לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

 

 

למשטרה, כידוע, מותר לחקור – בשביל זה היא משטרה.

 

מי שנחקר במשטרה חייב לענות על כל השאלות – למעט שאלות המפלילות אותו.

 

מי שנחקר במשטרה כאשר הוא מוגדר כ”חשוד” – הוא רשאי לשמור על זכות השתיקה, ואינו חייב לענות על אף שאלה.

 

כאשר הנחקר הוא בגדר חשוד, או נעשה כזה במהלך החקירה, החוקר חייב להעמיד אותו על זכותו. ליידע אותו שמותר לו לשתוק, ו”להזהיר” אותו שאם לא ישתוק הןא עשוי להפליל את עצמו.

 

כאשר הנחקר שומע מחוקרו את המלים “אני הולך עכשיו לחקור אותך באזהרה”, הוא אומר לעצמו מי יודע מה הם יעשו לי עכשיו. יעקרו לי ציפורניים, ישברו לי שיניים …

 

אז לא … כאשר החוקר מגיע לשלב ה”אזהרה”, זה אומר שנגמרו לו הטריקים, השטיקים והפוילע-שטיקים, והוא צריך “לסגור” את החקירה, ולהעביר את התיק הלאה.

 

וזה אומר שאם חוקר אומר לך “אני הולך עכשיו לחקור אותך באזהרה”, אתה יכול להתרווח בכסאך ולחייך מאוזן-עד-אוזן.

 

לחקירה “באזהרה” ישנה גם מטרה נוספת, והיא “להכשיר” תישאול קודם של החשוד, שאולי לא ממש נעשה בכפפות-של-משי: להוציא מהנחקר “אישרור” למה שאמר לפני כן לחוקריו. כאשר החוקר, אחרי ה”אזהרה”, שואל את הנחקר, בצורה הכי “חברית”,  אם הוא רוצה להוסיף על מה שאמר קודם – כלומר: הוא הולך “לקראת” הנחקר, ו”מאפשר לו” להוסיף מה שהוא רוצה, והנחקר אומר “לא אין לי מה להוסיף” … אז החוקר רושם “אין לי מה להוסיף על מה שאמרתי קודם”, ונותן לנחקר לחתום על זה … וכאן הנחקר-החשוד נופל למלכודת, שהרי אם הוא חתם מרצונו הטוב על ה”הודעה” הזאת, אזי השאלה אם גם ההודעות הקודמות נעשו מרצונו הטוב, אם לאו, כבר אינה רלוואנטית.

 

·         ראו, לעניין זה: והיה כי תקראנה תאונה עם נפגעים – גירסה מורחבת למאמר שלי מלפני עשור, על שמירת האינטרסים בחקירה המשטרתית ובבית המשפט, במקרה של תאונת-דרכים – ובכלל.

 

האם חייבת הייתה המשטרה לקבל את אישורו של היוהמ”ש לחקירת דנציגר “באזהרה”?

 

לא, היא לא הייתה חייבת.

 

למעשה, אם רוצים להקפיד על המינוח, לא צריך לומר “חקירה באזהרה” אלא “חקירה לאחר יידועו של הנחקר שהוא רשאי לשמור על זכות השתיקה, וכל מה שיאמר יוכל לשמש כראייה נגדו”.

 

אלא מאי? זה לא רק ארוך מדי, אלא גם לא עושה רושם על אף אחד, ולא משיג את האפקט אשר “מרכך” את החשוד ולמעשה מהווה איום על הצפוי לו אם לא “יזמר” וימציא לחוקריו את מה שהם רוצים לשמוע.

 

חוקר משטרה יכול, מלכתחילה, ליידע את הנחקר שהוא לא חייב לומר דבר, וכו’, גם אם הוא, הנחקר, עדיין לא בגדר “חשוד”, אבל אף חוקר לא יעשה זאת כל עוד הוא אינו חייב לעשות כן.

 

הצורך לחקור את יורם דנציגר ב”אזהרה” (דהיינו להכריז עליו פורמלית כ”חשוד”) נבע מכמה טעמים:

 

האחד – לעשות רושם (פעם קראו לכך לעשות אבו-עלי, לעשות דאווינים) על “הציבור הנבער”, שאינו יודע את הדברים האלמנטאריים שאמרתי למעלה מכאן;

 

השני – להגיע ל”סגירה” פורמאלית של החקירה, כדי שאפשר יהיה להעבירו לתביעה הכללית, לשם החלטה אם להגיש אישום, אם לאו.

 

והשלישי – הציפייה שדנציגר ינהג כבוזגלו, “ייבהל” מה”אזהרה” ויתחיל “לזמר”.

 

זאת, כמובן, טיפשות מוחלטת, כי דנציגר כבר לא ילד, וחזקה עליו שהוא יודע את זכויותיו, בין אם הוא “הוזהר”, בין אם לאו (ואם הוא לא יודע – הוא לא יכול להיות אפילו שופט בבימ”ש השלום!).

 

ונניח שהיוהמ”ש לא מאשר למשטרה “חקירה באזהרה” …

 

המשטרה ביקשה מהיועץ המשפטי לממשלה, יהודה ויינשטיין, רשות לחקור את דנציגר ב”אזהרה”, וזה מזכיר את הסיפור הידוע על מפקד המצעד שמבקש מנשיא המדינה “רשות להמשיך במצעד”, ואת השאלה ומה אם הנשיא לא ירשה …

 

אם היוהמ”ש לא מאשר את החקירה באזהרה, יכולה המשטרה לנהוג באחד הדרכים האלה:

 

האחד – לארוז את תיק החקירה, לצרף זר סיגליות קשור בסרט, ולשלוח אותו אל היוהמ”ש, עם פתק האומר “זה מה שיש, תעשה עם זה מה שאתה מבין”.

 

השני – לזמן את יורם דנציגר לעוד “סשן” בחדר החקירות, ולומר לו כהאי לישנא: ראה, אדון דנציגר, לטעמנו החומר שאספנו עד כה מטיל עליך חשדות כבדים, אבל היוהמ”ש לא מאשר לנו לחקור אותך כ”חשוד”, ולכן אנחנו נמשיך את החקירה הרגילה. כעת הברירה בידיך, וביודעך כי כל מה שתאמר בהמשך יכול לשמש כראייה משפטית נגדך, אתה מוזמן להשיב על כמה שאלות שעדיין נותרו לנו …

 

נו, ואחרי הדבר הנכון הזה היוהמ”ש יישאר עם הלשון בחוץ מול עובדה מוגמרת, ויהפוך לשחקן-משנה – אם בכלל – ב-Act I, Scene I הזה, וילמד שעם משטרת ישראל לא משחקים בגרירת-רגליים.

 

הערת-אגב א’: יורם דנציגר שקרן

 

בתיק ערעור לשכת עורכי הדין האחרון שהיה לי בביהמ”ש העליון, לקחתי סיכון מחושב, והודעתי שאני זונח את כל טענות הערעור – והן היו רבות מאוד! – ומתמקד רק בטענה אחת: ההחלטה שבעמ’ 18 לפרוטוקול ביה”ד קמא, לפיה את טענת חוסר הסמכות המקומית יש להעלות בפורום אחר היא החלטה חסרת-שחר, ולפיכך יש להחזיר את התיק לאותה הערכאה, על מנת שתשמע ראיות ותדון בשאלת סמכותה-היא.

 

ומה קבע “כבוד” בית המשפט העליון? ההחלטה האמורה “אינה לפנינו”…

 

יורם דנציגר היה שותף להחלטה השקרית הזאת, יחד עם אליקים רובינשטיין וסלים ג’ובראן.

 

הערת-אגב ב’: בעניין משה קצב, יורם דנציגר נהג כראוי

 

כאשר יורם דנציגר הלך לחדר החקירות, הפעם כ”חשוד” באישור היוהמ”ש, “נזכר” ההמון המוסת וצמא-הדם לכרוך יחדיו את החשדות נגדו ואת ההחלטה לתת למשה קצב “פרס” על מעשי האונס בהם הורשע זה האחרון.

 

צר לי מאוד, אבל העיקרון הנכון הוא שכל עוד פסק-הדין לא חלוט, והעונש, אם יבוצע, הוא בלתי-הפיך, יש לעכב את הביצוע, גם אם הסיכוי לביטול עונש המאסר הוא קלוש ביותר (אלא אם קיים חשש שהמורשע ימשיך במעלליו, אבל משה קצב כבר לא בבית הנשיא ולא במשרד התיירות, וממילא הוא כבר לא יכול לעשות זאת – אפילו השתוקק לכך בכל מאודו).

 

כמובן שכל המבקרים את החלטתו של דנציגר אמרו כי “אם זה היה בוזגלו, דנציגר לא היה מעכב את ריצוי המאסר”. ייתכן מאוד שזה נכון, אבל זה לא אומר שמשה קצב הופלה לטובה, אלא שאת בוזגלו מפלים לרעה.

 

לסיכום: בעניין הזה יורם דנציגר דווקא נהג כראוי, ועל כך אמרינן גם לזונות מגיע משפט-צדק.

 

______________

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש