עוד על פסה”ד בעניין תביעתו של דיראני נגד המדינה: בן-דרור ימיני, ממך, כמשפטן, אני מצפה ליותר מאמילי עמרוסי
|
העיתונאי-משפטן מציע לפתור את הבעייה מחוץ למחלוקת המשפטית – אקטיביזם-דה-לה-אקטיביזם של מי שמתנגד לאקטיביזם.
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
בן-דרור ידידי,
מאמרך על פסה”ד בעניין תביעתו של מוסטפה דיראני הגיעני רק אחרי שכתבתי את המאמר לא אסלח לך, אמילי עמרוסי – ואולי טוב שכך. טוב שכך, כי זה חסך לנו דיון צדדי בענייני-אגב.
קרא נא את מאמר תגובתי לעמרוסי, לפני שאנחנו ממשיכים הלאה.
כבר בפתיחה אומר לך שכמשפטן אני מצפה ממך להתייחס לפסיקה לפי כללי המשחק המקובלים על המגרש המשפטי, ולא לפי כללי הפובליציסטיקה, משום שעל המגרש הפובליציסטי שנינו חתלתולי-בית קטנים, לעומת אמילי עמרוסי, העוקרת הרים וטוחנתם זה בזה, ואנחנו לעולם לא נגיע לקרסוליה – במיוחד כאשר היא נסחפת לדמגוגיה זולה (“להסביר? להסביר לא אצליח, אבל אני יכולה למזוג לך משהו לשתות”).
תחת הכותרת שיח שיפוטי מעוות.. (nrg 23.7.2011) וראש-הפרק מוטציה מעוותת של שיח הזכויות אתה כותב (בהמשך לפרקים קודמים באותו הנושא):
נמשיך עם מצעד האיוולת המשפטית. לפני שבועות אחדים עסקתי בעתירה שעניינה … העותרים דרשו … . שניים מתוך שלושת שופטי בג”ץ, סלים ג’ובראן ואילה פרוקצ’יה, קיבלו החלטה שכולה אבסורד: …
מתברר שהצוות הזה, ג’ובראן ופרוקצ’יה, המשיך השבוע בדהרה. מוסטפה דיראני, אחד מחוטפי רון ארד, שכבר שוחרר בעסקת חילופין מהכלא הישראלי, הגיש עתירה נגד המדינה בטענה ש”חוקר בשם ג’ורג’ ביצע בו מעשה אונס”. בעקבות עסקת חילופי השבויים, וחזרתו של דיראני לפעילות טרור בחיזבאללה, ביקשה המדינה למחוק את התביעה. ביהמ”ש המחוזי דחה את התביעה, והמדינה ערערה לביהמ”ש העליון.
עד כאן ההקדמה הדרושה, בהשמטת ההתייחסות לאירוע הקודם, שעניינו פסק-דין שאותו לא קראתי, ואני מנוע מלהתייחס אליו גם משום כך, וגם בדומה לשופט אשר מנוע מלראות את הרשעותיו הקודמות של הנאשם אשר לפניו – כל עוד הוא לא קבע שהנאשם אכן עבר את העבירה המיוחסת לו.
אתה ממשיך:
פסק הדין כתוב, כמו תמיד, בלשון משפטית לעילא. יש מחלוקת. השופטים פרוקצ’יה וג’ובראן דחו את בקשת המדינה, והשופט חנן מלצר, בעמדת מיעוט, סקר את הדין במדינות דמוקרטיות אחרות, והגיע למסקנה הפוכה.
אתה יודע מה מזכירה לי המחמאה שאתה נותן לשופטים על מה שאתה מכנה “לשון משפטית לעילא”? כשאנחנו היינו צעירים הייתה אופנה אצל השופטים לומר כי צד זה או אחר “טען לפנינו בכשרון רב”, אבל כאשר בתחילת פסק-הדין אתה קורא כי פלוני “טען לפנינו בכשרון רב”, אתה יודע שהוא הולך להפסיד את ה”קייס”. אז, לדעתי הענייה, המחמאה הזאת – ששופטים עצמם ככל הנראה נגמלו ממנה מזמן – לא מקדמת את התיזה שלך, וגם לא גורעת ממנה, ולכך אנחנו, המשפטנים, אומרים שהיא “לא רלוואנטית”.
אבל כשאתה בא לדון בגופו של עניין, אתה פותח במלים “נניח למחלוקת המשפטית“, וניגש “ישר לגויעל נפש”, ואני שואל אותך, כמשפטן, אין אפשר לבקר פסק-דין בלי להיכנס למחלוקת המשפטית?
ערעורה של המדינה כנגד דיראני היה ערעור על החלטת-ביניים, אשר, בתור שכזאת, לא ניתנת לערעור בזכות, ולכן צריך לבקש רשות לערער עליה. ואכן הרשות לערער ניתנה, אבל רק בשאלה השאלה אשר לגביה נתבקשה הרשות הזאת, כמוגדר בראשית פסק-הדין של בית המשפט העליון:
בקשת רשות הערעור נסבה על שאלה מרכזית אחת, והיא – האם יש לשלול את זכות הגישה לערכאות השיפוט בישראל מאדם אשר תבע את המדינה בגין עוולות שבוצעו בו, לטענתו, בעת שהיה נתון בחקירה ומעצר בישראל, וזאת מן הטעם שלאחר שחרורו מן המשמורת, ובעת שהתביעה בישראל היתה תלויה ועומדת, שב להתגורר במדינת מוצאו שהיא בגדר “מדינת אויב”, ואף חזר למעורבות בפעילות עוינת נגד המדינה.
לאחר הצגת הבעייה נאמר בפסק הדין (ההדגשה שלי):
יש להבהיר כבר עתה, כי במהלך הדיון בתביעה בבית המשפט המחוזי התקבל חוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה) (תיקון מס’ 7), התשס”ה-2005 (להלן: תיקון מס’ 7), הנותן מענה חקיקתי לשאלה העולה בהליך זה. אלא שתחולתו של אותו תיקון מבחינת הזמן אינה מתפרשת על נסיבות הענין הנדון לפנינו. הסוגיה העומדת לדיון מתמקדת, אפוא, במצב המשפטי שקדם לתיקון לחוק.
והנה, גם שופט המיעוט, בו אתה תומך, לא חולק על הגדרת הבעייה:
חברתי איננה חולקת על כך שהעקרון לפיו: אין מבררים תביעתו של אויב הוא אכן חלק מן המשפט המקובל. לגישתי, עיקרון זה נקלט אף למשפט הישראלי
וזאת אחרי שהוא אומר:
לא ארחיב גם בנושאים שאני מסכים עליהם עם חברתי, כמו, למשל, קביעתה שכל עוד שהה המשיב בישראל – דרכו לערכאות בארץ היתה סלולה והוא היה רשאי להגיש תביעה אזרחית לפיצויים.
ובכן, השאלה היחידה בדיון הזה הייתה האם עזיבתו של דיראני את הארץ, עם או בלי חזרתו לפעילות טרוריסטית, שוללת ממנו את הזכות המשפטית שעמדה לו לפני התיקון מס’ 7.
אציין כבר כאן כי במסגרת הדיון לא הייתה מחלוקת על כך שדיראני, לפחות מאז שעזב את הארץ, הוא בגדר “אוייב”, ולכן כל הדיון בפרטי-הפרטים היה מיותר לחלוטין. אתה, בן-דרור, רק נגעת בהם באופן סמלי, השופטת איילה פרוקצ’יה, שנתנה את דעת הרוב העיקרית, הקדישה לפרטי הרקע 237 מלים, שהן 1.6% מתוך 14,878 המלים שמכיל פסק הדין שלה, ואילו השופט חנן מלצר, שנתן את דעת המיעוט, הקדיש לפרטי הרקע 1231 מלים, שהן 18.2% מפסק דינו בן 6769 המלים. לטעמי זה ניסיון במצפון רע לעשות רושם של פסק-דין “מפורט ומנומק”.
כך, למשל, לשם מה מפרט מלצר את מספרי הפיגועים שביצע “ארגון ההתנגדות המאמינה”, בראשות דיראני, במהלך השנים 1994-1991, כאשר, גם לשיטתו, אין בכך כדי להשפיע על עילת התביעה שקמה לדיראני אחרי אותן השנים?
מה לדעתך, בן-דרור, אומר הדין הישראלי?
ועכשיו, בן-דרור, בוא ניגש לעניין: האם, לדעתך, עילת התביעה של דיראני – שהייתה לו לפי הדין החל על המקרה במועד הרלוואנטי – פקעה, לפי הדין הישראלי עקב עזיבתו את הארץ וחזרתו לחיק הטרור?
אתה אומר כי “יש נימוקים למכביר, משפטיים למהדרין, כדי לזרוק את דיראני מכל המדרגות”, אז מדוע אתה לא מביא את נימוקיך? אולי בכל זאת אינך מסוגל להתמודד עם פסק-הדין על המגרש המשפטי?
אבל אם אכן יש לך “נימוקים למכביר, משפטיים למהדרין” – אתה על הסוס, ואז אתה יכול להיכנס בקומה זקופה אל השאלה אם שופטי הרוב אכן מוטים פוליטית, או שהם סתם “מאבדים את הקשר למציאות”.
אבל את זה אתה לא אומר. אתה אומר את ההיפך: “נניח למחלוקת המשפטית” …
אגב, אני מסכים אתך ששופטי ישראל איבדו מזמן את הקשר למציאות, אלא הבעייה היא שכל אדם אומר את הדבר הזה כאשר השופטים פוסקים בניגוד לטעמו הפוליטי, אבל משבח אותם “עד לגג” כאשר הם מספקים לו את הסחורה הפוליטית לה הוא מצפה ומייחל – גם בימין וגם בשמאל:
הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים – זה על הימין;
הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל.
ואני אומר בפעם המי-יודע-כמה לידידי – גם בימין וגם בשמאל: השופטים הם אותם השופטים. הם חלאות-אדם שטופי-אגו, הם “לא מכירים את המילה זיכוי”, הם מרשיעים את הנאשמים ב-99.9% מהתיקים, האמת והצדק מהם והלאה, ואם הם נותנים לפעמים פסק-דין נכון וצודק, זה רק משום שגם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביממה.
ומי אשם בכך? כולכם ידידי, משום שאתם לא מבקרים את תרבות השפיטה הקלוקלת של שופטיכם, אלא את התוצאה. לכם לא אכפת שהשופטים יפסקו את הדין בהטלת-מטבע, ובלבד שהיא תיפול אל הצד שלכם.
לא רוצה “שיח זכויות”? בבקשה!
על מה בוכיה נפשך, בן-דרור? על כך ששיח הזכויות מדרדר את שיקול הדעת השיפוטי אל מחוזות האבסורד (ההדגשה שלך). ואני שואל אותך אם אתה מוכן לוותר על “שיח הזכויות”? אם כך, לבש נא את מדי המשפט, ולך לנהל תיק בבית המשפט לתעבורה – שם תמצא בית משפט בו אין “שיח זכויות”, ואם תטפס במעלות הערעור, תגיע עם בקשת הרשות לערער עד לבית המשפט העליון, שם זורקים אל השיחים את מי שמחפש “שיח זכויות”.
אתה אומר שבמקרה בו עסקינן “זה לא עניין של שמאל או ימין“… אולי מבחינתם של השופטים זה לא עניין פוליטי (לדעת רבים – כן וכן), אבל מבחינת המבקרים – הכל פוליטי גם פוליטי. דא עקא שלך, בן-דרור, נוח להגיד שזה “לא פוליטי”, כי האוריינטציה שלך מוכרת, ואתה לא רוצה שיגידו עליך שאתה “מוטה פוליטית” (אם היית שומר על עמימות פוליטית, כמו שמחה ניר, היית היום במצב נוח בהרבה מזה שאתה נמצא בו).
מילה טובה
אני רוצה לומר כאן מילה טובה על שופטי הרוב והמיעוט גם יחד: הפעם הם באמת השתדלו, הם נאבקו בציפורניים ובשיניים כדי לשכנע את הציבור – איש איש בצדקת תפיסתו. זה לא משום שפתאום הם נעשו “חובבי הנמקה”, אלא שהפעם הם ידוע שהציבור מחכה בציפורניים שלופות, וכלי התקשורת מצחצחים חרבות.
הבעייה היא, כמובן, שבמקרים רבים – רבים מדי – שופטינו מסתפקים בפס”ד האומר “נחה דעתי”, ועל חשיפת נימוקיהם לאור השמש – שהוא, כידוע, חומר-החיטוי הטוב ביותר – הס מלדבר.
בן-דרור ימיני, האם אתה בעד או נגד אקטיביזם שיפוטי?
לצורך כתיבת הדברים האלה חיפשתי בגוגל את דעתך על האקטיביזם השיפוטי, וכצפוי מצאתי שאתה מתנגד חריף ביותר לאקטיביזם הזה, והנה, כאן, אתה מציע למצוא פתרון בלי להיכנס למחלוקת המשפטית, וגם מביע געגועים לאקטיביזם השיפוטי של פסק דין ירדור, אשר משקף “שכל ישר” שאנחנו “איבדנו אותו”.
ועל כך בדיוק כתבתי את המאמר לא האקטיביזם השיפוטי מפריע לכם, אלא ה”סמולנות”!
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש