זה לא בדיוק מה שהנביא התכוון לו כשאמר מצפון תפתח הרעה, אבל אולי בכל זאת זה יביא לאיזו שהיא תזוזה. אני יודע ששמחה לאיד (Schadenfreude) איננה דבר שיש להתפאר בו, אבל בכל זאת, כשקראתי פרטים על מחנה הנופש לצעירים בנורבגיה, לא יכולתי שלא להגבר על התחושה כמה שזה הגיע להם (http://rotter.net/forum/scoops1/25812.shtml).

הרשתות החברתיות בנורבגיה מדווחות שמדריכי המחנה ספרו שהצעירים במחנה עברו “סדרת חינוך” שהכינה אותם לקראת משט לרצועת עזה ושהם התאמנו לקראת הדבר האמיתי. אינני יודע למה בדיוק הכוונה בביטוי הזה, אבל עכשיו הם יוכלו להתחלק בחוויות עם הרבה ישראלים שעד היום אינם מבינים על מה הוענק לערפאת פרס נובל לשלום.

שאלה שאיננה יורדת מעל סדר היום היא מתי העולם ילמד סוף סוף שטרור זה טרור, נקודה סוף פסוק. אין סוגים של טרור, אין טרור “טוב”, אין טרור “שאפשר לחיות אתו”, ואין טרור “צודק”. לטרור, כפי שניסח זאת לנין לפני למעלה ממאה שנה, יש מטרה אחת ויחידה – לגרום לטרור (The objective of terror is to terrorize). אי אפשר להלחם בטרור במקום אחד ובו זמנית להתעלם ממנו, או לתמוך בו, במקומות אחרים. לטרור אין צבע ולטרור אין אידיאולוגיה.

בנאומו לאומה, אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, הנשיא בוש אמר שני דברים. האחד היה “שום תחושת עוול, אמיתית או מדומה, איננה יכול להצדיק את הפיגוע”, וכן “במלחמה בטרור אין מקום לפשרות, או שאתה אתנו או שאתה נגדנו” – זה תרגום חופשי שלי לדברי הנשיא, ואני מצטט מהזכרון. ייתכן שפספסתי במילה או שתיים, אבל זו היתה רוח הדברים. בוש צדק בכל מאת האחוזים בדבריו אלה, אבל למרבה הצער הם אף פעם לא באו לידי מימוש. לאורך כל הדרך, המלחמה בטרור התנהלה בצורה שהותירה מקום להרבה סימני שאלה באשר לרצינות הכוונות של מקבלי ההחלטות. התרומות המרכזיות לכשלון המלחמה הזאת הין חוסר המוכנות להגדיר בדיוק מי הוא האויב ול”רדת” עליו בכל האמצעים, ובמקביל הנסיון הנואל להבחין בין סוגי טרור. למרות שהייתי רוצה לתלות את הקולר בצווארו של אובאמה ומדיניות הושטת היד שלו, זה התחיל כבר בימיו של בוש, למעשה כמעט מהיום הראשון.

כשבועיים וחצי אחרי הפיגוע במגדלי התאומים, ב 28 בספטמבר, 2001, מועצת הביטחון של האו”ם הקימה וועדה למלחמה נגד הטרור (The United Nations Security Council Counter-Terrorism Committee – CTC). החלטה הזאת התקבלה אחרי ששורה של החלטות שהתקבלו במהלך שנות ה 80 וה 90 של המאה הקודמת בנושא הטרור, נותרו על הניר. ההחלטה הזאת (החלטה מס’ 1373), כך נאמר, התקבלה במסגרת פרק VII של מגילת האו”ם ולכן, בניגוד לקודמותיה, היא החלטה “מחייבת”.

קרוב לעשר השנים חלפו מאז שהוועדה הזאת הוקמה. הוועדה עדיין יושבת על המדוכה של מציאת נוסח מוסכם של הגדרה מה זה טרור. לכשל הזה יש השלכות מרחיקות לכת, הן לא נשארות במסדרונות האו”ם. כפי שהראה הארוע האחרון באוסלו, הטרור אינו מתמצא בפוליטיקה, ועבורו כל הקורבנות כשרים – גם מימין וגם משמאל. יתרה מזאת, הטרור גם לא נרתע מלנשוך את היד שמאכילה אותו. מיותר לאמר שאין אפשרות לגבש מדיניות ו/או לנקוט בצעדים מעשיים נגד מה שהוא שאיננו מוגדר.

וכך עולם כמנהגו נוהג והחיים מתנהלים על מי מנוחות עד שאיזה מחבל מתאבד מבקר ברכבת התחתית בלונדון, או מכונית תופת מתפוצצת במרכז אוסלו. כאשר זה קורה כולם מביעים זעזוע ומגנים. כשזה קורה בלונדון או במדריד או באוסלו, אף אחד אינו מבין על מה ולמה ומה הביא את מבצע הפיגוע לנקוט בפעולה כל כך דרסטית. אבל כשזה קורה בישראל לרעייתו של ראש ממשלת בריטניה אין כל קושי “להבין” לנפשם של הבחורים הבריטיים שביצעו פיגוע בדיסקוטק בתל אביב. בעקבות הפיגוע, יומיים שלושה של כותרות בעיתונות והנושא יורד מסדר היום. עד לפעם הבאה.

מאמר שפרסמתי לפני כארבע שנים מי הוא או מה הוא טרוריסט עוסק בהרחבה במלחמה בטרור ובסיבות לכשלונה. אין בכוונתי לחזור כאן על כל הדברים. מי שמעוניין יכול לקרוא את הסיפור המלא.

הבעיה היא היחס האמביוולנטי של החברה המודרנית לטרור. המבוי הסתום אליו נקלעה וועדת האו”ם נובע מהסיבה שאשפי הניסוח לא הצליחו עד היום להמציא הגדרה שתגנה פעולות טרור ובו בזמן תתן לגיטימציה לפעולות טרור המכוונות נגד מדינת ישראל. כמובן שהדברים אינם נאמרים בצורה כל כך בוטה, אם כי ייתכן שגם זה יגיע. הנוסח המקובל, עליו מתעקשות מדינות הגוש הערבי/מוסלמי באירגון האו”ם, גוש המונה המונה כשליש ממספר המדינות החברות באירגון, היא שאין להגדיר כטרור את מאבקם הצודק של עמים הנמצאים תחת כיבוש.

כאן קבור הכלב. זאת עובדה היסטורית שכמעט כל העמים הגיעו לעצמאות בתהליך שכלל מאבק אלים, על פי רוב מאבק בו נשפך הרבה דם. אבל מאבק אלים איננו בהכרח טרור. אומנם על פי תפישת העולם הליבראלית הטרוריסט של האחד הוא לוחם החופש של האחר (one man’s terrorist is another’s freedom fighter), אבל זאת שטות והבל. האימרה הזאת הפכה להיות בימינו אחד מנכסי צאן וברזל של מימסד הפוליטיקה התקינה. הבעיה היא שאלה שמרבים לחזור עליה לא חושבים עד הסוף ואינם תופסים עד כמה הביטוי הזה הוא חסר משמעות. הסיבה לכך היא פשוטה — אין כל סתירה בין השניים. לוחם חופש יכול להיות טרוריסט מהסוג הגרוע ביותר שאפשר להעלות על הדעת. לא חסרות דוגמאות בהיסטוריה.

השאלה מה, או מי, בדיוק הוא “לוחם חופש” היא נושא לדיון בפני עצמו. אפשר גם לאמר החופש של האחד הוא הדיכוי של האחר וזה יהיה לא פחות נכון מהאימרה על הטרוריסט, ובוודאי הרבה יותר חכם.

האימרה על הטרוריסט מכסה מה שהוא הרבה יותר עמוק. היא למעשה ביטוי להשקפת עולם לפיה מהותו של פשע איננה בעצם המעשה אלא במטרה שלשמה הוא נעשה. זו השקפת עולם הקובעת שפשע, ולו המתועב ביותר, כאשר הוא נעשה למען מטרה (Cause) ראויה, מקבל הכשר. במלים אחרות, המטרה מקדשת את האמצעים.

המטרה מקדשת את האמצעים זה כבר סיפור אחר. כאשר מעלים את הטעון הזה בוויכוח עם אינטלקטואלים ליבראליים, הם מגיבים כנשוכי נחש. “מה פתאום?”, “מאיפה לקחת את זה?”, “אתה לא יודע על מה אתה מדבר”, “אנחנו בפרוש נגד הגישה הזאת”, “המטרה מקדשת את האמצעים זה רק אצל הפשיסטים” ועוד, ועוד, ועוד. אדרבא, הם יהפכו שמיים וארץ על מנת לשכנע את כל מי שרק מוכן להקשיב שאצלם המטרה איננה מקדשת את האמצעים.

השקפת העולם לפיה הנסיבות ו/או הסיבות הן מה שקובע מאפשרת להצדיק כל פשע אם הוא נעשה מסיבות “ראויות”. טעון עליו מרבים לחזור הוא צריך להבין מה מביא אנשים לנקוט בצעדים קיצוניים כאלה. על פי רוב למשפט הזה מתלווה, תוך גילגול עינים מתחסד, התוספת להבין אין פרושו להצדיק. אבל בפועל זה בדיוק מה שקורה – מצדיקים את הפשע. לא כאן המקום לנהל וויכוח עם אלה שמוצאים לראוי להצדיק את מעשיהם של רוצחים ואנסים סדרתיים בכך שהיתה להם “ילדות עשוקה”, או ש”אביהם השיכור הכה את אמם”, או שהיתה להם איזו חוויה טראומטית אחרת בתקופת הילדות. זה נושא לדיון בפני עצמו. נושא הדיון כאן הוא הטרור ומבצעיו, והתמיכה לה הם זוכים מחוגי השמאל ה”ליבראלי”.

ההנחה שהטרור מונע ע”י סיבות רציונליות היא מופרכת מיסודה. רק בשמאל הליבראלי מסוגלים לחשוב שיש בסיס רציונלי למעשיו של טרוריסט מתאבד, ושהוא פועל ממניעים של מצוקה כלכלית, קיפוח, כיבוש, דיכוי או סיבות אחרות ממין זה.

אף אחד ממבצעי הפיגועים במגדלי התאומים, במדריד או בלונדון ולאחרונה באוסלו, לא סבל ממצוקה כלכלית, מקיפוח חברתי או מכל צורה אחרת של דיכוי. אף אחד מהם לא סבל מטרוף רגעי או מאיבוד עשתונות. אדרבא, ללא יוצא מן הכלל, המבצעים רובם ככולם היו יוצאי משפחות טובות ובעלות אמצעים, ומרביתם היו בעלי השכלה מעל לממוצע. הם לא פעלו בשל ‘כעס תהומי” שנגרם ע”י עוול כזה או אחר שנעשה להם. הם גם לא פעלו בשל איזה דחף פתאומי. הם פעלו בקור רוח ובצורה מפוכחת. המניע היחיד שלהם היה שינאה תהומית. שינאה שהוחדרה לראשם באמצעות מערכת חינוך שבמשך שנים יישמה באופן שיטתי את אמצעי שטיפת המוח המתוחכמים ביותר.

במלחמות העבר האוכלוסיה היתה מחולקת לשני סוגים. היו לוחמים (Combatants) – אלה לבשו מדים, נשאו נשק ובחלקם נטלו חלק בלחימה בפועל. והיו לא לוחמים (Non Combatants) — שאר האוכלוסיה שלא היתה מעורבת ישירות במלחמה. היתה הבחנה ברורה בין שני הסוגים, והיו כללים שקבעו את מעמדו של כל אחד מהסוגים ואיך לנהוג בו. הכללים לא תמיד נשמרו (היו גם מקרים בהם היו חריגות חמורות במיוחד), אבל ככלל היתה מסגרת שהיתה מקובלת על כולם. לאחרונה הופיע על הבמה המושג “חפים מפשע”. הוא עולה על הפרק בכל פעם שבמהלך הלחימה יש נפגעים בקרב האוכלוסיה הלא לוחמת. זה מושג שאין לו מקום במלחמה, ובוודאי שלא בשדה הקרב. זה מושג שנלקח מעולם המשפט ושם הוא גם צריך להשאר. אינני יודע מי הוא אביו מולידו של הרעיון להשתמש במושג “חפים מפשע” לתאור האוכלוסיה הלא לוחמת, אבל הוא משקף מגמה ברורה – להטיל דופי בחלק האחר של האוכלוסיה – בלוחמים. אם אלה שאינם לוחמים הם “חפים מפשע”, אז, גם אם הדברים אינם נאמרים במפורש, הלוחמים הם “פושעים” — דבר שהוא כמובן אבסורד. חוזרים על זה מספיק פעמים, ומה שהוא נדבק. חוזרים על זה מספיק פעמים, ואצל הלוחמים עצמם מתחיל להתעורר ספק בצדקת הדרך. המוראל מתערער וזה בדיוק מה שהחשיבה הליבראלית חותרת אליו דה-לגיטימציה של הלוחמים.

התפתחות חדשה היא הופעתו בשדה הקרב של סוג אנשים חדש — הטרוריסטים. זה נשמע קצת מוזר לדבר על “שדה קרב” במלחמה בה אין קווי חזית מוגדרים, אבל גם זה חלק מהבעיה. שאלת מעמדם של הטרוריסטים ואיך צריך להתייחס אליהם היא שאלה שעדיין לא נמצא לה מענה. הטרוריסטים אינם לובשים מדים, אינם נושאים נשק קונוונצינאלי (האם חגורת הנפץ אותה הטרוריסט המתאבד נושא על גופו היא “נשק” במובן המקובל של המילה?) ושיטות הלחימה שלהם אינן קונוונציונאליות. התקפותיהם מכוונות אל האוכלוסיה הלא לוחמת תוך מאמץ עילאי לגרום למספר מכסימלי של נפגעים. הם אינם מצמצמים את פעילותם לאזורי החזית. אדרבא, כל מקום הוא עבורם מטרה ראוייה. איך שלא מסתכלים על כך, הטרוריסטים אינם עונים על אף אחד מהקריטריונים המשמשים להגדרה של “לוחמים”. מצד שני, קצת קשה לראות בהם “לא לוחמים”. אז מה בכל זאת? החשיבה הליבראלית היא ביסודה דיכוטומית. אם אתה לא א’ אז אתה ב’. אין “באמצע”. לפי ההיגיון הזה, מאחר והטרוריסט איננו “לוחם” יש להתייחס אליו כאל לא לוחם או, במלים אחרות, כאל אזרח מן השורה עם כל המשתמע מכך. הדים לגישה הזאת ניתן למצוא בהרבה פסיקות של בתי המשפט בישראל.

האפשרות שיש מקום להכניס שינויים במערכת החוקים הקיימת רק בגלל שהמציאות השתנתה כלל לא עולה על דעתו של האינטלקטואל הליבראלי.

יגיע היום שהעולם יבין שהטרור הוא רע ביסודו גם כשהוא מכוון רק נגד יהודים ושיש ללחום בו עד חורמה, כמה דם יישפך עד שזה יקרה? רק אלוהים יודע.