אלימות במשפחה: על הבעל המכה, על האישה המנג’סת ועל “תרומתם” של בתי המשפט ושירותי הרווחה להתאבדויות של בני זוג מסוכסכים

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

תנו “לייק”!

“אני לא יודעת מה קרה לו מאז שפוטר מעבודתו. האיש העדין הזה נעשה פתאום אלים …”.

אשת עובד מפוטר, בכתבה טלוויזיונית

הוד מעלתו הטבע

 

כאשר הוד מעלתו הטבע החליט שהיחס המספרי בין הזכרים והנקבות של המין האנושי יהיה 1:1, הוא צייד כל אחד משני המינים באמצעי-הגנה מתאימים, לבל ישמיד האחד את השני, ובכך יישמד, תוך דור אחד, המין האנושי כולו.

 

אמון על הסימטריה הזאת צייד הוד מעלתו את הזכר בכוח להכות, ואת הנקבה בכוח לנג’ס. לפעמים זה הפוך, כאשר האישה היא הבריונית במשפחה, ואילו הבעל הוא המנג’ס, וכאשר כך הוא, יש לקרוא את המאמר הזה “בלהיפך”, אבל, מבחינת ההסתברות, ברוב המקרים הגבר הוא המכה, והאישה היא המנג’סת.

 

נוסיף ונציין עוד כי לפעמים צד אחד הוא גם המכה וגם המנג’ס, ואילו השני הוא כצאן לטבח, אבל אלה הם מקרים נדירים יותר.

 

לנג’ס זה לא לנדנד

 

לנדנד זה להזכיר לבעל המובטל אחת לחודש, לשבוע, ליום שהוא עדיין לא מצא עבודה, ולקונן “מה יהיה”, גם כאשר הוא הולך פעמיים ביום ללשכת התעסוקה, ומוכן לקבל כל עבודה – ואין. אכן, אין זה סימפטי לשמוע את הנדנודים האלה כאשר אתה עושה הכל כדי למצוא עבודה – אבל אפשר לחיות אתם.

 

לנג’ס זה משהו אחר לגמרי. לנג’ס זה לומר את אותם הדברים נון-סטופ, ולחזור עליהם נון-סטופ, באלף ואחת ואריאציות, לרוב בטונים גבוהים וצורמניים, לפעמים עד שאתה יוצא מדעתך.

 

סע’ 378 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, זה לשונו:

 

378 תקיפה מהי

 

המכה אדם, נוגע בו, דוחפו או מפעיל על גופו כוח בדרך אחרת, במישרין או בעקיפין, בלא הסכמתו או בהסכמתו שהושגה בתרמית – הרי זו תקיפה; ולענין זה, הפעלתכוח – לרבות הפעלת חום, אור, חשמל, גאז, ריח או כל דבר או חומר אחר, אם הפעילו אותם במידה שיש בה כדי לגרום נזק או אי-נוחות.

 

מכאן שהפעלת גלי קול (“ויבראציות סונאריות”) בקרבתו של אדם היא בגדר “הפעלת כוח”, ואם היא “במידה שיש בה כדי לגרום אי-נוחות” – הרי זו “תקיפה” במובן החוק הפלילי.

 

לנג’ס לשופט ברחוב

 

תארו לעצמכם מצב בו אדם פוגשים שופט ברחוב, נניח בתוך האוטובוס, באולם הנוסעים בנתב”ג או בכל מקום אחר, ומעיר לו – רצוי בנימוס, כמובן – על פסק-דין שנתן, או על התנהגות שלו בבית המשפט. אין בכך שום עבירה, במיוחד כל עוד הוא, השופט, אינו מבקש להפסיק את “סדרת החינוך” הזאת.

 

אבל כאשר “הבעת-הדיעות” הזאת הופכת לניג’וס, כמוגדר לעיל – צווחות נון-סטופ באזנו של השופט – זו כבר תקיפה, כמשמעותה בחוק הפלילי, ואין שום ספק שהמשטרה תטפל בתלונה כזאת כשם שהיא מטפלת בכל תלונה על תקיפה. ייתכן מאוד שבנסיבות מסויימות יהיה השופט רשאי להגן על עצמו בכוח-הזרוע, אם באותן הנסיבות מותר לכל קרבן-תקיפה לעשות כן.

 

הניג’וס ב”חיק” המשפחה, והאפלייה המגדרית

 

תארו לעצמכם בעל הבא לתחנת המשטרה, ומתלונן על אשתו שהיא מנג’סת לו, ומוציאה אותו מדעתו … לא רק שהשוטרים ילעגו לו, אלא שהם אפילו יסרבו “לעשות אירוע”, דהיינו לרשום את התלונה ולהעבירה לגורם המשטרתי המטפל באירועים כאלה.

 

תארו לעצמם שבעל פונה לבית המשפט בתביעה לצו-הגנה נגד אשתו המנג’סת, או אפילו צו-הרחקה מהבית: השופט ילעג לו, יאיים עליו (“אולי אדוני ימשוך את תביעתו”) כהקדמה ואזהרה לחיובו ב”הוצאות עונשיות לדוגמה”, ועורך-הדין של האישה יגזור את הקופונים שלו, בלי לפתוח כלל את הפה.

 

זה, כמובן, לא יחול אם האישה תתלונן על הבעל, או תתבע אותו על שהוא מציק לה באותה הצורה. כאן ישיבו לו בקלישאות שחוקות מסוגת “העינוי הנפשי חמור לא פחות מהעינוי הפיזי, ואולי אף יותר”.

 

עד כמה האפלייה הזאת צורמת את הדעת אפשר ללמוד מדוגמה שאינה קשורה בשום צורה של הפעלת כוח, אפילו לא פסיבית. בני-זוג חיים יחד שנים לא מעטות, בביתם-פנימה הם מסתובבים בבגדיהם התחתונים, ולאף אחד משניהם זה לא מפריע (כדי לנטרל את הדוגמה משאלות-לוואי נניח שאין להם ילדים, או שהגוזלים כבר עזבו את הקן).

 

מה קורה כאשר יגבה טורא בין בני הזוג, והסתובבותו של אחד מבני הזוג בבגדיו התחתונים תתחיל, “פתאום” – באמת או רק כתירוץ-סרק – להפריע לבן-הזוג השני?

 

התשובה ברורה: אם זה יפריע לבעל, יגידו לו זב”שך. זכותה של האישה לנהוג בביתה כמימים-ימימה, ואם לך זה לא נאה – אנחנו לא מחזיקים אותך בבית בכוח.

 

אבל אם לאישה זה יפריע, היא תדרוש – ותקבל – את “זכותה למדור ללא הפרעה”, ואיש לא יגן על זכותו של הבעל לשמור על איכות-החיים לה הוא רגיל מאז שהשניים נשבעו אמונים זה לזה. איש גם לא ישמע אותו אם הוא יטען כי הוא התחתן עם אישה שהדבר לא מפריע לה, ואם הוא היה יודע שהאישה תנצל כל מחלוקת כדי לשלוף נגדו את חגורת-הצניעות הזאת – הוא לא היה נושא אותה לו לאישה.

 

ובמלים אחרות: בין אם האישה מציקה לבעל, או שהבעל מציק לאישה – מי שחייב לקום וללכת יהיה הבעל.

 

הניג’וס ותוצאותיו

 

נחזור לניג’וס, אשר, כפי שראינו, דינו כדין תקיפה פלילית, לכל דבר ועניין.

 

תוצאות הניג’וס – כתוצאות כל תקיפה אחרת, יכולות להיות שונות: המותקף יכול לעזוב את הבית, והוא יכול גם להשיב תקיפה שערה. במקרים קיצוניים, כאשר סאת-הסבל נגדשת עד-תום, הוא יכול גם לפגוע בעצמו – עד כדי שימת-קץ לחייו.

 

באשר לעזיבת-הבית – תת-הנושא הזה מצריך דיון נפרד, אבל במאמר מוסגר אומר כי זה הדבר הפחות-מומלץ. זה לא מומלץ, כי זה יהיה תירוץ נוסף כנגדו (“הוא אפ]ילו עזב את הבית”), וזה לא מומלץ, כי זה בלתי-הפיך.

 

באשר להשבת תקיפה שערה, לכאורה הדבר שייך לסוגיית ההגנה העצמית, אבל כאן מצבה של האישה טוב יותר: אם היא תשיב מכה-כנגד-מכה, יהיו לה על גופה סימנים פיזיים, ראיות “חפציות” למכות אשר הבעל הפליא בה. אם הבעל, מאידך, הגן על עצמו מפני האישה המנג’סת, הוא לא יוכל להראות סימנים לכך שהאישה “התחילה איתו”.

 

נשארנו עם הפגיעה העצמית אשר, במקרים רבים – רבים מדי – מגיעה לכדי פגיעה אבדנית. פגיעה כזאת, מטבע הדברים, לא משאירה שום ממצאים מפלילים כנגד מי שהביא את בן-הזוג (או בת-הזוג) למעשה האבדני.

 

מה פירוש “מי שהביא …”, או: על הרשלנות והקשר הסיבתי

 

“התרשלות”, במובנה המשפטי, הוא התנהגות כפי שאדם “סביר ונבון” לא היה נוהג ב”נסיבות המקרה”.

 

“רשלנות”, מאידך, היא הפרתה של חובת הזהירות כלפי הזולת, במקום ובנסיבות בהם היא קיימת, והתוצאות הן בגדר הנצפה.

 

כך, למשל, אם אדם נוהג את רכבו באורות כבויים בחשכת-ליל, ומסתפק רק באור-הלבנה החוזר אליו מהכביש, הרי זו “התרשלות”, אבל אם הוא דורס תינוק חי אשר הונח על הכביש בבגדים שחורים, בחשכת-ליל, הדבר לא ייחשב לו כ”רשלנות” כלפי התינוק, כי סיטואציה הזוייה הזאת אינה בגדר הציפייה הנדרשת מאדם “סביר ונבון”.

 

מי שאחראי למה שיקרה לתינוק אינו מי שפגע בו, אלא מי שהניח אותו על הכביש, בחשכת-ליל, עטוף בשחורים.

 

מאידך, אם איש מאיים על חברתו (או אישה על חברה) בהתאבדות אם היא תעזוב אותו (או הוא יעזוב אותה), והמאיים אכן מתאבד כאשר הדבר קורה – ההתאבדות היא בגדר הצפוי, אבל החובה להישאר עם בן-הזוג הלא-אהוב אינה קיימת.

 

הצפייה “בגדר הסביר” ומצבו הנפשי של הפוגע

 

רוב העבירות מצריכות, בנוסף ל”מעשה הרע” (actus reus), גם “מחשבה רעה” (mens rea). על המגרש המשפטי מוגדרת המנס-ריאה כ”היסוד הנפשי” של העבירה, או “מצבו הנפשי” של העבריין, אבל למינוח הזה אין כל קשר למה שנחשב כ”מצב נפשי” על המגרש הרפואי (כל עוד, כמובן, לא מדובר ב”מצב נפשי” בקשר לאחריות הפלילית של אדם, אבל גם זה נושא לדיון נפרד).

 

מבחינת מצבו הנפשי של הנאשם בעבירה ישנן מספר רמות של אחריות.

 

·אחריות “מוחלטת” – מצב בו אין שום משמעות לחובת-הזהירות ולעמידה בחובה הזאת. אם אתה יוצא מהמוסך לאחר שנבדקו כל האורות ברכבך ונמצאו תקינים, ומיד לאחר מכן נשרפת נורה בפנס האחורי, אי אפשר להאשים אותך בהתרשלות, אבל אתה תצא אשם בעבירה (מנימוקים החורגים מהנושא דנן). האחריות המוחלטת, יש לציין, היא מוסד “היסטורי” אשר כבר לא קיים במשפטנו, ואשר במקומו בא מוסד האחריות ה”קפידה”, נושא שגם הוא מצריך דיון נפרד.

 

·אחריות “קפידה” – מצב “סלחני” יותר כלפי הנאשם, אבל עדיין מחמיר עימו ביחס לעבירות הרשלנות.

 

·רשלנות “רגילה” – מצב בו אדם לא צופה את אשר אדם סביר ונבון צריך לצפות. כך, למשל, עבירת “גרימת מוות”, או “גרימת מוות ברשלנות”, אשר עונשה הוא 3 שנות מאסר.

 

·רשלנות “חמורה”, “זדון” או רשלנות “פושעת”: מצב בו רמת-הציפייה הנדרשת היא גבוהה יותר, או מצב של “עצימת עיניים” לנוכח הסכנה. כך, למשל, עבירת ה”הריגה”, אשר עונשה הוא 20 שנות מאסר.

 

·“כוונה”, או “כוונה תחילה” – מצב בו מבצע את העבירה חפץ בתוצאה, ופועל על מנת להשיגה. כך, למשל, עבירה ה”רצח”, אשר עונשה הוא (בדרך כלל) מאסר-עולם.

 

עקרון הגולגולת הדקה

 

אדם המכה בראשו של הזולת, וזה נופל ומת, לא יישמע בטענה “לא ידעתי שגולגלתו דקה מן הממוצע הרב-שנתי לעונה זו”.

 

כמובן שה”גולגולת” היא מטאפורה בלבד, ואינה חייבת להיות דווקא הגולגולת עצמה. היא יכולה להיות גם מחלת-לב, רגישות לחומרים מסויימים, או מצב נפשי קשה, ובהמשך נגיע גם לכך.

 

עובי הגולגולת והקשר הסיבתי

 

מי שמכה בראשו של הזולת, ואינו מביא בחשבון את האפשרות שגולגלתו של המוכה דקה היא, וזה נופל ומת, ייאשם ברשלנות “רגילה”. מי שמכה בראשו של תינוק בן-יומו (מסכנים התינוקות האלה אצלי היום), וזה פורש מן החיים, ייאשם בהריגתו, כי הסבירות לגולגולת עבה אצל תינוקות בני-יומם היא נמוכה יחסית, ולכן הרשלנות היא חמורה, פושעת.

 

כמובן שכדי להעביר את הקטילה מרמה של הריגה לרמה של רצח יש צורך להוכיח, בין השאר, את הכוונה-מראש, אבל לא ברצח תינוקות קא עסקינן.

 

אלימות מילולית וניג’וס

 

הביטוי “אלימות מילולית” הינו עוד קלישאה מסוגת “באיזה סגנון אדוני מדבר”, ונזקקין לה לרוב כתרופת-פלא כנגד ביקורת קשה, אשר לנשואה אין תשובה עניינית לביקורת עליו.

 

אבל הניג’וס, כפי שלמדנו מהגדרת “תקיפה” ו”כוח”, אינו אלימות “מילולית”, אלא אלימות פיזית ממש. היא מכאיבה יותר כאשר הניג’וס בא מבן-זוגך אשר אהבת, בגלל המשבר הנפשי הנובע מהרס המשפחה, ובגלל תחושת האין-אונים המתלווה אליו, מאשר ניג’וס הבא מחבר-לעבודה, שכן או סתם אדם זר, אבל בכל מקרה מדובר באלימות פיזית-פרופר, לא באלימות מילולית.

 

ניג’וס וגרימת-מוות, ניג’וס והריגה, ניג’וס ורצח

 

אדם המכה את זולתו, וזה נופל ומת, אחראי, משפטית, למותו, והשאלה מה מידת אחריותו, על פי מבחני הרשלנות והכוונה, היא כפי שפורט לעיל.

 

כיוון שהניג’וס גם הוא אלימות, כפי שראינו, האחריות נבחנת לפי אותם המבחנים.

 

כאשר הניג’וס מתמשך, והמנוג’ס מגלה סימני מצוקה, ואף מאיים להתאבד, בנסיבות אשר צריכות להדליק או אדום אצל כל אדם סביר – בן הזוג הממשיך לנג’ס ולא רואה את הנורה האדומה עשוי להתחייב בגרימת מוות ברשלנות אם, בסופו-של-דבר, המנוג’ס שם קץ לחייו.

 

אם המנוג’ס מבצע ניסיונות-התאבדות של ממש והמנג’ס אינו חדל מכך, זה כבר יכול להגיע לידי רשלנות-רבתי, או רשלנות פושעת, והמנג’ס יואשם בהריגה.

 

ותארו לעצמכם כעת שהמנג’ס(ת) מצהיר(ה): “אני לו אניח לו (או לה), עד שייתאבד (או תתאבד)”, ובסוף הדבר אכן מתרחש – כאן בהחלט יכולה להתקיים עבירת הרצח. עבירה זו יכולה, כמובן, להתקיים גם כאשר הכוונה-תחילה להביא למותו של בן-הזוג באה לידי ביטוי בדרכים אחרות מאשר הצהרתו של בן-הזוג המנג’ס.

 

חלקם של בתי המשפט למשפחה ושל שירותי הרווחה בהתאבדותו של המנוג’ס

 

במאמר זה לא אתייחס לשאלה אם בתי המשפט למשפחה עושים צדק, או שהם, א-פריורי, מפלים-לטובה את האישה (או את הבעל), אבל לדבר אחד ניתן להתייחס גם בלי להכיר את בתי המשפט האלה – אך ורק על סמך עקרון הכלים השלובים.

 

בכל משפט יש, לרוב, צד מנצח וצד מפסיד, אבל בתי המשפט שלנו אטומים לרגשותיו של הצד המפסיד. הם לא מבינים (או שאינם רוצים להבין) שלא משפילים אדם אחרי שהיכו אותו אל הקרשים, ולא מכים אדם אל הקרשים אחרי שהשפילוהו. הם מכים וגם משפילים. הם משפילים בכיפוף-ידיו של הצד החלש, הם משפילים בפסיקת-הוצאות, למי שלא מוכן להתקפל.

 

והם משפילים בהערות חסרות-טאקט – מכאן ועד להודעה חדשה.

 

סביר מאוד להניח שההשפלה הזאת מביאה מקרים לא מעטים ממצב “גבולי”, בו המנוג’ס עדיין יכול לשאת את הסבל, למצב בו הוא מאבד את עשתונותיו ושם קץ לחייו, ממצב גבולי שבין גרימת מוות ברשלנות לבין הריגה, או בין מצב גבולי שבין הריגה לבין רצח.

 

ידם של בתיהמ”ש האלה אינם נקייה מזה, ולך תדע בכמה מקרים כאלה, מדי שנה, בתיהמ”ש למשפחה הם הקש האחרון השובר את גבו של הגמל.

 

והוא הדין גם באשר לשירותי הרווחה: גם אלה לא תמיד טומנים ידם בצלחת-המרורים שהם משביעים את האבות הגרושים והפרודים, בכל הנוגע ל”הסדרי הראייה” וכו’. ייתכן שהם מוכנים לעשות כל רע כדי להצדיק את עצם קיומם, וייתכן שהשררה מעבירה אותם על דעתם, אבל בכל הנוגע לסאת-המרורים – הם לא יותר טובים מבתי המשפט.

 

“טובת הילד”

 

הביטוי “טובת הילד” הוא מעין “ג’וקר” אשר תוקעים אותו לצורך או שלא לצורך, בכל מקום אפשרי או בלתי אפשרי.

 

השאלה היא איך אבדנו של הורה מתיישב עם טובת הילד, ואיך ה”זרזים” של התופעות האלה – בעיקר השופטים שאמורים להיות החכמים-באדם – לא מבינים זאת.

 

ואיך הם לא מבינים שה”מזונות” שהם פוסקים “למען הילדים” משמשים, במקרים רבים, לשימונו של עורך-הדין על מנת שילבה את הסכסוך, וימרר את חייו של הבעל.

 

ממש טובת הילד.

 

סטטיסטיקה

 

באחת מתוכנית מבט שני בערוץ הראשון, לפני שנים אחדות, ניתנה מעט סטטיסטיקה על השנה שקדמה (אם קלטתי נכונה, ואם לא טעיתי במספרים):

 

13 נשים נרצחו ע”י בני זוגן, ו-9 נשים התאבדו על רקע הסכסוך המשפחתי – ובסך-הכל – 22 נשים איבדו את חייהן על רקע הסכסוך המשפחתי.

 

מאידך 50 גברים התאבדו על אותו הרקע. אם שמעתי נכונה דובר ב”אבות גרושים”, ולא במקרים שלפני הגירושין, או מקרים אשר אינם קשורים למאבקים על משמורתם של הילדים ומזונותיהם – פרשה כאובה נפרדת, בה צד אחד זוכה לכל החרוסת, והשני – לכל המרורים.

 

אני לא יודע אם הנתונים האלה מבחינים – גם לגבי מה שקרוי “רצח נשים ע”י בני-זוגן” – בין רצח לבין הריגה ובין הריגה לגרימת מוות ברשלנות “רגילה”, אבל סביר להניח שטעויות-הדגימה והאבחנה פועלות כאן, במידה זו או אחרת, לשני הכיוונים.

 

סביר עוד יותר להניח שמקרי ההתאבדות הם רבים יותר, והם לא מדווחים כקשורים סיבתית למרורים שצד אחד לסכסוך המשפחתי משביע את משנהו – וזאת משום שהמרורים האלה, כאמור, אינם משאירים ממצאים מפלילים כלשהם ב”זירת העבירה”.

 

אפשר להניח, על סמך החלטתו של הוד-מעלתו הטבע ממנה יצאנו לדרך, שהמצב הוא סימטרי למדי, אבל מהנתונים הידועים קיים חשש שמצבם של הגברים חמור יותר ממצבן של הנשים.

 

ייתכן מאוד שבתי המשפט ושירותי הרווחה תורמים את ההשפעה ה”שולית” לחוסר-האיזון האקולוגי הזה.

 

וייתכן מאוד שעורכי-הדין המלבים את הסכסוך, יחד עם בתי המשפט המפלים את הנשים לטובה. תורמים גם הם את שלהם. אני הכרתי פעם עו”ד שעסק במשפטי-אישות, והוא הצהיר על עצמו שני דברים: האחד – שאין לו שום מעצורים מוסריים כדי לעשות “כמה שיותר כסף”, והשני – שהוא מסבך עניינים בכוונה, משום שהוא אוהב “לאסוף הוצאות”.

 

ואם אחד מעיד כך על עצמו, מהמקפצה, צא ולמד כמה עושים אותו הדבר, אבל מעמידים פני צדיקים.

 

“הנתון הזה הפתיע גם אותי” …

 

רונית פקידת-הסעד הראשית, משנשאלה על 50 התאבדויות של גברים גרושים בשנה, אמרה כי הנתון הזה “הפתיע אותה”, ואילו את השופט-בדימוס יהודה גרניט, הדבר “בכלל לא הפתיע”.

 

ואני הקטן, האמינו לי, מתקשה לדעת מה גרוע יותר: אלה שצריכים לדעת ולא יודעים, או אלה שיודעים, אבל ממשיכים לחולל את נפלאותיהם.

 

וזה מביא אותנו אל נקודת ההתחלה הבאה.

 

לחקור את התופעה, לבער את הנגע!

 

לדברים המתוארים כאן אין לי שום בסיס סטטיסטי. אני אפילו לא יודע מה חלקם היחסי של הגברים והנשים בתופעה שתוארה כאן, אבל אני בטוח שיש גם נשים בין קרבנותיה. אני נתקל גם בהן, אם כי פחות.

 

אין לי כלים לחקור את התופעה, ומי שיש להם הכלים – בראש ובראשונה: כסף – כנראה שלא יעזו לחקור אותה, או ליזום את חקירתה – והסיבות מובנות, כי כאשר אין תשתית מחקרית, כל אדם יכול להמשיך ולקשקש כאוות נפשו, להאמין שהוא-הוא הצודק, ולנסות לשכנע בכך את כל העולם.

 

כך, אגב, גם בעניין תאונות הדרכים. כבר שנים רבות שאני קורא לנהל מחקר אשר יקבע במה להשקיע את “הלירה השולית” של התקציב המיועד למניעת התאונות האלה: בתשתית, באכיפה או במשהו אחר.

 

אבל אף אחד לא מוכן להרים את הכפפה, כנראה מחשש שיום יבוא והוא ימצא את עצמו מיותר.

 

אני קורא לחקור את הבעייה, תהיינה המסקנות אשר תהיינה, כי עם התופעה הזאת אין להשלים.

 

__________

 

וראו גם:

 

 

טובת הילד אינה חזות הכל

 

תוקם ועדת-חקירה לתרומתן של רשויות המדינה לאלימות במשפחה!

 

______________

 

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

 

לדף הפייסבוק של האתר

 

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

 

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש