לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש

דורית ביניש, אשר מינוייה כנשיאת בית המשפט פורסם ברשומות, קוראת תיגר על ההצעה להחזיר משוב לשופטים, והיא בחרה לעשות זאת בהזדמנות הראשונה – ואולי גם האחרונה – שהייתה לה לעשות זאת בפורום של לשכת עורכי הדין עד תום הקדנציה שלה: בטקס בלשכת עורכי הדין בירושלים, לציון סיום שנת המשפט.

זה היה העימות הפומבי הראשון בין ביניש לבין ראש לשכת עורכי הדין הנכנס, דורון ברזילי, המקדם יוזמה להחזיר את המשוב. ביניש הגדירה את כוונתו זו כ”נדוניה” שניתנה במהלך מערכת הבחירות ללשכה.

כל הכבוד לנשיאת ביהמ”ש העליון אשר מטיפה לנבחרי ציבור להפר את הבטחות-הבחירות שלהם. באמת כל הכבוד.

לטעמה של ביניש אין להכניס את “תרבות הרייטינג” לבתי המשפט ואין לצפות משופטים לפעול ב”אופן פופוליסטי” אלא יש לשמור על ניתוקם מהזירה. אחר-כך היא תגיד ש”בית המשפט בתוך עמו הוא יושב” …

ביניש גורסת כי רעיון המשוב הוא “זר בטבעו ובאופיו למערכת המשפט וליחסים הראויים בתוכה”. בוודאי: מי שרגילים לשפוט את עצמם, אוטמים את אזניהם לכל דבר ביקורת, ומסתייעים בקוויזלינגים של משטרת המחנה, יש להם בעייה, והעובדה שבאותה המשטרה מבליח ניצוץ של אומץ, של זקיפות-קומה, היא לצנינים בעיניהם – זב”שם.

ואם רעיון המשוב הוא זר לא רק למערכת המשפט, אלא גם “ליחסים הראויים בתוכה” – מאימתי לשכת עורכי הדין אמורה להגן על “היחסים הראויים” בתוך מערכת המשפט?

ביניש אומרת כי המשוב “נועד בראש ובראשונה ליצור יחסי תלות של השופט בעורך הדין נוכח הנטייה הטבעית של שופט, כמו של כל אדם, לקבל משוב חיובי ולזכות באהדה במשוב”, וכמובן שזו שטות, או, לחלופין, שימוש מניפולטיבי בעובדות-אמת.

המשוב נועד, “בראש ובראשונה”, להביע את דעתו של הציבור על משרתיו, אותם הוא לא בחר, ואותם הוא לא יכול להדיח, ומי שרוצה לסתום את פיו של הציבור הזה, שלא ידבר על חופש-הביטוי, ושלא יגיד כי “אנחנו קשובים לביקורת”, כי הם לא קשובים, לא היו קשובים, ולא רוצים להיות קשובים.

כאשר מופיעים מול השופט שני צדדים, אחד מהם אמור להפסיד, ואם השופט יטה את המשפט לטובת צד אחד, בגלל המשוב, הצד השני יזקוף את זה לחובתו. לכן השופט חייב לרצות את שני הצדדים – גם המפסיד וגם הזוכה – ולתת להם את ההרגשה שהוא פעל בחריצות, במקצועיות – וביושר. נתן להם את ההרגשה הזאת – זכה בקולותיהם של השניים, לא נתן להם את ההרגשה הזאת – הפסיד את שניהם.

שונים פני הדברים בשופטים הדנים בפלילים, בהם (כמעט) תמיד עומדת המדינה מהצד האחד, והסניגורים הם רבים ומתחלפים. כאן מדובר, במקרים רבים, בשופטים אשר “לא מכירים את המילה זיכוי”, ושופטים כאלה חייבים להיות מושפעים מהמשוב, שיהיה שוט כנגדם, ללמוד את קיומה של המילה זיכוי.

ביניש “מזהירה”: “חבל להתחיל עידן חדש כאשר הסיסמה המובילה נועדה ליצור מתח בין עורכי דין ושופטים”, ואני שואל מה רע בכך שקיים מתח בין אלה לאלה? העדר מתח קיים רק כאשר עורך-הדין משפיל מבטו על כל “פיפס” של כל שופט, וזו תופעה המובילה לעריצות השופטים.

הבעייה – אחת הבעיות – היא שעורכי-הדין מחזיקים יותר מדי דברים בבטן, מחשש פן יבולע להם, והמשוב הוא הדרך היחיד המאפשר להם לומר ללא חשש את אשר בלבבם.

עוד הברקת-ביניש: “באופן אמיתי איננו מצויים בזירת התגוששות בין שני מחנות יריבים. יש לנו יעדים משותפים שאותם חובה לקדם באופן ענייני”.

אכן, “באופן אמיתי” (מה זה?) “איננו מצויים בזירת התגוששות בין שני מחנות יריבים”, והשאלה היא, גב’ ביניש, למה לך ליצור זירה כזאת באופן “לא אמיתי”?

אכן, “יש לנו יעדים משותפים שאותם חובה לקדם באופן ענייני”, אבל במה המשוב פוגע ביעדים המשותפים? והאם ביקורת קולקטיבית על שופט שאינו מתמצא בדין המהותי, שנכנס לאולם בלי להכיר את התיק ושאין לו מזג שיפוטי פוגעת בקידום היעדים האלה “באופן ענייני”?!

הלאה: “חבל לעסוק עכשיו בנושאים שיהיה בהם כדי לחבל במאמצים לשיפור עבודת בתי המשפט …” – אכן חבל, חבל מאוד, אבל מי אמר שהעיסוק “עכשיו” במשוב השופטים יש בו כדי “לחבל במאמצים לשיפור עבודת בתי המשפט”? אולי דווקא ההיפך הוא הנכון?

ואם לא עכשיו – אימתי?!

“… ולמנוע הידברות שהיא יותר קונסטרוקטיבית ובונה מאשר חלוקת ציונים של עורכי דין לשופטים” – סליחה, שמעתי נכונה? במה המשוב מונע גם הידברות שהיא “יותר קונסטרוקטיבית ובונה”?!

לדעתי דווקא ההיפך הוא הנכון, והמשוב דווקא עשוי לתמוך בהידברות כזאת.

תארו לעצמכם שלשכת עורכי הדין באה למערכת המשפט עם “ציוני משוב” האומרים שהשופטים א’, ב’ ו-ג’ הם מתחת לכל ביקורת מכל בחינה אפשרית, ואילו השופט ד’ הוא עילוי מכל בחינה אפשרית. לאור ה”ציונים” האלה מבקשת הלשכה להעיף את השופטים א’, ב’ ו-ג’, וממליצה על קידומו של השופט ד’.

כעת קיימות שתי אפשרויות: האחת – שמערכת המשפט תגיד תודה, גם אנחנו חשבנו כך, אבל עד שלא באתם אלינו עם הציונים שלכם לא היינו בטוחים, והשנייה – שמערכת המשפט תגיד מצטערים, דעתנו שונה מן הקצה אל הקצה.

אז דעתם שונה, ודעתה של הלשכה לא התקבלה, אז גם בהידברות “קונסטרוקטיבית ובונה” קורה שלא מגיעים להסכמה. קורה.

ויכולה להיות גם אפשרות-ביניים: הסכמה לגבי חלק מהשופטים, ומחלוקת לגבי האחרים. עדיף מלא-כלום.

נשאלת גם השאלה מה זה הידברות “קונסטרוקטיבית ובונה”? האם תיתכן גם הידברות “קונסטרוקטיבית” שאינה “בונה”, או הידברות “בונה” שאינה “קונסטרוקטיבית”?

ואגב: ביניש כבר אמרה פעם כי “הביקורת הנשמעת באחרונה על מערכת המשפט בכלל ועל בית המשפט העליון בפרט אינה בגדר ביקורת אקדמית, תורמת ומפרה”… אני הצגתי לה כמה שאלות-הבהרה, אבל היא לא טרחה להשיב, דבר ההופך את אמירותיה הברורות רק לעצמה – וגם זה לא בטוח – לקשקשנות מארץ הקשקשנויות.

בהמשך ל”ולמנוע הידברות שהיא יותר קונסטרוקטיבית ובונה מאשר חלוקת ציונים של עורכי דין לשופטים”, שיש בה משום שמץ של איום ב”אי שיתוף פעולה” בא גם איום-של ממש: “ואפשר גם (חלוקת ציונים – ש’ נ’) של שופטים לעורכי הדין”.

נו-פרובלם, דורית: אתם יכולים להוציא “חלוקת ציונים” עלי. אתם יכולים לומר עלי שאני לא מבין בענייני תעבורה, שאני בועל-קטינות, שאני מאונן מתחת לגלימה – נראה אתכם.

ביניש מוסיפה: “אנחנו קשובים לביקורת, לוויכוח ענייני ורציני, אך לא להתנגחות וביזוי המערכת”.

בואו נפרק גם את הרב-מפרקי הזה לגורמיו:

“אנחנו קשובים לביקורת”: שקר מוחלט: חיים רמון בא עם ביקורת ועם רעיונות לרפורמה – תפרתם לו תיק (והוא לא היה היחיד!). דניאל פרידמן בא לתפקיד שר המשפטים עם ביקורת ועם רעיונות לרפורמה, ויצאתם גם נגדו.

עו”ד שמחה ניר לא דרש מכם הרבה בראשית היכרותו אתכם (המחצית השנייה של שנות הששים של המאה שעברה): רק שתתייחסו לטענותיו, גם אם הן לא מקובלות עליכם. שלא “תצפצפו על בני אדם”, כלשונו של חברכם, גודע-הידיים מישאל חשין. שתקיימו את משנתו של הנשיא מאיר שמגר – כעשרים שנה אחרי – ברע”א 478/88, עו”ד דוד בקר ואח’ נ’ רונית שטרן ואח’, פ”ד מב(3), 679.

עו”ד שמחה ניר לא דרש מכם אפילו פסיק יותר מזה, לא בימים ההם, לא בזמן הזה ולא בין-לבין, אבל אתם – המתגאים ומתנאים בכך שאתם “קשובים לביקורת” – אתם לא אביתם שמוע, וגם כיום אתם לא אובים שמוע.

לא אביתם שמוע גם כאשר, בשנת 2000, חזיתי רצח שופט, התאבדות שופט ועוד כמה מכות אנושות וכואבות שתחטפו תוך חמש שנים.

לא אביתם שמוע, וחטפתם את זה ישר בפנים. חטפתם רצח שופט תוך פחות מארבע שנים, התאבדות שופט תוך קצת יותר מעשר שנים, אבדן מתמשך של אמון הציבור מאז ועד היום, וזה עו”ד לא כל מה שמחכה לכם בצנרת.

ואתם עדיין לא אובים שמוע.

הלכתי אל מחצבות אבן וסיד בע”מ, שכרתי מהם קומפרסור עם פטיש אוויר כדי לחדור את שכבות-הבטון האוטמות את אזניכם, אבל מקדח אחר מקדח נשברו, ואני לא הצלחתי להבקיע אפילו את השכבה החיצונית ביותר.

נו, וכאשר נתקלים באזניים אטומות וערלות, אין מנוס מלהגביה את הטונים, ולהחריף את הסגנון … כן, ה”סגנון” הוא הכלי השחוק והכוזב באמצעותו אתם רודפים את מבקריכם – גם כאשר הם משתמשים בסגנונכם-שלכם, ואפילו בסגנון עדין ותרבותי שבעתיים משלכם.

קחו, למשל, את פרשת השופט צבי סגל נ’ עו”ד שמואל יוסף, ותבינו לאיזה שפל-מדרגה הידרדרתם – וזו רק דגימת-אקראי.

כן, כן, אתם לא רק “קשובים לביקורת”. אתם גם אנשי-כבוד. כולכם אנשי כבוד.

אתם “קשובים” לא רק לביקורת, אלא גם “לוויכוח ענייני ורציני”, אז בואו נבחן את זה באופן “ענייני ורציני”. קיראו, בבקשה, את זה: השופטים אליקים רובינשטיין, סלים ג’ובראן ויורם דנציגר: שקרנים, לכו הבייתה!

אכן, אין לי מונופול על החוכמה והאמת, ויכול להיות שאני טועה, אבל צריכה להיות חוצפה תהומית לבוא ולומר כי הטענות שאני מעלה אינן “ענייניות ורציניות”.

כן, כן … אתם “קשובים לביקורת, לוויכוח ענייני ורציני” … “אך לא להתנגחות וביזוי המערכת”.

אז תסלחו לי מאוד על שאני מעיר את אזניכם הערלות: כאשר אתם משקרים במצח נחושה, אני אתנגח אתכם, מכאן ועד להודעה חדשה, ואני אעשה ככל שיכולתי לבזות אתכם עד-עפר – כי הרווחתם את זה ביושר.

זה בדיוק טיבו וטבעו של השיח הציבורי: החירות לומר דברים “מקוממים ומרגיזים”, גם אם הם “התנגחות וביזוי”. מדוע מותר “להתנגח”, למשל, עם אביגדור ליברמן או עם זהבה גלאון, ולא עם השופטים אשר גרוניס, ניל הנדל ועוזי פוגלמן?

ומדוע מותר “לבזות”, למשל, את אריה דרעי, ואסור לבזות את הרשם הגנב עמיעד רט?

סיכום

דורית W ביניש לא מחמיצה הזדמנות להראות כמה היא חכמה.

אבל דומה כי בנושא הזה היא שברה את השיא בקשקשנות ובהונאת הבריות.

גם חופש-הביטוי לא נחשב בעיניה.

לא קשה להבין מדוע היא מתנגדת למשוב, מעבר לכך ששופטינו היקרים לא אוהבים לשמוע ביקורת: אם, במשוב היחיד (כנראה) בו פורסמו הערכות פרטניות לשופטי ביהמ”ש העליון, אהרן ברק קיבל הערכה בינונית מאוד ביחס לשופטי העליון האחרים, W  תקבל הרבה פחות.

השאלה היא מדוע עם ישראל צריך לסבול את נוכחותה על גבו.

______________

לדף הפייסבוק של עו”ד שמחה ניר

לדף הפייסבוק של האתר

היכנסו והצביעו “לייק” (“אהבתי”)

ותקבלו עדכון שוטף, אוטומטית, עם כל מאמר חדש