לא אסלח לך, אמילי עמרוסי
|
הערות למאמר פוליטי, באצטלה משפטית, על פסה”ד בעניין מוסטפה דיראני *** אל תציעי לי “משהו לשתות” כדי להסביר לי את מה שאת מודה כי בעצמך אינך מסוגלת להבין
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש
לא אסלח לך, אמילי עמרוסי.
לא אסלח לך על שאת מאלצת אותי להגן על שופטי בית המשפט העליון.
במאמרך לא תבין: כוכב הלכת בג”ץ (ישראל היום, 22.7.2011) את אומרת, בין השאר:
פעם היינו מתעלפים מאבק גלימתם, ובצדק, עד שהם הלכו והתנפחו והתמלאו באוויר, והתנתקו מהקרקע כמו בלון הליום נודד. בהחלטתם השבוע, בטיעון של הגנה על זכויות אדם, שוב השתחרר להם החבל.
אז לא. אני “זכיתי” להכיר את השופטים האלה לפחות 15 שנים לפני שנולדת (תאריך הולדתך מופיע בויקיפדיה), וכבר אז תיעבתי אותם הרבה מעבר למה שאת מתעבת אותם היום, ולכל מה שאת מסוגלת להעלות בדמיונך שתתעבי אותם אי-פעם. את מעידה על עצמך כי הפסקת “להתעלף מאבק גלימתם” – לא משום שגילית את תרבות השפיטה הקלוקלת שלהם, אלא משום שגילית שהם לא פוסקים לטעמך הפוליטי, ואילו אני מעולם לא “התעלפתי מאבק גלימתם” – גם בעניינים הרחוקים מהפוליטיקה כרחוק מזרח ממערב.
אלא מאי? גם למתועבים-שבמתועבים מגיע משפט-צדק, ובכלל, לפני שמבקרים שופטים צריך להבין שעל המגרש המשפטי יש לכבד את כללי המשחק המשפטי.
אסביר לך את מה שאת “לא מצליחה להבין”, כדבריך
את פותחת את מאמרך במלים “להסביר? להסביר לא אצליח, אבל אני יכולה למזוג לך משהו לשתות. … מה לעשות, אני בעצמי לא מבינה”, וסוגרת במלים “גם אם תישאר כאן 30 שנה, להבין, לא תבין. תשתה משהו?“.
ובכן, אחרי שאת מגיעה למסקנה שאת עצמך לא מבינה, ובמקום הסברים את מציעה לי “משהו לשתות”, את מביאה לנו מאמר בן 430 מילה, אשר באמת לא עוזר לנו להבין את מה שאת משתוקקת להבין, אם את אכן משתוקקת, אבל – כדבריך על עצמך – את לא מצליחה להבין.
לפני שאנסה לעזור לך להבין – אם תסכימי לקבל את עזרתי – אני רוצה לפתוח במשל:
אסיר יהודי ואסיר ערבי עוברים בכלא הישראלי מסכת של עינויים והשפלה שאינה מתחייבת מהמעשה אשר בגינו נשפטו למאסר – וגם אסורה לפי הדין הישראלי.
אין מחלוקת שההתעללות הזאת יוצרת עילת תביעה בנזיקין, והשאלה היא אם ישנה רלוואנטיות כלשהי להתנהגותו של הנפגע – בין לפני הפגיעה בו, בין אחריה.
אומר מיד שני דברים, במישור הערכי הראשוני:
האחד – על מה שהיה לפני הפגיעה האסיר נשפט למאסר, לסוהריו אין רשות להתעלל בו, כ”תוספת” לעונש, ואם הם עושים כן – לנפגע קמה עילת תביעה.
והשני – אם כדי לתבוע את נזקיו צריך הנפגע להפוך לחובב-ציון, או, לפחות, לשתוק עד שתביעתו תתברר – זה נוגד את כל מושכלות-היסוד, משום שעילת-התביעה נולדת ברגע המעשה, והתנהגות מאוחרת לא יכולה לשלול אותה.
הנמשל
כן, המדובר בתביעתו של מוסטפה דיראני, שגם בלי התיאורים שלך כולנו יודעים מי הוא היה לפני מאסרו בישראל, וגם לאחר מכן: דיראני הוא “אוייב” למדינת ישראל, לפי כל הגדרה אפשרית – משפטית או אחרת, אבל בואי, אמילי, נחזור לרגע אל שני האסירים המשוחררים, אשר עונו בכלא.
נניח שהאסיר המשוחרר היהודי רוצח עשרה בני אדם, ואילו הערבי, האנטי-ציוני, מסתפק רק בהפצת כרוזים נגד המפעל הציוני בכללותו, נגד ההתנחלויות בפרט, ונגד מה שהוא מכנה “הכיבוש הציוני”.
לשיטתך הרוצח היהודי זכאי לתבוע את נזקו על הסבל שנגרם לו בכלא, כי הוא “רק” פלילי (ואם הוא רצח עשרה ערבים – אולי גם להזמינו להדליק משואה בערב יום העצמאות), ואילו הערבי, מחלק הכרוזים אשר קורא לפרק את הישות הציונית בדרך של שכנוע – הוא איבד את זכות התביעה על הסבל שנגרם לו בכלא, כי הוא “נגד המדינה”.
הרעיון הזה לא מקובל עלי, כי אם נחליט שלאויבי המדינה לא מגיע צדק, אנחנו יודעים איך זה מתחיל, ולא איך זה נגמר, כי מחר ירחיבו את זה גם ל”אויבי הציבור” (לעבדך הנאמן מובטח מקום-של-כבוד ברשימה הזאת). מחר יגידו לך שבגלל עבירת תעבורה שביצעת את נחשבת ל”אוייב”, כי מאז פרוץ המדינה – כך יסבירו לך – נהרגו בכבישי הארץ יותר בני אדם מאשר נהרגו במלחמות ישראל ובפעולות הטרור.
“אין מבררים”, וגו’: האם את בעד או נגד אקטיביזם שיפוטי?
במרכז מאמרך בן 430 המלים עומד המשפט בן 12 המלים “בכוכב הלכת ארץ נהוג כלל משפטי שלפיו ‘אין מבררים תביעתו של אויב'”, אבל אם היית קוראת בעיון הן את דעתם של שופטי הרוב והן את דעתו של שופט המיעוט בפסק-הדין אותו את מבקרת, המשתרע על פני 68 עמודים, היית רואה כי תריסר המלים האלה הן תחילתה של השאלה הצריכה לעניין, ואילו אצלך הן גם השאלה וגם התשובה.
הדיון בעניין הזה בפסק הדין גילה שגם “בכוכב הלכת ארץ” השאלה הזאת אינה נקייה מחילוקי-דיעות, אבל השאלה העיקרית הייתה אם מה שמקובל “בכוכב הלכת ארץ” הוא גם חלק מהמשפט הפנימי של מדינת ישראל. אני מניח ברמה גבוהה מאוד של וודאות כי אם בתי המשפט בישראל יאמצו את כל מה שמקובל “בכוכב הלכת ארץ”, את תהיי הראשונה לזעוק חמס על השופטים אשר, כלשונך, “הלכו והתנפחו והתמלאו באוויר, והתנתקו מהקרקע כמו בלון הליום נודד. … (ו)שוב השתחרר להם החבל”.
אם את לא יודעת, אמילי, מצב זכויות האדם במדינת ישראל הוא בקצה התחתון של הסקאלה המקובלת בעולם המערבי, וזכויות המיעוטים הן, ככל הנראה, במצב ירוד עוד יותר, כך שאת מסתכנת מאוד בהיתלותך על אילן המקובלות “בכוכב הלכת ארץ”.
אז דעת הרוב בפסק הדין הייתה שהכלל המשפטי הזה לא חל במשפט הפנימי של מדינת ישראל, ודעת המיעוט הייתה שהכלל הזה “נקלט במשפט הישראלי זה מכבר, ואם לאו – ראוי לאמצו כאן ועכשיו”. לאמצו – בדרך של פרשנות, לא בדרך של חקיקה.
ועכשיו, אמילי, עם יד על הלב: האם גם האקטיביזם השיפוטי שבדעת המיעוט הוא לצנינים בעינייך? לא, הוא לא לצנינים בעיניך, כי אם להיפך.
יכול להיות שהשופטים טעו
כן, יכול להיות שהשופטים טעו, אבל גם לשופטים מותר לטעות – ולא על כך אני רב איתם עוד מאמצע שנות ה-60 של המאה הקודמת.
ואם הגענו לעניין תחולתו במשפט הישראלי של הכלל לפיו “אין מבררים תביעתו של אוייב”, כדאי היה לך להתייחס למה שנאמר בפסק הדין על החקיקה משנת 2005, אשר שללה תביעות כאלה – רטרואקטיבית עד לשנת 2000. אבל, מה לעשות, עילת התביעה של דיראני קמה לו לפני אותו התאריך. מדוע את לא מכלה את זעמך על המחוקק, על שלא שלל את התביעות האלה רטרואקטיבית, “עד דור עשירי, עד עולם”? מדוע בעניין הזה את מצפה מבית המשפט ה”סמולני” לגלות “אקטיביזם שיפוטי” ולהשלים את מה שהמחוקק עצמו שלל במפורש?
אני אגיד לך מדוע: משום שאם זה בחקיקה, זה לא נראה יפה. זה עושה בעולם רושם של מדינה גזענית, מדינת אפרטהייד וכו’, אבל כאשר זה בא דרך הפסיקה, זו “פרשנות” הניתנת ע”י בית משפט בלתי תלוי, הנעדר אוריינטציה פוליטית.
כן, בית המשפט הוא “א-פוליטי” כאשר הוא מספק לך את הסחורה הרצוייה לך, והוא “סמולני” כאשר הוא פוסק שלא לטעמך.
על הפעלולים הדמגוגיים שלך
הרשי לי, אמילי, לעמוד גם על מקצת מהפעלולים הדמגוגיים שלך, לבד מכך שמההתחלה ועד הסוף את מזמינה אותי “לשתות משהו” (אני “לא שותה בזמן העבודה”, ולא שותה גם מחוץ לזמן העבודה).
את אומרת על דיראני כי “במבצע חשאי מורכב, הצליחה סיירת מטכ”ל לחטוף אותו”: ונניח שהמבצע לא היה חשאי, או שלא היה מורכב, או שהוא לא נחטף ע”י סיירת מטכ”ל אלא ע”י סיירת גולני, או ע”י שייטת 13: מה זה שייך?
את אומרת כי בשנת 2000 הגיש “האיש העלוב הזה” תביעה בסך …, וגם זה מעוררת שתי שאלות:
הראשונה – מאימתי נשללת זכות אזרחית כלשהי מאדם בשל עליבותו?
והשנייה – האם מדינת ישראל הייתה מסכנת את חייליה במצוד אחריו, אם הוא היה “איש עלוב” – ולא דמות-מפתח במערך הטרור האנטי-ישראלי?
אלא מאי – חופש-הביטוי שמור גם למי שמדבר שלא לעניין, ואני מכבד את זכותך להגדיר אותו כ”איש עלוב” ולטעון להגבלת זכויותיהם של “אנשים עלובים”.
מחר יבוא מאן-דהוא ויגדיר גם אותך כ”אישה עלובה”, וידרוש להגביל את זכויותיך (למשל – זכות הפובליציסטיקה, אני מכיר את זה מקרוב, על בשרי-שלי) – הכל על סמך המאמר שלך. מה תעני לו?
את אומרת לי, בדומה לאנטוני מיוליוס קיסר: “אני יכולה לספר לך מה שאני יודעת, זה הכל, לפרש אני לא אצליח”(*), וגם על כך יש לי שתי הערות:
האחת – אם מה שסיפרת לי כאן הוא כל מה שאת יודעת, סימן שלא קראת את פסק-הדין במלואו, ואם ישנם דברים שאת יודעת ולא סיפרת לי – לכך יקראון במקומותינו “הצגת-דברים סלקטיבית”.
והשנייה – אם את יודעת שלא תצליחי לפרש, מדוע כל מאמרך אינו אלא ניסיון מתמשך לפרש כל דבר שזז או שלא זז?
ובחזרה לנקודה שבמחלוקת
בואי נחזור ל”אין מבררים תביעתו של אוייב”, וגם כאן יש לי שתי הערות:
האחת – אני מוכן ללכת איתך כאשר מדובר בתביעה של אוייב המבקש מהמדינה “שירותי בירור” נגד צד שלישי. במקרה כזה יכולה המדינה לומר “אני לא מספקת שירותים משפטיים לאוייבי”, אבל במקרה של דיראני לא מדובר ב”שירותי בירור” אלא בזכות המהותית לתבוע את המדינה עצמה על חטאיה-היא, ולא מקובל עלי שהמדינה תיתן לעצמה פטור, מחילה ומירוק של חטאותיה שלה כלפי מי שהיא עוללה להם רע, בין בדרך בה היא החזיקה אותם במאסר או במעצר, בין בדרך אחר.
והשנייה – גם אם יזכה דיראני בתביעתו, הוא לא יוכל לממש אותה ולקבל אפילו אגורה אחת עד אשר הניצים באזורנו יכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות. לפיכך הדבר היחיד אשר עומד כיום על הפרק הוא השאלה אם מדינת ישראל נהגה כדין עם הנתון במשמורתה.
אני, כישראלי, רואה חשיבות עליונה בבירור השאלה אם היה מחננו טהור. חשיבות יהודית-ישראלית-ציונית פנימית.
מדוע שמחה ניר מגן על השופטים
ולסיום: את שואלת את עצמך, מן הסתם, מדוע “עוכר מערכת המשפט” הידוע, שמחה ניר, יוצא להגנת השופטים, אם לא ממניעים פוליטיים…
אז לא, אמילי, לא. אני מתנגד לביקורת חסרת-שחר על השופטים משום שהיא “מדללת” את הביקורת האמיתית עליהם – על תרבות השפיטה הקלוקלת, על העדר יושר אינטלקטואלי, על שהם לא חושפים את שיקוליהם לאור השמש, וכו’. על שהם עצמם לא מכבדים את כללי המשחק על המגרש המשפטי.
הפעם, לשם שינוי, הם חשפו את עצמם לביקורת. הם נתנו לך דעת רוב מנומקת, הם נתנו לך דעת מיעוט מנומקת – הלוואי שהם היו נוהגין כך בכל תיק ותיק – כדי שאת תוכלי לבחור מהן את הנראית לך, אבל אותך לא עניינו הנימוקים, אלא התוצאה.
כאשר אני מבקר פסק-דין מעניינת אותי, כמשפטן א-פוליטי, דווקא ההנמקה, לא התוצאה, ואם בתחילת דברי הבעתי דיעה לגופו של עניין – זה לא היה בהקשר לפסק-הדין, אלא בקשר למצב הרצוי.
ולא, אמילי, אל תציעי לי “משהו לשתות”, כי אני, כאמור, לא שותה – לא בזמן העבודה, ולא בכלל, ואותי גם לא משחדים, ולא מסממים.
______________
(*) I speak not to disprove what Brutus spoke, but here I am to speak what I do know.
עוד בעניין הפובליציסטיקה המוטה-פוליטית:
הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים
הבג”ץ דורך להם על היבלות הפוליטיות – רק אז הם מתבכיינים (ב): הפעם זה בשמאל
______________
היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)
ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש