותה, למשל – ל – “ציוני אוגנדה” ול – “ציוני ציון”, כלומר, התנועה האנטישמית הזו, לא היתה מחוייבת לארץ ישראל-לציון!! והיה זה דווקא “אבי הציונות”, שהיה מוכן למסור את חייו ליישום תכנית אוגנדה, התכנית שנועדה להעביר את היהודים ממקום למקום בגולה. כלומר, להמשיך את מורשת “היהודי הנודד”! עיניה לא נישאו אל המנוחה ואל הנחלה. והיו אלה ה”מורדים”, שהיו “נודניקים” בדרישתם לציון…. לכועסים הוא הבטיח שזהו רק שלב בדרך לציון… כלומר – הרע במיעוטו, סיסמת ה”ציונים” מאז היווסדם – להבהיר לגויים שארץ ישראל לא ממש חשובה ולהמשיך ולקבע בהם, עד עצם הרגע הזה, את העובדה שאנו מכירים בכך, שהארץ שנויה במחלוקת. גדולי הפושעים נגד העם היהודי, מנהיגי “ישראל”, מדקלמים, השכם והערב, בכל יום, תמיד: שתי מדינות לשני העמים… המנהיגים האלה, כפי שכבר ציינתי, לא פעם, היו צריכים מזמן לעמוד לדין על פי תקדים משפטי-נירנברג. זהו עמלק, המצדיק קבל עולם את השמדתנו בארצנו על ידי ה”עם” השני, שעדיין לא קבל את “מדינתו”, וכאן נחזור על השבועה שלנו – לא נשכח ולא נסלח, לעולם, על כל הנסיונות הציונאציים להחריב את העולם הישן.

“ציונות” = מחיקת זכר ישראל מתחת השמים

“אני מאמין אמונה שלמה כי עוד בקרב עמנו נשמה ישראלית, עברית, אשר די כוח לה לברוא ארץ-ישראל על כל אדמה, בכל האקלימים.”

וכה מובא בדברי ד”ר מרדכי נאור, מהם אנו לומדים שהחינוך לשנאת ישראל נילווה תמיד, ובהכרח, ל”ציונות”, התנועה שלא הנידה עפעף ואף בירכה על “חיסול הגולה” על ידי הנאצים:

אחרי הקונגרס הציוני הששי, ב- 1903, קונגרס שקיבל ברוב דעות את הקו של הרצל, כינס אוסישקין בחארקוב ועידה של מתנגדי אוגנדה. מכל רחבי העולם היהודי זרמו לחארקוב מחאות, שרובן ככולן קבלו על הפגיעה בהרצל, שהותקף בצורה בוטה בועידה זו. בין המחאות שזכו לפרסום רב, היתה מחאתם של 14 מיקירי ראשון-לציון. גם מתישבים מרחובות, גדרה ופתח-תקוה מחו על הפגיעות בהרצל במכתביהם לועידה ולעיתונים יהודיים במזרח-אירופה.

ליחסי היריבות הרצל-אוסישקין היו תוצאות מרחיקות לכת בארץ-ישראל. הרבים, שתמכו בהרצל כמנהיג הציונות, נעשו (לעתים בעל-כורחם) לאוגנדיסטים; המעטים יותר, שנהו אחרי אוסישקין, היו לציוני ציון. כללית, השנאה לאוסישקין הקיפה חוגים רחבים בארץ, שראו בו אדם שהרים יד במלכות. רוברט סנט ג’ון מספר בספרו “שפת הנביאים”, כי כשנודע בירושלים כי הרצל מת, נשמעה טענה כי אוסישקין הוא האשם בכך. הילד בן השבע, אהוד, בנו של אליעזר בן-יהודה, התפרץ הביתה ואיים כי יקח נקם באוסישקין על מות המנהיג. אף אם יש הפרזה בסיפור זה, יש בו כדי להעיד על העוינות הרבה לאוסישקין. בעוד תמיכתו של הרצל ב”תכנית אוגנדה” השפיעה על היישוב מרחוק, עסק באותה פעולה עצמה אחד מבני הארץ, ודווקא מהמקובלים ביותר ב”יישוב החדש” – אליעזר בן-יהודה.

תמיכתו של בן-יהודה באוגנדה היא אחד הפרקים התמוהים ביותר במסכת חייו. מחיה הלשון העברית, שהיה ציוני עוד לפני שהציונות באה לעולם, אמור היה למחות בתוקף נגד כל תכנית המעדיפה ארץ אחרת על ארץ-ישראל. בן-יהודה עשה את ההיפך.
לדעתו של סנט ג’ון, הביוגרף של בן-יהודה, תמך בן-יהודה ב”תכנית אוגנדה” משלושה טעמים: א. הוא סבר, שמן הראוי כי העם היהודי יתרכז תחילה באוגנדה, ירכוש בה חינוך מדיני וממנה יחזור במלוכד לארץ-ישראל; ב. באוגנדה יהיה אפשר להקים צבא שבבוא העת יכבוש את ארץ-ישראל; ג. ההתישבות באוגנדה תרגיע את השלטונות התורכיים ותוכיח להם כי היהודים אינם מבקשים ליטול מידיהם את ארץ-ישראל.
אליעזר בן-יהודה, שהיה מתומכיו של הרצל, נרתם במרץ האופייני לו למען רעיון אוגנדה. בעיתונו “השקפה” שהיה למעשה בטאונו של היישוב החדש (ה”חבצלת” היה אז בדעיכתו ושימש שופר לחוגי “היישוב הישן”) כתב וקרא לתמיכה בלתי-מסויגת ביישוב ארץ מזרח-אפריקנית זו.
בגליון ג’ של “השקפה” משנת 1903, הוא כותב: “מעשי הימים האחרונים האלה מדברים בשפה שאי-אפשר שתהא יותר מבוארת וברורה, כי בגויים לא ימצאו בני עמנו מרגוע, ואין תקוה והצלה להם אלא בהיותם לא גרים גרורים אצל אחרים, כי אם אזרחים במדינה שלהם, תהי המדינה הזאת לעת-עתה איפה שתהיה, תהיה מה שתהיה (ההדגשות במקור), בהמשך דבריו היה בן-יהודה פסקני עוד יותר: “אני מאמין אמונה שלמה כי עוד בקרב עמנו נשמה ישראלית, עברית, אשר די כוח לה לברוא ארץ-ישראל על כל אדמה, בכל האקלימים.”

כעבור כמה שבועות, לאחר שהותקף בן-יהודה שאינו ארצישראלי דיו, הוא משיב:  ארצישראליות שלי אינה ארצישראליות לשמה, לשם הארץ, כי אם לשמו, לשם העם. כן אדוני, העם הוא העיקר ולא הארץ. לו היה אפשר העם והארץ! אך כל זמן שזה אי-אפשר – וזה לפחות לעת-עתה אי-אפשר – אני בוחר לעת הזאת בעם בלי הארץ.”

במשך שנה ויותר פירסם בן-יהודה ב”השקפה” עשרות מאמרים וידיעות בזכות “תכנית אוגנדה”, תחת הכותרת שבודאי הסעירה לבבות יהודיים רבים בעת ההיא: “המדינה היהודית”. ב- 1905 ריכז את מאמריו בנושא בספר שנשא אותו שם ויצא לאור בוַרשה.

בגליון ל’ של “השקפה” (ראשית 1905) מביא בן-יהודה טלגרמה של “רויטר” על צאת ה”תיירה” (משלחת) הציונית לבדיקת האפשרויות להתנחלות במזרח- אפריקה. נרגש ונפעם, הוא כותב: “זה המעשה היותר גדול בדברי הימים של עם ישראל מיום גלותו מארצו ועד היום! והמעשה גדול וחשוב לא מבחינת יציאת דבר מדינת היהודים לפועל, כי אף-על-פי שברור לי כשמש בצהרים כי תשובת הועדה תהיה חיובית בבחינת טיב הארץ והאפשרות לכונן בה מדינה יפה, חופשיה – מכל מקום אני בספק אם נשתמש בשעת הכושר הזאת.”

הספק הרגעי הזה נדחק הצדה ובחודשי החורף של 1905 מדווח “השקפה” בהרחבה רבה על כל צעד ומעשה של ה”תיירה”. הרושם שהתקבל מדיווחים אלה היה, שמשלחת הסקר נוטה להמליץ בחיוב על ההתנחלות באוגנדה. ידיעות על הצטננות ההתלהבות האנגלית בנושא, וכן בדבר התנגדותם של המתישבים האירופים במזרח-אפריקה לתכנית, הובאו בקיצור רב.

בגליון ערב פסח תרס”ה (1905) הופיעה ב”השקפה” כותרת יוצאת-דופן בענין אוגנדה: “לא זו הארץ!” בן-יהודה כתב כי בידו מידע שמשלחת-הסקר עומדת לקבל החלטה שלילית. “בצער ובתוגה עמוקה שאין בפי מלים להגותם כמו שהם, אני כותב את הדברים האלה, אבל כמו שחשבתי לשגעון היותר נורא לא לקבל באיזה מקום שיהיה על-פני האדמה ארץ שתוכל בקרוב להיות מדינה יהודית, ולעוון להחריש בעת הזאת, כן אחשוב לשטות להתעקש בדבר, אם אין הארץ נאותה למטרתה.”

מכאן ואילך נזכר הנושא ב”השקפה” רק לעתים רחוקות. נראה כי בן-יהודה נואש מפעילות מדינית ופנה לעיסוק מרכזי יותר בחייו – כתיבת המלון הגדול.

לציונות המבולבלת, מעצם טבעה המרחף באין ובהבל, היו רעיונות גדולים וקטנים, רק רעיון אחד היא דחתה, את רעיון יהדותו של העם שישוב לנחלת אבותיו – לא יהדות ולא אבות, ועל כן, גם לא ארץ. למחוק כל זכר ל”עולם הישן”. וזו כל משמעות מלחמת החרמה שמנהלת מדינת החזון של הרצל בעם היהודי. זו הסיבה, האחת והיחידה, לשנאה לדבקים במורשת ולארצם – התאווה למחיקת כל זכר ליהדות. אין לזה שום קשר לשלום, להיפך! אין לזה שום קשר לבטחון, להיפך! אין לזה שום קשר לאחדות-ישראל, להיפך, קטבית! רק דמיון חולני מפותח יכל לראות “אחדות ישראל”, באיחוד כל הכוחות לרדיפת היהודים החיוביים מכולם, לא רק כיהודים, אלא, כבני אדם, בכלל. רק חולי נפש יכולים לראות במתן יד לפושעים הגדולים ביותר, לרדיפת עצמם ועמם – “אהבת חינם”. זו שנאת חינם! זו השנאה שהחריבה בית ראשון ושני, ומונעת את בנין הבית השלישי.

מי שנותן יד לעוכרי ישראל להוצאת שנאת-הי ושנאת-ישראל שלהם, מן הכח אל הפועל, הוא אויב ה’, אויב העם, אויב השלום עלי אדמות. תמצית כל מעשיו – סור מטוב ועשה רע! דוד, נעים זמירות ישראל אמר – משנאיך ה’ אשנא – עורבי ה”דמוקרטיה” וה”ממלכתיות” מקרקרים – משנאיך ה’ אֹהב…. למען “אחדות ישראל”, כמובן.